פסקי הלכות על פי הרי"ף, מסכת יבמות, פרק שישי

א. הבא על יבמתו, בין בשוגג בין במזיד, בין באונס בין ברצון, בין שהיה
הוא מזיד והיא שוגגת או אנוסה, בין שהיתה היא מזידה והוא שוגג או
אנוס, בין שהיתה ישינה בין שהיתה עירה, בין שבא עליה כדרכה בין שלא
כדרכה, אחד המערה ואחד הגומר, קנה. (יבום, פ"ב ה"ג)
ב. הנדה הרי היא כשאר כל העריות המערה בה [בין כדרכה בין שלא
כדרכה] חייב כרת ואפילו היתה קטנה בת שלש שנים ויום אחד כשאר
עריות שהבת מתטמאה בנדה ואפילו ביום לידתה, ובת עשרה ימים
מטמאה בזיבה ודבר זה מפי השמועה למדו שאין הפרש בין גדולה לקטנה
לטומאת נדות וזבות. (איסורי ביאה, פ"ד ה"א)
ג. כל הנבעלת לאדם שעושה אותה זונה בין באונס בין ברצון בין בזדון
בין בשגגה [בין כדרכה בין שלא כדרכה] משהערה בה נפסלה משום זונה,
ובלבד שתהיה בת שלש שנים ויום אחד ויהיה הבועל בן תשע שנים ויום
אחד ומעלה, לפיכך אשת איש שנבעלה לאחר בין באונס בין ברצון נפסלה
לכהונה. (איסורי ביאה, פי"ח ה"ו)
ד. המכניס ראש העטרה בלבד הוא הנקרא מערה, מלשון את מקורה
הערה, והמכניס כל האבר הוא הנקרא גומר, ובכל הביאות האסורות אחד
המערה ואחד הגומר, ואף על פי שלא הוציא שכבת זרע ואף על פי
שפירש ולא גמר, כיון שהכניס ראש העטרה נתחייבו שניהם מיתת בית
דין, או כרת, או מלקות, או מכת מרדות, (ואחד הבא על הערוה כדרכה
ואחד הבא עליה שלא כדרכה) משיערה בה יתחייבו שניהן מיתה או כרת
או מלקות או מכת מרדות, בין שהיו שוכבין בין שהיו עומדים, על הכנסת
העטרה הוא החיוב. (איסורי ביאה, פ"א ה"י)
ה. המערה בשפחה חרופה ולא גמר ביאתו פטור עד שיגמור ביאתו, ואינו
חייב אלא על הגדולה הבעולה המזידה וברצונה, אבל אם היתה קטנה או
שלא היתה בעולה או היתה שוגגת או אנוסה או ישנה פטור [וכן אם בא
עליה שלא כדרכה פטור שבשפחה חרופה לא השוה ביאה כדרכה לביאה
שלא כדרכה שנאמר שכבת זרע אבל בשאר ביאות לא חלק בין ביאה
לביאה שנאמר משכבי אשה מגיד [לך] הכתוב ששני משכבות באשה].
(איסורי ביאה, פ"ג הט"ו)
ו. הבא על הזכר או הביא זכר עליו כיון שהערה אם היו שניהם גדולים
נסקלים שנאמר ואת זכר לא תשכב בין שהיה בועל או נבעל, ואם היה
קטן בן ט' שנים ויום אחד ומעלה זה שבא עליו או הביאו על עצמו נסקל
והקטן פטור, ואם היה הזכר בן ט' או פחות שניהן פטורין וראוי לבית דין
להכות הגדול מכת מרדות לפי ששכב עם זכר ואף על פי שהוא פחות מבן
ט'. (איסורי ביאה, פ"א הי"ד)
ז. הבא על הבהמה או שהביא בהמה עליו שניהן נסקלין שנאמר ובכל
בהמה לא תתן שכבתך בין שרבעה או הביאה עליו, ואחד בהמה ואחד
חיה ועוף הכל בסקילה, ולא חלק הכתוב בבהמה בין גדולה לקטנה
שנאמר ובכל בהמה אפילו ביום לידתה (הבא עליה בין כדרכה בין שלא
כדרכה) כיון שהערה בה או שהערתה בו חייב. (איסורי ביאה, פ"א הט"ז)
ח. יבם כהן שבא על יבמתו באונס או בשגגה או שהערה בה ולא גמר אף
על פי שקנאה כמו שבארנו בהלכות יבום אינו מאכילה בתרומה עד
שיבעול בעילה גמורה ברצון. במה דברים אמורים, שנתאלמנה מן
האירוסין אבל מן הנישואין הואיל והיתה אוכלת תאכל בביאה זו.
(תרומות, פ"ח ה"ו)
ט. הארוסה אסורה לבעלה מדברי סופרים כל זמן שהיא בבית אביה,
והבא על ארוסתו בבית חמיו מכין אותו מכת מרדות, ואפילו אם קידשה
בביאה אסור לו לבוא עליה ביאה שנייה בבית אביה עד שיביא אותה
לתוך ביתו ויתיחד עמה ויפרישנה לו, וייחוד זה הוא הנקרא כניסה לחופה
והוא הנקרא נישואין בכל מקום, והבא על ארוסתו לשם נישואין אחר
שקידשה משיערה בה קנאה ונעשית נשואה והרי היא אשתו לכל דבר.
(אישות, פ"י ה"א)
י. ואם קידש בביאה אומר לה הרי את מקודשת לי או הרי את מאורסת לי
או הרי את לי לאשה בבעילה זו וכל כיוצא בזה ומתייחד עמה בפני שני
עדים ובועלה, והמקדש בביאה [מסתמא] דעתו על גמר ביאה וכשיגמור
ביאתו תהיה מקודשת, ובין שבא עליה כדרכה בין שבא עליה שלא כדרכה
הרי זו מקודשת. (אישות, פ"ג ה"ה)
יא. אשת ישראל שנאנסה אף על פי שהיא מותרת לבעלה אסורה לכהונה
אשת כהן שאמרה לבעלה נאנסתי או שגגתי ובא עלי אחד או שבא עד
אחד והעיד לו עליה שזינתה בין באונס בין ברצון הרי זו אינה אסורה
עליו, שמא עיניה נתנה באחר, ואם היא נאמנת לו או העד נאמן לו וסמך
דעתו לדבריהם הרי זה יוציא כדי לצאת ידי ספק. (איסורי ביאה, פי"ח
ה"ח)
יב. אשת כהן שנאנסה בעלה לוקה עליה משום טומאה שנאמר לא יוכל
בעלה הראשון אשר שלחה לשוב לקחתה להיות לו לאשה אחרי אשר
הוטמאה הכל בכלל שאם נבעלו אסורין על בעליהן, פרט לך הכתוב
באשת ישראל שנאנסה שהיא מותרת לבעלה שנאמר והיא לא נתפשה
אבל אשת כהן באיסורה עומדת שהרי היא זונה. (איסורי ביאה, פי"ח ה"ז)
יג. מפי השמועה למדנו שהזונה האמורה בתורה היא כל שאינה בת
ישראל, או בת ישראל שנבעלה לאדם שהיא אסורה להנשא לו איסור
השוה לכל, או שנבעלה לחלל אף על פי שהיא מותרת להנשא לו, לפיכך
הנרבעת לבהמה אף על פי שהיא בסקילה לא נעשית זונה ולא נפסלה
לכהונה שהרי לא נבעלה לאדם, והבא על הנדה אף על פי שהיא בכרת לא
נעשית זונה ולא נפסלה לכהונה שהרי אינה אסורה להנשא לו. (איסורי
ביאה, פי"ח ה"א)
יד. כהנת אלמנה שנתארסה לכהן גדול או גרושה לכהן הדיוט הואיל והן
משמרות לביאה פסולה של תורה הרי אלו לא יאכלו, וכן אם נכנסו
לחופה בלא אירוסין אינן אוכלות שהחופה פוסלתן מלאכול, נתאלמנו או
נתגרשו מן האירוסין חזרו להכשרן ואוכלות, מן הנישואין לא יאכלו
שכבר נתחללו. (תרומות, פ"ז הכ"א)
טו. וכן הגיורת והמשוחררת, אפילו נתגיירה ונשתחררה פחותה מבת
שלש שנים, הואיל ואינה בת ישראל הרי זו זונה ואסורה לכהן, מכאן
אמרו עכו"ם או נתין או ממזר או גר עמוני ומואבי או מצרי ואדומי
ראשון ושני או פצוע דכא וכרות שפכה או חלל שבאו על היהודית עשו
אותה זונה ונפסלה לכהונה ואם היתה כהנת פסלוה מן התרומה, וכן
יבמה שבא עליה זר עשאה זונה, והאילונית מותרת לכהן ואינה זונה.
(איסורי ביאה, פי"ח ה"ג)
טז. שלש נשים נאסרו על כל הכהנים, גרושה זונה וחללה, ועל כהן גדול
ארבע, אלו השלש והאלמנה, אחד כהן גדול משוח בשמן המשחה או
המרובה בגדים ואחד כהן העובד ואחד כהן גדול שמנוהו ועבר, וכן כהן
משוח מלחמה כולן מצווין על הבתולה ואסורין באלמנה. (איסורי ביאה,
פי"ז ה"א)
יז. מי שנתאלמנה מאנשים הרבה או נתגרשה מאנשים הרבה אין לוקין
עליה אלא אחת על כל ביאה, אלמנה בין מן האירוסין בין מן הנישואין
אסורה. (איסורי ביאה, פי"ז הי"א)
יח. מצות עשה על כהן גדול שישא נערה בתולה, ומשתבגור תאסר עליו
והוא אשה בבתוליה יקח, אשה לא קטנה, בבתוליה ולא בוגרת, הא כיצד
יצאת מכלל קטנות ולכלל בגרות לא באה זו נערה, ואינו נושא שתי נשים
לעולם כאחת שנאמר אשה אחת ולא שתים. (איסורי ביאה, פי"ז הי"ג)
יט. כהן גדול שמת אחיו אף על פי שהוא מן האירוסין הרי זה לא ייבם
אלא חולץ, נפלה לו יבמה והוא כהן הדיוט ונתמנה להיות כהן גדול אף
על פי שעשה בה מאמר כשהוא כהן הדיוט הרי זה לא ייבם אחר שנתמנה,
אבל אם אירס את האלמנה ונתמנה להיות כהן גדול הרי זה יכנוס אחר
שנתמנה, היתה מקודשת ספק קידושין ומת ארוסה הרי זו ספק אלמנה.
(איסורי ביאה, פי"ז הי"ב)
כ. כהן גדול שאנס בתולה או שפיתה אותה הרי זה לא יכנוס מפני שהוא
מצווה לישא את הבתולה ובשעה שישא זו אינה בתולה ואם כנס יוציא
בגט. (נערה בתולה, פ"א ה"ו)
כא. כהן גדול שנשא בעולה אינו לוקה אבל מוציא בגט, נשא בוגרת או
מוכת עץ הרי זה יקיים, אירס בעולה ונתמנה כהן גדול הרי זה יכנוס אחר
שנתמנה. (איסורי ביאה, פי"ז הט"ו)
כב. כיצד כהן בן תשע שנים ויום אחד שבא על הגרושה או על הזונה,
וכהן גדול שבא עליהן או על האלמנה או שנשא בעולה ובא עליה הרי
אלו נתחללו לעולם, ואם הוליד ממנה בן בין זה שחללה בין כהן אחר
הולד חלל, אבל כהן שקידש אשה מאיסורי כהונה ונתאלמנה או נתגרשה
מן האירוסין לא נתחללה, ואם נשאת אף על פי שלא נבעלה נתחללה
שכל נשואה בחזקת בעולה היא אף ע"פ שנמצאת בתולה. (איסורי ביאה,
פי"ט ה"ג)
כג. וכן כהן הבא על הגיורת והמשוחררת חללה וזרעו ממנה חללים, כהן
הבא על הנדה הולד כשר ואינו חלל שאין איסור הנדה מיוחד בכהנים
אלא שוה בכל. (איסורי ביאה, פי"ט ה"ו)
כד. לא ישא אדם עקרה וזקנה ואילונית וקטנה שאינה ראויה לילד, אלא
אם כן קיים מצות פריה ורביה, או שהיתה לו אשה אחרת לפרות ולרבות
ממנה. נשא אשה ושהתה עמו עשר שנים ולא ילדה, הרי זה יוציא ויתן
כתובה, או ישא אשה הראויה לילד, ואם לא רצה להוציא כופין אותו
ומכין אותו בשוט עד שיוציא, ואם אמר איני בועלה והריני שוכן עמה
בפני עדים כדי שלא אתיחד עמה, בין שאמרה היא בין שאמר הוא, אין
שומעין להן, אלא יוציא או ישא אשה הראויה לילד. (אישות, פט"ו ה"ז)
כה. מפי השמועה למדנו, שהזונה האמורה בתורה היא כל שאינה בת
ישראל, או בת ישראל שנבעלה לאדם שהיא אסורה להנשא לו איסור
השוה לכל, או שנבעלה לחלל אף על פי שהיא מותרת להנשא לו. לפיכך
הנרבעת לבהמה, אף על פי שהיא בסקילה, לא נעשית זונה ולא נפסלה
לכהונה, שהרי לא נבעלה לאדם. והבא על הנדה, אף על פי שהיא בכרת,
לא נעשית זונה ולא נפסלה לכהונה, שהרי אינה אסורה להנשא לו. וכן
הבא על הפנויה, אפילו היתה קְ דֵ שָׁ ה שהפקירה עצמה לכל, אף על פי
שהיא במלקות, לא נעשית זונה, ולא נפסלה מן הכהונה, שהרי אינה
אסורה להנשא לו. אבל הנבעלת לאחד מאיסורי לאוין השוין בכל ואין
מיוחדין בכהנים, או מאיסורי עשה, ואין צריך לומר למי שהיא אסורה לו
משום ערוה, או לעכו"ם ועבד, הואיל והיא אסורה לו להנשא הרי זו זונה.
(איסורי ביאה, פי"ח הלכות א-ב)
כו. האיש מצווה על פריה ורביה אבל לא האשה, ומאימתי האיש נתחייב
במצוה זו מבן שבע עשרה, וכיון שעברו עשרים שנה ולא נשא אשה הרי
זה עובר ומבטל מצות עשה, ואם היה עוסק בתורה וטרוד בה והיה
מתירא מלישא אשה כדי שלא יטרח במזונות ויבטל מן התורה הרי זה
מותר להתאחר, שהעוסק במצוה פטור מן המצוה וכל שכן בתלמוד תורה.
האשה שהרשת את בעלה אחר הנישואין שימנע עונתה הרי זה מותר,
במה דברים אמורים בשהיו לו בנים שכבר קיים מצות פריה ורביה אבל
אם לא קיים חייב לבעול בכל עונה עד שיהיו לו בנים מפני שהיא מצות
עשה של תורה שנאמר פרו ורבו. (אישות פט"ו הלכות א-ב)
כז. כמה בנים יהיו לאיש ותתקיים מצוה זו בידו זכר ונקבה, שנאמר זכר
ונקבה בראם, היה הבן סריס או שהיתה הבת אילונית לא קיים מצוה.
נולדו לו ומתו והניחו בנים הרי זה קיים מצות פריה ורביה, בני בנים הרי
הם כבנים. במה דברים אמורים בשהיו בני הבנים זכר ונקבה והיו באים
מזכר ונקבה אף על פי שהזכר בן בתו והנקבה בת בנו הואיל והם משני
בניו הרי קיים מצות פריה ורביה אבל אם היו לו בן ובת ומתו והניח
אחד מהן זכר ונקבה עדיין לא קיים מצוה. (אישות פט"ו הלכות ד-ה)
כח. הלך בסחורה בתוך עשר שנים או שהיה חולה או שהיתה היא חולה
או שהיו חבושין בבית האסורין אין עולה להן אותו זמן מן המנין. הפילה
מונה מיום שהפילה, אם הפילה וחזרה והפילה שלשה פעמים הוחזקה
לנפלים ושמא לא זכה להבנות ממנה ויוציא ויתן כתובה. הוא אומר
הפילה בתוך עשר כדי שישהה עמה והיא אומרת לא הפלתי נאמנת,
שאינה מחזקת עצמה בעקרות, הוא אומר הפילה שנים והיא אומרת
שלשה נאמנת, שאינה מחזקת עצמה במפלת, ויוציא ויתן כתובה, ובכל זה
משביעה שבועת הסת שלא הפילה או שהפילה שלשה, שבטענה זו
יתחייב ליתן כתובה. (אישות פט"ו הלכות יא-יג)
כט. נשאת לאחד ושהתה עמו עשר שנים ולא ילדה והוציאה מותרת
להנשא לשני, שהתה עם השני עשר שנים ולא ילדה לא תנשא לשלישי,
ואם נשאת לשלישי תצא בלא כתובה אלא אם כן יש לו אשה אחרת או
שקיים מצות פריה ורביה. (אישות פט"ו הלכה יד)
ל. אף על פי שקיים אדם מצות פריה ורביה הרי הוא מצווה מדברי
סופרים שלא יבטל מלפרות ולרבות כל זמן שיש בו כח, שכל המוסיף נפש
אחת בישראל כאילו בנה עולם, וכן מצות חכמים היא שלא ישב אדם
בלא אשה שלא יבא לידי הרהור, ולא תשב אשה בלא איש שלא תחשד.
(אישות פט"ו הט"ז)
לא. היו לו בנים בגיותו, ונתגייר הוא והם, הרי זה קיים מצוה זו. היו לו
בנים והוא עבד, ונשתחרר הוא והם, לא קיים מצות פריה ורביה, עד
שיוליד אחר שנשתחרר, שהעבד אין לו יחוס. (אישות פט"ו ה"ו)
לב. היו לו בנים כשהיה עכו"ם ונתגייר אין לו בכור לנחלה, אבל ישראל
שהיה לו בן מן השפחה ומן העכו"ם הואיל ואינו קרוי בנו הבא לו אחריו
מן הישראלית בכור לנחלה ונוטל פי שנים (נחלות, פ"ב הי"ב)
לג. נולדו לו, ומתו, והניחו בנים, הרי זה קיים מצות פריה ורביה, בני בנים
הרי הם כבנים. במה דברים אמורים בשהיו בני הבנים זכר ונקבה, והיו
באים מזכר ונקבה, אף על פי שהזכר בן בתו והנקבה בת בנו, הואיל והם
משני בניו הרי קיים מצות פריה ורביה אבל אם היו לו בן ובת ומתו
והניח אחד מהן זכר ונקבה עדיין לא קיים מצוה. (אישות, פט"ו ה"ה)
לד. ואסור לו לאדם לבא על אשתו סמוך לוסתה שמא תראה דם בשעת
תשמיש שנא' והזרתם את בני ישראל מטומאתם, וכמה, אם היה דרכה
לראות ביום אסור לשמש מתחלת היום, ואם היה דרכה לראות בלילה
אסור לשמש מתחלת הלילה. (אישות, פ"ד הי"ב)
לה. וכן צוו חכמים שיהיה אדם מכבד את אשתו יתר מגופו, ואוהבה
כגופו, ואם יש לו ממון מרבה בטובתה כפי הממון, ולא יטיל עליה אימה
יתירה ויהיה דיבורו עמה בנחת ולא יהיה עצב ולא רוגז. (אישות פט"ו
הי"ט)
לו. מצות חכמים שישיא אדם בניו ובנותיו סמוך לפרקן, שאם יניחן יבואו
לידי זנות או לידי הרהור ועל זה נאמר ופקדת נוך ולא תחטא, ואסור
להשיא אשה לקטן שזה כמו זנות היא. (איסורי ביאה, פכ"א הכ"ב)
לז. אביו או בנו שנשא אשה הרי זה מותר לישא בתה או אמה כמו
שביארנו, ומותר לאדם לישא אשת בן אחיו, ונושא אדם אשה ובת
אחותה או בת אחיה כאחת, ומצות חכמים שישא אדם בת אחותו והוא
הדין לבת אחיו שנאמר ומבשרך לא תתעלם. (איסורי ביאה, פ"ב הי"ד)
לח. אשה שמלה בנה ראשון ומת מחמת מילה שהכשילה את כחו, וכן
מלה את השני ומת מחמת מילה בין מבעלה הראשון בין מבעלה השני
הרי זה לא ימול את השלישי בזמנו, אלא ממתינין לו עד שיגדיל ויתחזק
כחו, אין מלין אלא ולד שאין בו שום חולי, שסכנת נפשות דוחה את הכל,
ואפשר למול לאחר זמן ואי אפשר להחזיר נפש אחת מישראל לעולם.
(מילה, פ"א הי"ח)
לט. לא ישא אדם אשה ממשפחת מצורעים ולא ממשפחת נכפין, והוא
שהוחזקו שלשה פעמים שיבואו בניהם כך. (איסורי ביאה, פכ"א ה"ל)
מ. מי שלקה בבית דין על איסור כרת ולקה פעם שנייה על אותו כרת
עצמו כגון שאכל חלב ולקה עליו ואכל חלב פעם שנייה ולקה עליו אם
אכל פעם שלישית אין מלקין אותו אלא מכניסין אותו לכיפה והוא מקום
צר כפי קומתו ואינו יכול לשכב בו, ונותנין לו לחם צר ומים לחץ עד
שיצרו מעיו ויחלה, ואחר כך מאכילין אותו שעורים עד שכריסו נבקעת.
(סנהדרין, פי"ח ה"ד)
מא. כל וסת שנקבע מחמת אונס אפילו ראתה בו כמה פעמים אינו וסת
שמפני האונס ראתה, קפצה וראתה קפצה וראתה קבעה לה וסת לימים
בלא קפיצות, כיצד קפצה באחד בשבת וראתה דם, ולאחר כ' יום קפצה
באחד בשבת וראתה דם, ולאחר י"ט קפצה ביום השבת ולא ראתה דם
ולאחר שבת ראתה בלא קפיצה, הרי נקבע אחד בשבת אחר כ', שהרי
נודע שהיום גרם לה לראות ולא הקפיצה, וכבר נקבע יום זה ג' פעמים וכן
כל כיוצא בזה. (איסורי ביאה, פ"ח ה"ה)
מב. איזה הוא מועד כל שהעידו בו שלשה ימים, אבל אם נגח ביום אחד
או נשך או רבץ או בעט או נגף אפילו מאה פעמים אין זה מועד, העידו בו
שלשה כתי עדים ביום אחד, הרי זה ספק אם הועד או לא הועד. (נזקי
ממון, פ"ו ה"א)
מג. האשה שבאה לבית דין ואמרה בעלי אינו יכול לשמש כדרך כל הארץ
שמוש שמוליד או שאינו יורה כחץ, יעשו הדיינין פשרה ואומרים לה ראוי
ליך שתנהגי עם בעליך עד שתשהי עשר שנים ולא תולידי ואחר כך
תתבעי, ומגלגלין עמה בדבר זה ואין כופין אותה לישב ולא דנין אותה דין
מורדת אלא מאריכין בדבר זה עד שיעשו פשרה. (אישות פט"ו הט"ו)
מד. נושא אדם כמה נשים אפילו מאה בין בבת אחת בין בזו אחר זו ואין
אשתו יכולה לעכב, והוא שיהיה יכול ליתן שאר כסות ועונה כראוי לכל
אחת ואחת, ואינו יכול לכוף אותן לשכון בחצר אחת אלא כל אחת ואחת
לעצמה. (אישות פי"ד ה"ג)
מה. הוא אומר הפילה בתוך עשר כדי שישהה עמה והיא אומרת לא
הפלתי נאמנת, שאינה מחזקת עצמה בעקרות, הוא אומר הפילה שנים
והיא אומרת שלשה נאמנת, שאינה מחזקת עצמה במפלת, ויוציא ויתן
כתובה, ובכל זה משביעה שבועת הסת שלא הפילה או שהפילה שלשה,
שבטענה זו יתחייב ליתן כתובה. (אישות, פט"ו הי"ג)
מו. האיש מצווה על פריה ורביה אבל לא האשה, ומאימתי האיש נתחייב
במצוה זו מבן שבע עשרה, וכיון שעברו עשרים שנה ולא נשא אשה הרי
זה עובר ומבטל מצות עשה, ואם היה עוסק בתורה וטרוד בה והיה
מתירא מלישא אשה כדי שלא יטרח במזונות ויבטל מן התורה הרי זה
מותר להתאחר, שהעוסק במצוה פטור מן המצוה וכל שכן בתלמוד תורה.
(אישות, פט"ו ה"ב)
מז. האשה שבאה לתבוע בעלה לגרשה אחר עשר שנים מפני שלא ילדה
והיא אומרת שאינו יורה כחץ שומעין לה, אף על פי שאינה מצווה על
פריה ורביה צריכה היא לבנים לזקנותה, וכופין אותו להוציא ויתן עיקר
כתובה בלבד, שלא כתב לה התוספת על מנת שתצא לרצונה ותטול.
(אישות, פט"ו הי"א)
מח. הממאנת אין לה עיקר כתובה אבל תוספת יש לה, ואין מוציאין מן
הבעל פירות שאכל, ואם לותה כשהיתה תחתיו ואכלה ואחר כך מיאנה
אין מוציאין אותן מזונות מן הבעל. (אישות, פכ"ד ה"ה)