משנה ג: מַה בֵּין פֶּסַח רִאשׁוֹן לַשֵּׁנִי, הָרִאשׁוֹן אָסוּר בְּבַל יֵרָאֶה וּבַל יִמָּצֵא, וְהַשֵּׁנִי, מַצָּה וְחָמֵץ עִמּוֹ בַבָּיִת. הָרִאשׁוֹן טָעוּן הַלֵּל בַּאֲכִילָתוֹ, וְהַשֵּׁנִי אֵינוֹ טָעוּן הַלֵּל בַּאֲכִילָתוֹ. זֶה וָזֶה טָעוּן הַלֵּל בַּעֲשִׂיָּתָן, וְנֶאֱכָלִין צָלִי עַל מַצּוֹת וּמְרוֹרִים, וְדוֹחִין אֶת הַשַּׁבָּת:
משנתנו מביאה חילוקי דינים שונים בין פסח ראשון לבין פסח שני: מַה בֵּין פֶּסַח רִאשׁוֹן המוקרב בי"ד בניסן, לְבין פסח שֵּׁנִי, המוקרב בי"ד באייר, שהפסח הָרִאשׁוֹן אָסוּר בְּבַל יֵרָאֶה וּבַל יִמָּצֵא, כלומר, המקריב את קרבן הפסח בזמן שיש לו חמץ בבית עובר בלא תעשה, וְאילו בהקרבת הפסח הַשֵּׁנִי, מַצָּה וְחָמֵץ עִמּוֹ בַבָּיִת, ואין כל חיוב לבער את החמץ. חילוק נוסף, הפסח הָרִאשׁוֹן טָעוּן אמירת הַלֵּל בַּאֲכִילָתוֹ, וְהפסח הַשֵּׁנִי אֵינוֹ טָעוּן אמירת הַלֵּל בַּאֲכִילָתוֹ. עתה מונה המשנה דינים שבהם שוה פסח ראשון לפסח שני: זֶה וָזֶה – הראשון והשני טָעוּן אמירת הַלֵּל בַּעֲשִׂיָּתָן – בעת הקרבתם, וְנֶאֱכָלִין צָלִי, עַל [-יחד עם] מַצּוֹת וּמְרוֹרִים, וּשניהם דוֹחִין אֶת הַשַּׁבָּת, שאם חל י"ד ניסן או י"ד אייר בשבת, מקריבים את קרבן הפסח בשבת.
משנה ד: הַפֶּסַח שֶׁבָּא בְטֻמְאָה, לֹא יֹאכְלוּ מִמֶּנּוּ זָבִין וְזָבוֹת נִדּוֹת וְיוֹלְדוֹת. וְאִם אָכְלוּ, פְּטוּרִים מִכָּרֵת. רַבִּי אֱלִיעֶזֶר פּוֹטֵר אַף עַל בִּיאַת מִקְדָּשׁ:
כאשר מיעוט הציבור טמאים, אין הם רשאים להקריב את קרבן הפסח, אלא נדחים לפסח שני, אבל אם כל או רוב הציבור טמאים, מקריבים את קרבן הפסח הראשון בטומאה. משנתנו מבארת איזו טומאה הותרה באופן זה: קרבן הַפֶּסַח הראשון שֶׁבָּא בְטֻמְאָה – כאשר כל או רוב הציבור טמאים טומאת מת, לֹא יֹאכְלוּ מִמֶּנּוּ הטמאים בטומאות אחרות, והיינו זָבִין וְזָבוֹת, נִדּוֹת וְיוֹלְדוֹת, כיון שרק טומאת מת הותרה באופן זה, ולא טומאות אחרות. וְאִם עברו ואָכְלוּ מקרבן הפסח הטמאים בטומאות אחרות, פְּטוּרִים מִכָּרֵת, כיון שרק בקרבן הנאכל לטהורים נאמר עונש כרת לטמא האוכלו, אך קרבן הנאכל לטמאי מת, אין בו כרת אף אם אוכלו אדם הטמא בטומאה אחרת, אף שאסור לו לאוכלו. רַבִּי אֱלִיעֶזֶר פּוֹטֵר את הטמאים בטומאות אלו אַף עַל בִּיאַת מִקְדָּשׁ, שאם נכנסו לבית המקדש בזמן הקרבת קרבן הפסח שבא בטומאה, אינם חייבים כרת, כיון שהוא דורש מהפסוקים שרק בזמן שטמאי מת משולחים מהמחנה, אף שאר הטמאים חייבים כרת על כניסתם, ואילו בשעת הקרבת קרבן פסח בטומאה נמצא שאין טמאי מת משולחים, ולכן אף הטמאים בטומאות אחרות אינם חייבים כרת על כניסתם, אף שאסור להם להכנס.
