משנה ה: מַה בֵּין פֶּסַח מִצְרַיִם לְפֶסַח דּוֹרוֹת, פֶּסַח מִצְרַיִם מִקְחוֹ מִבֶּעָשׂוֹר, וְטָעוּן הַזָּאָה בַּאֲגֻדַּת אֵזוֹב עַל הַמַּשְׁקוֹף וְעַל שְׁתֵּי מְזוּזוֹת, וְנֶאֱכָל בְּחִפָּזוֹן בְּלַיְלָה אֶחָד, וּפֶסַח דּוֹרוֹת נוֹהֵג כָּל שִׁבְעָה:
משנתנו מונה את חילוקי הדינים שיש בין קרבן הפסח הראשון שהוקרב על ידי אבותינו במצרים, לבין קרבן הפסח שמוקרב כל שנה ושנה [בזמן שבית המקדש קיים]: מַה חילוקי הדין שיש בֵּין פֶּסַח מִצְרַיִם, שנצטוו בני ישראל לעשותו במצרים, לְבין פֶסַח דּוֹרוֹת, שנוהג בכל הדורות, א. פֶּסַח מִצְרַיִם, מִקְחוֹ – קנייתו היתה מִבֶּעָשׂוֹר לחודש ניסן, שהיו צריכים לקנות את הבהמה לקרבן דוקא בי' בניסן, מה שאין כן בפסח דורות שניתן לקנותו גם בערב פסח [ובלבד שהיה מבוקר ממום על ידי המוכר ארבעה ימים קודם לכן]. ב. וּפסח מצרים טָעוּן הַזָּאָה מדם הקרבן בַּאֲגֻדַּת אֵזוֹב עַל הַמַּשְׁקוֹף וְעַל שְׁתֵּי המְזוּזוֹת, ובפסח דורות לא נוהגת הזאה זו [אלא מזה בכלי על קיר המזבח הזאה אחת]. ג. וּפסח מצרים נֶאֱכָל בְּחִפָּזוֹן – במהירות, וגם דין זה אינו נוהג בפסח דורות. וקרבן הפסח, בין בפסח מצרים ובין בפסח דורות נאכל בְּלַיְלָה אֶחָד. ד. איסור חמץ נאמר בפסח מצרים רק לאותו היום [כלומר בליל פסח ולמחרתו ביום], וְאילו פֶסַח דּוֹרוֹת נוֹהֵג בו איסור חמץ כָּל שִׁבְעָה ימים. [כך מבארת הגמרא את המשנה, שיש להוסיף בה מילים החסרות].
משנה ו: אָמַר רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ, שָׁמַעְתִּי שֶׁתְּמוּרַת הַפֶּסַח קְרֵבָה, וּתְמוּרַת הַפֶּסַח אֵינָהּ קְרֵבָה, וְאֵין לִי לְפָרֵשׁ. אָמַר רַבִּי עֲקִיבָא, אֲנִי אֲפָרֵשׁ. הַפֶּסַח שֶׁנִּמְצָא קֹדֶם שְׁחִיטַת הַפֶּסַח, יִרְעֶה עַד שֶׁיִּסְתָּאֵב, וְיִמָּכֵר, וְיִקַּח בְּדָמָיו שְׁלָמִים, וְכֵן תְּמוּרָתוֹ. אַחַר שְׁחִיטַת הַפֶּסַח, קָרֵב שְׁלָמִים, וְכֵן תְּמוּרָתוֹ:
נאמר בתורה איסור להחליף קרבן, כלומר, לקחת בהמה של חולין ולומר שתהיה תמורת בהמה שהוקדשה לקרבן, ואם עבר והמיר, הרי הקרבן הראשון נשאר בקדושתו וגם הבהמה שהמיר בו נעשית קדושה כמותו. משנתנו דנה בתמורת קרבן הפסח: אָמַר רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ, שָׁמַעְתִּי מרבותי שני דינים בדין תמורת קרבן הפסח, הדין האחד הוא שֶׁתְּמוּרַת הַפֶּסַח קְרֵבָה כקרבן שלמים, וְהדין השני הוא שתְמוּרַת הַפֶּסַח אֵינָהּ קְרֵבָה, אלא תרעה עד שיפול בה מום ותמכר ויביא בדמיה שלמים, וְאֵין לִי לְפָרֵשׁ – איני זוכר באיזה אופן אמרו שקרבה תמורת הפסח כשלמים ובאיזה אופן אמרו שאינה קריבה. אָמַר רַבִּי עֲקִיבָא, אֲנִי אֲפָרֵשׁ את הדברים, הַפֶּסַח שֶׁנִּמְצָא – אם אבד לאדם קרבן הפסח, והפריש תחתיו קרבן אחר, ונמצא קרבן הפסח הראשון קֹדֶם שְׁחִיטַת קרבן הַפֶּסַח השני, והיה יכול להקריבו, ואף על פי כן נמנע מלהקריבו אלא הקריב את השני, הרי דחה בידים את הראשון, ולכן אותו פסח אינו קרב כשלמים, אלא דינו שיִרְעֶה עַד שֶׁיִּסְתָּאֵב – עד שיפול בו מום, וְיִמָּכֵר, וְיִקַּח בְּדָמָיו קרבן שְׁלָמִים, וְכֵן תְּמוּרָתוֹ – אם המיר את אותו קרבן פסח בבהמה אחרת, דינה כך, וזו היא תמורת הפסח שאינה קריבה. אבל אם נמצא הפסח הראשון אַחַר שְׁחִיטַת הַפֶּסַח השני, ונמצא שלא היתה לבעלים אפשרות להקריב את הראשון כפסח [שהרי בתחילה אבד, ונמצא רק אחרי שכבר הוקרב קרבן אחר תחתיו], לא נדחה בידים, ולכן קָרֵב הוא עצמו שְׁלָמִים, וְכֵן תְּמוּרָתוֹ – אם המירו בבהמה אחרת, קריבה היא שלמים וזו היא תמורת הפסח שקריבה.
