שנינו במשנה לגבי סימניה של הבוגרת, 'רַבִּי יוֹסֵי אוֹמֵר, כְּדֵי שֶׁיִּתֵּן יָדוֹ עַל הָעוֹקֶץ כו', והוא שוקע ושוהה לחזור'. מבארת הגמרא, אָמַר שְׁמוּאֵל, כוונת רבי יוסי היא לעוֹקְצוֹ שֶׁל הדַּד.
מביאה הגמרא ברייתא בענין זה, תָּנוּ רַבָּנָן בברייתא, אֵלּוּ הֵן סִימָנֵי בַּגְרוּת, רַבִּי אֶלְעָזָר בְּרַבִּי צָדוֹק אוֹמֵר, מִשֶׁיִתְקַשְׁקְשׁוּ הַדַּדִין, והיינו שיהיו גדולים. רַבִּי יוֹחָנָן בֶּן בְּרוֹקָא אוֹמֵר, מִשֶׁיַכְסִיף רֹאשׁ הַחוֹטֶם – במקום שמתחיל הדד להשתפע לכיוון העוקץ. תמהה הגמרא, מִשֶׁיַכְסִיף, אַזְקִינָה לָהּ – הרי זה סימן של זיקנה. אֶלָּא אָמַר רַב אַשִּׁי, מִשֶׁיַפְצִל רֹאשׁ הַחוֹטֶם – שיהיו בו חריצים דקים. רַבִּי יוֹסֵי אוֹמֵר, מִשֶׁתַּקִיף הָעֲטָרָה – שיגדל העוקץ ויתעבה, ומוקף עטרה. רַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר, מִשֶׁיִתְמָעֵךְ הַכַּף, וכמו שיבואר להלן. וְכֵן הָיָה רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן יוֹחַאי אוֹמֵר, שְׁלֹשָׁה סִימָנִין נָתְנוּ חֲכָמִים בְּאִשָּׁה מִלְּמַטָּה, וּכְנֶגְדָן מִלְמַעְלָה, פַּגָּהּ מִלְמַעְלָה, בְּיָדוּעַ שֶׁלֹּא הֵבִיאָה שְׁתֵּי שְׂעָרוֹת. בּוֹחַל מִלְמַעְלָה, בְּיָדוּעַ שֶׁהֵבִיאָה שְׁתֵּי שְׂעָרוֹת. צֶמֶל מִלְמַעְלָה, בְּיָדוּעַ שֶׁנִתְמַעֵךְ הַכַּף. מבררת הגמרא, מַאי 'כַּף', אָמַר רַב הוּנָא, מָקוֹם תָּפוּחַ יֵשׁ בְּאִשָּׁה לְמַעְלָה מֵאוֹתוֹ מָקוֹם, על בית הרחם, וכֵּיוָן שֶׁמִתְגַדְלָה, מִתְמָעֵךְ וְהוֹלֵךְ.
שָׁאֲלוּ אֶת רַבִּי, הֲלָכָה כְּדִבְרֵי מִי. אָמַר לְהוּ – השיב להם, הֲלָכָה כְּדִבְרֵי כֻּלָּן לְהַחְמִיר. רַבִּי יוֹחָנָן וְסָבַיָא [-וזקנים] דְּאָמְרֵי תַּרְוַיְיהוּ – שאמרו שניהם דין זה, הֲלָכָה כְּדִבְרֵי כֻּלָּן לְהַחְמִיר, ומבאר הרי"ף, שֶׁאִם הֵבִיאָה אֶחָד מִן הַסִּימָנִין הַלָּלוּ, מַחְזְקִינָן לָהּ גְּדוֹלָה לְהַחְמִיר, כְּלוֹמַר, אִם הָיָה בָּהּ אֶחָד מִכָּל הַסִּימָנִין הַלָּלוּ, וְקִדְּשָׁהּ עַצְמָהּ בְּחַיֵּי אָבִיהָ, קִדּוּשֶׁיהָ קִדּוּשִׁין, וּצְרִיכָה גֵּט. וְאֵין אָבִיהָ מֵפֵר נְדָרֶיהָ. וְאמנם, אִם קִדְּשָׁהּ אָבִיהָ שֶׁלֹּא לְדַעְתָּהּ, צְרִיכָה גֵּט לחומרא, שמא באמת קטנה היא.
משנה
משנתנו עוסקת ב'איילונית', שהיא אשה שאינה ראויה ללדת, ואין לה סימני גדלות כשאר נשים, כיצד יודעים שהיא גדולה: בַּת עֶשְׂרִים שָׁנָה שֶׁלֹּא הֵבִיאָה שְׁתֵּי שְׂעָרוֹת, יָבִיאוּ רְאָיָה שֶׁהִיא אכן בַּת עֶשְׂרִים שנה, וְהִיא מוחזקת כאַילוֹנִית, שאינה ראויה ללדת, ודינה הוא שלֹא חוֹלֶצֶת וְלֹא מִתְיַבֶּמֶת, וכפי שהתבאר לעיל (פרק ראשון) שאינה בפרשת יבום כלל. בֶּן עֶשְׂרִים שנה שֶׁלֹּא הֵבִיא שְׁתֵּי שְׂעָרוֹת, יָבִיא רְאָיָה שֶׁהוּא בֶּן עֶשְׂרִים, וְהוּא הַסָּרִיס – הרי הוא מוחזק כסריס, שאינו מוליד, ודינו הוא שלֹא חוֹלֵץ וְלֹא מְיַבֵּם. אֵלּוּ דִּבְרֵי בֵּית הִלֵּל, בֵּית שַׁמַּאי אוֹמְרִים, זֶה וְזֶה – בן ובת, כשנעשים בְּנֵי שְׁמוֹנֶה עֶשְׂרֵה שָׁנָה ולא הביאו שתי שערות, הרי הם מוחזקים כסריס וכאיילונית. רַבִּי אֱלִיעֶזֶר אוֹמֵר, הַזָּכָר כְּדִבְרֵי בֵּית הִלֵּל, והיינו שרק אם לא הביא שתי שערות עד שנעשה בן עשרים, מחזיקים אותו כסריס. וְהַנְּקֵבָה כְּדִבְרֵי בֵּית שַׁמַּאי, שאם לא הביאה שערות עד גיל שמונה עשרה מחזיקים אותה כאיילונית, וטעם החילוק, שֶׁהָאִשָּׁה מְמַהֶרֶת לָבֹא [-להביא סימני גדלות] לִפְנֵי הָאִישׁ.
גמרא
שנינו במשנה, בן עשרים שלא הביא שתי שערות, יביא ראיה שהוא בן עשרים, והוא הסריס. מקשה הגמרא, וּרְמִינְהוּ – קשה על כך ממה ששנינו בברייתא אחרת, אֶחָד בֶּן תֵּשַׁע שָׁנִים וְיוֹם אֶחָד וְאֶחָד בֶּן עֶשְׂרִים שָׁנָה, שֶׁלֹּא הֵבִיא שְׁתֵּי שְׂעָרוֹת – אין חילוק בֵּין בֶּן תשע לְבֵין בֶּן עשרים, אם לא הביאו שתי שערות נחשבים שניהם כקטנים, והיינו שלא כמבואר במשנתנו שמגיל עשרים מחשיבים אותו כסריס אם לא הביא שערות. מתרצת הגמרא, אָמַר רַב שְׁמוּאֵל בַּר יִצְחָק, אָמַר רַבִּי, מה ששנינו במשנה שאם עד גיל עשרים לא הביא שערות מחשיבים אותו כסריס, וְהוּא – היינו בתנאי לא רק שלא הביא שתי שערות, אלא שֶׁנּוֹלְדוּ בּוֹ גם סִימָנֵי סָרִיס – סימנים מסוימים בגוף המצויים אצל סריסים. אָמַר רָבָא, דַּיְקָא נַמִּי – יש לדייק כן אף ממשנתנו, דְּקָתָנִי 'וְהוּא הַסָּרִיס', ומשמע שנולדו בו סימני סריס. אומרת המשנה, שְׁמַע מִינָהּ – אכן ראיה היא זו.
מבררת הגמרא, וְכִי – ובאופן שלֹא נוֹלְדוּ בּוֹ סִימָנֵי סָרִיס, עַד כַּמָּה – עד איזה גיל מחשיבים אותו כקטן. מבארת הגמרא, תָּאנִי רַבִּי חִיָיא – שנה רבי חייא ברייתא זו, עַד רוֹב שְׁנוֹתָיו, וכיון שימי חייו של האדם הם שבעים שנה, כשהגיע לגיל שלשים ושש ולא הביא סימני גדלות, אף על פי שלא הביא סימני סריס, דינו כגדול.
מביאה הגמרא מעשים בענין זה: כִּי אָתוּ לְקַמֵּיהּ דְרַבִּי חִיָיא – כשהיו מביאים לפני רבי חייא נער שלא הביא סימני גדלות, אִי כָּחִישׁ – אם היה כחוש מידי, אָמַר לְהוּ – היה רבי חייא אומר להם, זִילוּ אַבְרֶיוּהָ – לכו והבריאו אותו במאכלים דשנים, וְאִי בָּרִיא – אם היה שמן מידי, אָמַר לְהוּ – היה רבי חייא אומר להם, זִילוּ אַכְּחְשׁוּהָ – לכו והרזו אותו, והטעם לכך, דְּהַנֵּי סִימָנִין – כיון שסימנים אלו, זִימְנִין דְּאָתוּ מֵחֲמַת כְּחִישׁוּתָא – לפעמים הם באים מתוך רזון, וְזִימְנִין דְּאָתוּ מֵחֲמַת בַּרְיוּתָא – ולפעמים באים הם מתוך בריאות.
אָמַר רַב, הֲלָכָה בְּכוּלֵיהּ פִּירְקִין – בכל שיעורי הגיל שנאמרו בפרק זה, לענין גדלות וקטנות, ההלכה היא שמשערים את הזמנים מֵעֵת לְעֵת, כלומר מיום שנולד ועד השנה הבאה ביום שנולד, ולא לפי שנות העולם, שאם נולד בחודש אלול אין אומרים שבראש השנה נחשב הוא כבן שנה, אלא רק כשיגיע אלול הבא. וְעוּלָא אָמַר, דִּתְנַן, תְּנַן – במקום ששנינו כן בפירוש, אכן כך יש לשער את הזמנים, אבל דְּלֹא תְּנַן, לֹא תְּנַן – במקום שלא אמרו כן בפירוש, אין צורך לשער את הזמנים מעת לעת, ומבאר הרי"ף, כְּלוֹמַר, שְׁנַת עֶשְׂרִים שֶׁלֹּא שָׁנִינָן בָּהּ 'וְיוֹם אֶחָד', לֹא בָּעִינָן – אין צורך להמתין בה עד שיעברו עשרים שנה מלאות מֵעֵת לְעֵת – מיום שנולד בו ועד אותו היום בשנת העשרים. פוסק הרי"ף, וְהִלְכְתָא כְּעוּלָא – וההלכה היא כדעת עולא, שרק במקומות ששנינו בהם בפירוש 'ויום אחד', זו ראיה שאכן יש צורך שיהיו אלו שנים מלאות, מעת לעת. אבל במקום שלא אמרו כן, כמו בעשרים שנה, אין בכך צורך. והטעם לכך שיש לפסוק כעולא, דְּתַנְיָא כְּוָותֵיהּ – כיון ששנינו כמותו בברייתא, וכך שנינו בה, רַבִּי יוֹסֵי בֶּן כִּפֵּר אָמַר מִשּׁוּם רַבִּי אֶלְעָזָר, שְׁנַת עֶשְׂרִים שֶׁיָּצְאוּ מִמֶּנּוּ – שעברו ממנה שְׁלֹשִׁים יוֹם, הֲרֵי הִיא כִּשְׁנַת עֶשְׂרִים לְכָל דְּבָרֶיהָ, הרי שאין צורך שתעבור שנה מלאה עד ליום שבו נולד, אלא כיון שעברו שלשים יום מתוך אותה שנה, הרי זו נחשבת כשנה מלאה. וְאָמַר רַב יִצְחָק בַּר נַחֲמָנִי, אָמַר רַבִּי אֶלְעָזָר, מִסְתַּבְּרָא – מסתברים הם דבריו דְּרַבִּי יוֹסֵי בֶּן כִּפֵּר, שלענין שנת עשרים אין צורך שיהא זה מעת לעת, והראיה לכך, מִדְכּוּלֵהּ פִּירְקִין קָתָּנֵי – מכך שבכל הפרק שנינו לשון 'יוֹם אֶחָד', וְהָכָא לֹא קָתָּנֵי – ואילו כאן, לגבי גיל עשרים, לא שנינו במשנה לשון זו. שְׁמַע מִינָהּ הִלְכְתָא כְּוָותֵיהּ – מוכח מכאן שהלכה כמותו, והיינו כדברי עולא.
