שנינו במשנה לגבי סימניה של הבוגרת, 'רַ בִֻּ י יוֹ סֵ י
אוֹ מֵ ר, כְֻּ דֵ י ֶׁשִֻּי ֵֻתן יָ דוֹ ַעל הָ עוֹ קֶׁ ץ כו', והוא שוקע ושוהה
לחזור'. מבארת הגמרא, אָ מַ ר ְּשמ ֻו ֵאל, כוונת רבי יוסי
היא לעוֹ קְּ צוֹ ש ֶׁ ל הַֻדד.
מביאה הגמרא ברייתא בענין זה, ָֻתנ ֻו רַ בֻ ָ נָ ן בברייתא,
ֵא ֻל ֻו הֵ ן סִּ ימָ נֵי ַֻב ְּגר ֻות, רַ בִֻּ י ֶׁא ְּל ָעָזר בְֻּ רַ בִֻּ י צָ דוֹ ק אוֹ מֵ ר,
ַה ֻד והיינו שיהיו גדולים. רַ בִֻּ י יוֹ חָ נָ ן ִּמ ֶׁשִּי ְּתַק ְּשְּק ש ֻו ַ ִּדין,
בֻ ֶׁ ן בְֻּ רוֹ קָ א אוֹ מֵ ר, מִּ ש ֶׁ יַ כְּ סִּ יף רֹאש הַ חוֹ טֶׁ ם – במקום
שמתחיל הדד להשתפע לכיוון העוקץ. תמהה הגמרא,
מִּ ש ֶׁ יַ כְּ סִּ יף, אַ זְּ קִּ ינָ ה ָל ֻה – הרי זה סימן של זיקנה. אֶׁ לָֻא
אָ מַ ר רַ ב ַא ֻ ִּשי, מִּ ש ֶׁ יַ פְּ צִּ ל רֹאש הַ חוֹ טֶׁ ם – שיהיו בו
חריצים דקים. רַ בִֻּ י יוֹ סֵ י אוֹ מֵ ר, ִּמ ֶׁש ַֻתִּקיף ָהֲע ָטָרה –
שיגדל העוקץ ויתעבה, ומוקף עטרה. רַ בִֻּ י ש ִּ מְּ עוֹ ן
ִּמ ֶׁשִּי ְּת ָמֵעך הַ כֻ ַ ף, וכמו שיבואר להלן. וְּ כֵ ן הָ יָ ה ְּ אוֹ מֵ ר,
רַ בִֻּ י ש ִּ מְּ עוֹ ן בֻ ֶׁ ן יוֹ חַ אי אוֹ מֵ ר, ש ְּ לֹש ָ ה סִּ ימָ נִּ ין ָנ ְּתנ ֻו חֲכָ מִּ ים
ַֻפ ָֻג ֻה ִּמ ְּל ַמ ְּע ָלה, ְֻּבָיד ֻוַע ְֻּב ִּא ֻ ָשה מִּ לְֻּ מַ טֻ ָ ה, ֻו ְּכֶׁנ ְּגָדן ִּמ ְּל ַמ ְּע ָלה,
ש ֶׁ לֻ ֹא הֵ בִּ יאָ ה ְּש ֵֻתי ְּ ש ָערֹות. בֻ וֹ חַ ל ִּמ ְּל ַמ ְּע ָלה, ְֻּבָיד ֻוַע
ְּ ש ֶׁ הֵ בִּ יאָ ה ְּש ֵֻתי ְּ ש ָערֹות. צֶׁ מֶׁ ל ִּמ ְּל ַמ ְּע ָלה, ְֻּבָיד ֻוַע
ֶׁש ִּנ ְּת ַמֵעך
הַ כֻ ַ ף. מבררת הגמרא, מַ אי 'כֻ ַ ף', אָ מַ ר רַ ב ה ֻוָנא, מָ קוֹ ם
ָֻתפ ֻו ַח יֵש ְֻּב ִּא ֻ ָשה ְּל ַמ ְּע ָלה מֵ אוֹ תוֹ מָ קוֹ ם, על בית הרחם,
וכֻ ֵ יוָ ן ש ֶׁ מִּ תְּ גַ דְּ לָ ה,
ְּ
ִּמ ְּת ָמֵעך .
ְּ
ְּוהֹוֵלך
ָשֲאל ֻו אֶׁ ת רַ בִֻּ י, הֲלָכָ ה כְֻּ דִּ בְּ רֵ י מִּ י. ָא ַמר ְּלה ֻו – השיב
להם, הֲלָ כָ ה כְֻּ דִּ בְּ רֵ י כֻ ֺלָֻ ן לְּ הַ חְּ מִּ יר. רַ בִֻּ י יוֹ חָ נָ ן וְּ סָ בַ יָ א ]-
וזקנים[ ְּ ֻד ָא ְּמֵרי ַֻתְּרַוְּייה ֻו – שאמרו שניהם דין זה, הֲלָכָ ה
כְֻּ דִּ בְּ רֵ י כֻ ֺלָֻ ן לְּ הַ חְּ מִּ יר, ומבאר הרי"ף, ש ֶׁ אִּ ם הֵ בִּ יאָ ה אֶׁ חָ ד
מִּ ן הַ סִֻּ ימָ נִּ ין ַה ָֻלל ֻו, מַ חְּ זְּ קִּ ינָ ן ָל ֻה גְֻּ דוֹ לָה לְּ הַ חְּ מִּ יר, כְֻּ לוֹ מַ ר,
אִּ ם הָ יָ ה ָֻב ֻה אֶׁ חָ ד מִּ כֻ ָ ל הַ סִֻּ ימָ נִּ ין ַה ָֻלל ֻו, ְּוִּקְּ ֻד ָש ֻה ַע ְּצ ָמ ֻה ְֻּב ַחֵֻיי
אָ בִּ יהָ , ִּק ֻד ֻו ֶׁשי ָה ִּק ֻד ֻו ִּשין, ֻו ְּצִּרי ָכה גֵֻט. וְּ אֵ ין אָ בִּ יהָ מֵ פֵ ר
נְּ דָ רֶׁ יהָ . וְּ אמנם, אִּ ם ִּקְּ ֻד ָש ֻה אָ בִּ יהָ ש ֶׁ לֻ ֹא ְּלַד ְּע ָֻת ֻה, צְּ רִּ יכָ ה
גֵֻט לחומרא, שמא באמת קטנה היא.
משנה
משנתנו ממשיכה בדיני סימני בגרות: בֻ ָ א סִּ ימָ ן
ַה ַֻת ְּח ֻתֹון, שהוא הבאת שתי שערות, שזהו סימן
נערות, ַעד ש ֶׁ לֻ ֹא בֻ ָ א סימן ָה ֶׁע ְּליֹון, שהוא 'בוחל',
המוזכר לעיל, נחשבת היא כגדולה לכל דבר, ואם מת
בעלה ללא בנים, אוֹ חוֹ לֶׁצֶׁ ת אוֹ מִּ תְּ יַ בֻ ֶׁ מֶׁ ת, ואין
חוששים שמא קטנה היא. בֻ ָ א סימן ָה ֶׁע ְּליֹון ַעד ש ֶׁ לֻ ֹא
בֻ ָ א סימן ַה ַֻת ְּח ֻתֹון, ַאף ַעל ִֻּפי ש ֶׁ לדעת חכמים אִּ י אֶׁ פְּ ש ָ ר
– לא יתכן הדבר, ובודאי בא גם סימן התחתון אלא
שנשרו השערות, רַ בִֻּ י מֵ אִּ יר חולק על דבריהם ואוֹ מֵ ר,
לֹא חוֹ לֶׁצֶׁ ת וְּ לֹא מִּ תְּ יַ בֻ ֶׁ מֶׁ ת, כיון שהוא סובר שיתכן שלא
בא סימן התחתון ועדיין קטנה היא, וסובר רבי מאיר
שקטנה אינה מתייבמת מחשש שתימצא איילונית,
וַ חֲכָ מִּ ים אוֹ מְּ רִּ ים, אוֹ חוֹ לֶׁצֶׁ ת אוֹ מִּ תְּ יַ בֻ ֶׁ מֶׁ ת, ִּמ ְֻּפֵני ֶׁש ָא ְּמר ֻו
חכמים, אֶׁ פְּ ש ָ ר לָבֹא סימן ַה ַֻת ְּח ֻתֹון ַעד ש ֶׁ לֻ ֹא יָ בֹא
ָה ֶׁע ְּליֹון, אֲ בָ ל אִּ י אֶׁ פְּ ש ָ ר ָל ֶׁע ְּליֹון לָבֹא ַעד ש ֶׁ לֻ ֹא יָבֹא
ַה ַֻת ְּח ֻתֹון, וכיון שבא סימן העליון ודאי גדולה היא,
ויכולה אף לחלוץ ]אמנם להתייבם יכולה היא גם
אילו היתה קטנה, לדעת חכמים[.
גמרא
שנינו במשנה, 'בא העליון עד שלא בא התחתון, אַ ף
ַעל ִֻּפי ש ֶׁ אִּ י אֶׁ פְּ ש ָ ר'. תמהה הגמרא, וַ הֲלֹא בֻ ָ א – והרי
המשנה עצמה אמרה שבא הסימן העליון ולא בא
סימן התחתון. מתרצת הגמרא, 'בֻ ָ א' האמור במשנה
היינו לְּ דעת רַ בִֻּ י מֵ אִּ יר, הסובר שיתכן שיבא הסימן
העליון לפני התחתון, ומה שאמרה המשנה 'ְּו ַאף ַעל ִֻּפי
ש ֶׁ אִּ י אֶׁ פְּ ש ָ ר', היינו לְּ דעת רַ בֻ ָ נָ ן, הסוברים שבודאי בא
גם סימן התחתון.
ממשיכה הגמרא ומקשה, וְּ נִּ יתְּ נֵי – מדוע לא שנתה
המשנה רק 'בֻ ָ א ֶׁע ְּליֹון ַעד ש ֶׁ לֻ ֹא בֻ ָ א ַה ַֻת ְּח ֻתֹון', והיתה
מביאה בזה את דעת רבי מאיר ואת דעת חכמים, ולא
היתה כותבת 'אף על פי שאי אפשר', וְּ אָ נָֻ א ָיַד ְּעָנא –
והיינו יודעים ְּ ֻד ִּמ ֻ ש ֻום ְּ ֻד ִּאי אֶׁ פְּ ש ָ ר – שטעמם של
חכמים הוא כיון שלא יתכן שלא בא הסימן התחתון,
כיון שבודאי לא היו חכמים מחשיבים אותה כגדולה,
אם לא שהביאה שתי שערות, שזהו עיקר סימן
הגדלות. מתרצת הגמרא, אִּ י לֹא ָֻתָנא – אם לא היה
התנא אומר בפירוש בביאור טעמם של חכמים ' ַאף ַעל
ִֻּפי ש ֶׁ אִּ י אֶׁ פְּ ש ָ ר', הֲוָ ה אֲ מִּ ינָ א – הייתי מבאר את
מחלוקתם באופן אחר, שלדברי הכל רוֹ ב – אצל רוב
הנשים סימן ה ַֻת ְּח ֻתֹון אָ תֵ י בְֻּ רֵ יש ָ א – בא בתחילה, לפני
העליון, וְּ אצל ִּמע ֻוט הנשים בא תחילה הסימן הֶׁע ְּליֹון,
וְּ רַ בִֻּ י מֵ אִּ יר האומר שאין די בסימן העליון, ְּל ַטֲע ֵמי ֻה –
הולך בזה לשיטתו בכל התורה, ְּ ֻד ָחֵיי ש ְּל ִּמיע ֻו ָטא –
שחושש הוא אפילו למיעוט, ולכן גם לאחר שבא
סימן העליון חושש הוא שמא היא מהמיעוט שעדיין
לא בא להם סימן התחתון, ולכן אמר שאינה חולצת
ואינה מתייבמת. ואילו חכמים החולקים עליו, טעמם
הוא כיון שיש לילך אחר הרוב, ומאחר ובא סימן
העליון מן הסתם בא גם סימן התחתון. וְּ אמנם, לפי
ביאור זה, הַ נֵי מִּ ילֻ ֵי – דין זה שאמרו חכמים הוא רק
בִֻּ סְּ תָ מָ א – מן הסתם, כשאין ידוע אם בא סימן
התחתון, אֲ בָ ל הֵ יכָ א ְּ ֻד ָבְּדָקן וְּ לֹא אַ ש ְּ כְֻּ חָ ן – אבל באופן
שבדקו ולא מצאוהו, מֹוד ֻו – מודים חכמים לְּ רַ בִֻּ י מֵ אִּ יר
שזו הוכחה שהיא מהמיעוט ְּ ֻד ֶׁע ְּליֹון קָ דִּ ים אָ תֵ י –
שאצלם הסימן העליון מקדים לבא. קָ א מַ ש ְּ מַ ע לָ ן –
לכן השמיעה לנו המשנה שטעמם של חכמים אינו
משום שהולכים אחר הרוב, אלא שהם סוברים ְּ ֻד ִּאי
אֶׁ פְּ ש ָ ר כלל שיבא סימן העליון תחילה, אֶׁ לָֻא ַוַֻדאי סימן
ַֻת ְּח ֻתֹון אָ תֵ י – בא כבר, ֻו ִּמְּנ ַֻתר נָ תַ ר – ונשרו אותן
שערות.
פוסק הרי"ף את ההלכה: וְּ הִּ לְּ כְּ תָ א כְֻּ רַ בֻ ָ נָ ן, שאם בא
סימן העליון מחזיקים אותה כגדולה ודאי, וחולצת או
מתייבמת, כיון ְּ ֻדבמקום שנחלקו יָ חִּ יד וְּ רַ בִֻּ ים, הֲלָכָ ה
כְֻּ רַ בִֻּ ים.
עתה מבררת הגמרא את המקור לדין זה של סימני
גדלות: ְּ ֻדכ ֻו ֵֻלי ַע ְּל ָמא מִּ יהָ א – על כל פנים מוכח
מהמחלוקת של משנתנו שלדברי הכל ַא ַֻת ְּח ֻתֹון סַ מְּ כִּ ינָ ן
– סומכים על הסימן התחתון ]והנידון הוא רק אם
הסימן העליון מהווה הוכחה לכך שבא סימן התחתון
או לא[, מְּ נָ א הַ נֵי מִּ ילֻ ֵי – מנין יש ללמוד דין זה.
ומבארת הגמרא, אָ מַ ר רַ ב ְּיה ֻוָדה, אָ מַ ר רַ ב, וְּ כֵ ן ָֻתָנא
דְּ בֵ י – וכך שנו בברייתא בבית מדרשו של רַ בִֻּ י
ִּי ְּש ָמֵעאל, אָ מַ ר קְּ רָ א – נאמר בפסוק )במדבר ה ו( 'אִּ יש
אֹו ִּא ֻ ָשה ִֻּכי ַיֲע ש ֻו ִּמ ָֻכל ַחטֻ ֹאת הָ אָ דָ ם' וגו', הִּ ש ְּ וָ ה
ַה ָֻכת ֻוב ִּא ֻ ָשה לְּ אִּ יש לְּ כָ ל עוֹ נְּ ש ִּ ין ֶׁש ַֻב ֻתֹוָרה, ואם כן יש
ללומדם זה מזה גם לענין סימני גדלות, מַ ה אִּ יש
נעשה גדול בְֻּ סִּ ימָ ן אֶׁ חָ ד, שהוא הבאת שתי שערות, אַ ף
ִּא ֻ ָשה נעשית גדולה בְֻּ סִּ ימָ ן אֶׁ חָ ד.
מקשה הגמרא, אמנם יש ללמוד מפסוק זה שאשה
נעשית גדולה בסימן אחד, אך מנין שזהו דוקא סימן
התחתון, וְּ אֵ ימָ א – שמא נאמר, אוֹ הַ אי אוֹ הַ אי – או
סימן העליון או סימן התחתון, בכל אחד מהם בפני
עצמו די להחשיבה כגדולה. מתרצת הגמרא, סימניה
הם כְֻּ אִּ יש , מַ ה לגבי אִּ יש היינו סימן ַֻת ְּח ֻתֹון, וְּ לֹא ֶׁע ְּליֹון,
אַ ף לגבי ִּא ֻ ָשה היינו סימן ַֻת ְּח ֻתֹון, וְּ לֹא ֶׁע ְּליֹון. מסייעת
לכך הגמרא, ַֻתְּנָיא נַ מֻ ֵ י הָ כִּ י – שנינו כן אף בברייתא,
שסומכים על הסימן התחתון, ולא על העליון, אָ מַ ר
ְּ רַ בִֻּ י ֱא ִּליֶׁעֶׁזר בְֻּ רַ בִֻּ י צָ דוֹ ק,
ָֻכך ָהי ֻו מְּ פָ רְּ ש ִּ ין בְֻּ יַ בְּ נֶׁה ]-
בסנהדרין, כשגלתה ליבנה[, כֻ ֵ יוָ ן ש ֶׁ בֻ ָ א סימן ה ַֻת ְּח ֻתֹון,
ש ֻוב אֵ ין מַ ש ְּ גִֻּ יחִּ ין ָֻבֶׁע ְּליֹון.
תפריט
תפריט
רביעי
י"ט תשרי התשפ"ז
