פסקי הלכות על פי הרי"ף, מסכת יבמות, פרק ראשון

א. מי שמת אחיו, והניח שתי נשים, האחת אסורה על יבמה משום ערוה
והשניה אינה ערוה, כשם שהערוה פטורה מן החליצה ומן היבום, כך
צרתה פטורה, ולא נפלה לו זיקה על בית זה כלל, שנאמר 'אשר לא יבנה
את בית אחיו', בית שיש לו לקוחין באיזו מהן שירצה, הוא שיש לו עליו
זיקה, ובית שמקצתו אינו יכול לבנותו, שהרי אין לו בו לקוחין, אינו בונה
אפילו מקצתו שהיה מותר, ונמצאת צרת הערוה – ערוה עליו משום אשת
אחיו, שהרי אין לו עליה זיקה. (הלכות יבום פ"ו הי"ד)
ב. וכן אשת אחיו שלא היה בעולמו, הואיל ואין לו עליה זיקה, שנאמר 'כי
ישבו אחים יחדו', עד שישבו שניהן בעולם, ואם לא היה ביניהן ישיבה
בעולם הרי זו ערוה עליו לעולם משום אשת אח, ופוטרת צרתה. (שם
הט"ז)
ג. שתי יבמות הבאות מבית אחד, שהאחת מהן ערוה על היבם, והרי
הערוה אילונית, צרתה מותרת וחולצת או מתיבמת, הואיל והאילונית
אינה בת יבום הרי זו כמי שאינה, ונפלה זיקתו על צרתה בלבד. וכן אם
גירש אחיו את הערוה, או מיאנה בו, קודם שימות, או שמתה בחיי בעלה
ואחר כך מת אחיו, הרי צרתה מותרת, וחולצת או מתיבמת, ואין אומרין
הואיל ונעשית צרה לערוה שעה אחת תאסר לעולם, שאין הצרה אסורה
עד שתהיה צרת ערוה בשעת נפילה ליבום. (שם הכ"א)
ד. היתה זו שהיא ערוה על היבם… קטנה הראויה למאן, ולא מיאנה
באחיו בחייו, אף על פי שמיאנה ביבם, צרתה חולצת ולא מתיבמת. (שם
הכ"ב)
ה. כל דבר שחייבין על שגגתו חטאת קבועה, אם שגגו בית דין הגדול
בהוראה, והורו להתירו, ושגגו העם בהוראתן, ועשו העם והם סומכין על
הוראתן, ואחר כך נודע לבית דין שטעו, הרי בית דין חייבין להביא קרבן
חטאת על שגגתן בהוראה, ואף על פי שלא עשו הן בעצמן מעשה, שאין
משגיחין על עשיית בית דין כלל, בין עשו בין לא עשו, אלא על הוראתן
בלבד. ושאר העם פטורין מן הקרבן, ואף על פי שהם העושין, מפני שתלו
בבית דין. ומה הוא הקרבן שמביאין על שגגה זו, אם בע"ז שגגו… ואם
בשאר כריתות שחייבין על שגגתן חטאת קבועה שגגו והורו, מביא כל
שבט ושבט פר חטאת. וזהו האמור בפרשת ויקרא, שנאמר 'ואם כל עדת
ישראל ישגו'. (שגגות, פי"ב ה"א).
ו. והיאך דין עיר הנדחת, בזמן שתהיה ראויה להעשות עיר הנדחת, בית
דין הגדול שולחין ודורשין וחוקרין עד שידעו בראיה ברורה שהודחה כל
העיר או רובה וחזרו לעבודת כוכבים… נמצאו רובה, מעלין אותן לבית
דין הגדול, וגומרין שם דינם, והורגין כל אלו שעבדו בסייף… ושורפין את
כל שללה עם המדינה באש, ושריפתה מצות עשה, שנאמר, 'ושרפת באש
את כל העיר ואת כל שללה'. (עבודה זרה, פ"ד ה"ו)
ז. הבא על אשה ובתה דרך זנות או על אשה ואחותה וכיוצא בהן הרי זה
כמי שבא על שתי נשים נכריות שאין נעשות ערוה זו עם זו אלא
בנישואין לא בזנות, וכן אם אנס אביו או בנו או אחיו או אחי אביו אשה
או פיתה אותה הרי זו מותרת לו וישאנה שלא נאמר אלא אשת ואין כאן
אישות. (איסורי ביאה פ"ב הי"ג)
ח. היתה היבמה אסורה על בעלה משום לאו או משום עשה, או שהיתה
שנייה לבעל ולא היתה אסורה על היבם מצד מאלו הצדדים, הרי זו
מותרת ליבם, חוץ ממחזיר גרושתו משנשאת ומת, שהיא חולצת ולא
מתיבמת. (יבום וחליצה, פ"ו הי"ג)
ט. הממאנת ביבם אסורה לאביו מפני שנראת ככלתו בעת שמת בנו אבל
לשאר קרוביו מותרת, לפיכך אם מיאנה באחד מן היבמין מותרת לאחיו.
(גירושין, פי"א הי"ז)
י. ואלו שהן פטורות מן החליצה ומן היבום… ואילונית… והיה הבכור
אשר תלד, פרט לאילונית, שאינה ראויה לילד מתחלת ברייתה. (יבום, פ"ו
ה"ח)
יא. וכן שתי יבמות הבאות מבית אחד שהיתה האחת מהן… אילונית, הרי
צרתה מותרת, וחולצת או מתיבמת. (שם, פ"ו ה"כ).
יב. שתי יבמות הבאות מבית אחד שהאחת מהן ערוה על היבם, והרי
הערוה אילונית, צרתה מותרת וחולצת או מתיבמת, הואיל והאילונית
אינה בת יבום הרי זו כמי שאינה ונפלה זיקתו על צרתה בלבד. (שם, פ"ו
הכ"א)
יג. אשה שזינת תחת בעלה ברצון ובעדים, ומת קודם שיגרשנה, ונפלה
לפני יבם, הרי היא פטורה מן החליצה ומן היבום, וכן צרתה, כאילו היתה
ערוה על היבם, מפני שטומאה כתובה בה, כעריות, שנאמר 'והיא נטמאה'.
אבל סוטה שמת בעלה קודם שישקנה מי המרים, או שאינה בת שתייה
אלא בת גירושין, הרי זו חולצת ולא מתיבמת. ואם היתה לה צרה, הרי
צרתה מותרת וחולצת או מתיבמת. (שם, פ"ו הי"ט)
יד. המגרש את אשתו ונתקדשה לאחר, אף על פי שלא בעלה, נאסרה על
הראשון, ואם החזירה הראשון ובעלה, לוקה, וכופין אותו להוציא, שנאמר
לא יוכל בעלה הראשון וגו'. (גירושין, פי"א הי"ב)
טו. לפיכך כל אשה שנאסרה על בעלה על ידי קינוי וסתירה, אם בעל
אותה מכין אותו מכת מרדות, ואם עבר והחזירה אחר שגירשה, יוציא
בגט. (שם פי"א הי"ד)
טז. המחזיר גרושתו משנשאת, הולד כשר שהרי אינה ערוה. (איסורי
ביאה, פט"ו ה"ב)
יז. כיצד, כהן בן תשע שנים ויום אחד שבא על הגרושה או על הזונה,
וכהן גדול שבא עליהן או על האלמנה או שנשא בעולה ובא עליה, הרי
אלו נתחללו לעולם, ואם הוליד ממנה בן, בין זה שחללה בין כהן אחר,
הולד חלל. (שם, פי"ט ה"ג)
יח. זינת עם אחר כשהיא גרושה, הרי זו מותרת לחזור לבעלה, שנאמר
'ויצאה מביתו והלכה והיתה לאיש אחר', הוייתה לאיש אחר שהיא
הקדושין, היא שאוסרת אותה על בעלה לחזור לו. (גירושין פי"א הי"ג)
יט. הבת שילדה אחר שתים עשרה שנה, אף על פי שלא הביאה סימן לא
עליון ולא תחתון, הרי זו גדולה, בנים הרי הם כסימנין. (אישות, פ"ב ה"ט)
כ. ראובן שמת, והניח שתי נשים, האחת ערוה על שמעון, ושתיהן ראויות
ללוי, אין לשמעון זיקה על בית זה, והרי שתיהן תחת זיקת לוי. יבם לוי
האחת מהן, שהיא צרת ערוה של שמעון, והיתה לו אשה אחרת, ומת לוי,
ונפלו שתיהן לפני שמעון, שתיהן פטורות מן החליצה ומן היבום משמעון,
האחת מפני שהיתה צרת ערוה, והשניה מפני שהיא צרתה, וכן הדין
בצרת צרתה עד סוף העולם, שכל אשה שאין לו עליה זיקה, באיסור אשת
אח עומדת לעולם. (יבום, פ"ו הט"ו)
כא. שתי יבמות הבאות מבית אחד שהאחת מהן ערוה על היבם… אם
גירש אחיו את הערוה, או מיאנה בו קודם שימות, או שמתה בחיי בעלה,
ואחר כך מת אחיו, הרי צרתה מותרת, וחולצת או מתיבמת, ואין אומרין
הואיל ונעשית צרה לערוה שעה אחת תאסר לעולם, שאין הצרה אסורה
עד שתהיה צרת ערוה בשעת נפילה ליבום. (שם, פ"ו הכ"א)
כב. היתה זו שהיא ערוה על היבם… קטנה הראויה למאן, ולא מיאנה
באחיו בחייו, אף על פי שמיאנה ביבם, צרתה חולצת ולא מתיבמת. (שם,
פ"ו הכ"ב)
כג. הממאנת ביבם אסורה לאביו מפני שנראת ככלתו בעת שמת בנו אבל
לשאר קרוביו מותרת, לפיכך אם מיאנה באחד מן היבמין מותרת לאחיו.
(גירושין, פי"א הי"ז)
כד. היתה היבמה ערוה על בעלה כגון שעבר או טעה ולקח אחותו מאביו
ונפלה לפני אחיו, אין זו אשתו שאין קידושין תופסין בה ואינה לא בת
יבום ולא בת חליצה, ואם היתה לה צרה חולצת או מתיבמת, ואם היתה
זו שהיא ערוה על הבעל מותרת ליבם ורצה היבם לישא אותה וליבם
צרתה הרשות בידו. (יבום, פ"ו הי"ב)
כה. ובכלל אזהרה זה שלא יהיו שני בתי דינין בעיר אחת זה נוהג כמנהג
זה וזה נוהג כמנהג אחר, שדבר זה גורם למחלוקות גדולות שנאמר לא
תתגודדו לא תעשו אגודות אגודות. (עבודה זרה, פי"ב הי"ד)
כו. ואלו שהן פטורות מן החליצה ומן היבום, אשת סריס חמה
ואנדרוגינוס ואשת השוטה ואשת הקטן ואילונית ומי שהיא ערוה,
שנאמר ולא ימחה שמו מישראל פרט לסריס חמה ואנדרוגינוס ששמם
מחוי, הואיל ואינן ראויין לילד מתחלת ברייתן, הרי הן כמין בפני עצמו.
והיה הבכור אשר תלד פרט לאילונית שאינה ראויה לילד מתחלת ברייתה.
לא תהיה אשת המת, פרט לאשת שוטה וקטן מפני שאין להם אישות
כלל. ולקחה לו לאשה, פרט לערוה שאין לו בה ליקוחין. (יבום פ"ו ה"ח)
כז. ואלו שמתיבמות ולא חולצות, החרשת והשוטה והקטנה לפי שאין
בהן דעת לקרות ולהבין ואם רצה היבם לגרש את החרשת בגט אחר
שיבעול אותה הרי זה מגרש. (יבום פ"ו ה"ו)
כח. ואלו חולצות ולא מתיבמות, איסורי לאוין, והשניות, ואיסורי עשה
כמו שיתבאר… וכן אשת החרש, וזקנה, ועקרה, הרי הן כשאר כל היבמות
רצה חולץ רצה מיבם, שזקנה ועקרה היתה להן שעת הכושר. (יבום פ"ו
ה"ז)
כט. ואלו שאין להן זיקה כלל סריס חמה ואנדרוגינוס מפני שאינן ראויין
לילד ולא היתה להן שעת הכושר. (יבום פ"ו ה"ב)
ל. ואלו מיבמין ולא חולצין, החרש והשוטה והקטן מפני שאין בהן דעת
לחלוץ. (יבום פ"ו ה"ג)
לא. ואלו חולצין ולא מיבמין, הספיקות, כגון שהיתה ספק ערוה על אחיו,
ופצוע דכא וכרות שפכה וכיוצא בהן ממיני הסירוס, והזקן ביותר שתשש
כחו וכשל, ואם בעל סריס אדם קנה שהרי היתה לו שעת הכושר, ומוציא
בגט מפני שהוא אסור לבוא בקהל… ושאר כל האחין או חולצין או
מיבמין. (יבום פ"ו ה"ד)