פסקי הלכות על פי הרי"ף, מסכת יבמות, פרק שמיני

א. כהן ערל אסור לאכול בתרומה מדין תורה, שהרי נאמר תושב ושכיר
בתרומה ונאמר תושב ושכיר בפסח, מה תושב ושכיר האמור בפסח ערל
אסור בו אף תושב ושכיר האמור בתרומה ערל אסור בו, ואם אכל לוקה
מן התורה, משוך מותר לאכול בתרומה ואף על פי שנראה כערל ומד"ס
שימול פעם שנייה עד שיראה מהול. )תרומות, פ"ז ה"י(
ב. הערל וכל הטמאין אעפ"י שהן אסורין לאכול בתרומה נשיהן ועבדיהן
אוכלין. )תרומות, פ"ז הי"ב(
ג. פצוע דכא וכרות שפכה הם ועבדיהן אוכלין, ונשיהן לא יאכלו, ואם לא
ידע את אשתו משנעשה פצוע דכא וכרות שפכה הרי אלו יאכלו, וכן אם
נשא בת גרים ה"ז אוכלת. )תרומות, פ"ז הי"ג(
ד. פצוע דכא וכרות שפכה שנשאו בת ישראל ובעלו לוקין שנאמר לא
יבוא פצוע דכא וכרות שפכה בקהל י"י, ומותרין לישא גיורת ומשוחררת
ואפי' כהן שהוא פצוע דכא מותר לישא גיורת ומשוחררת לפי שאינו
בקדושתו, ואפילו נתינה או אחד מן הספיקות מותרת לו. )איסורי ביאה,
פט"ז ה"א(
ה. ואי זהו פצוע דכא כל שנפצעו הביצים שלו, וכרות שפכה כל שנכרת
הגיד שלו, ובשלשה איברין אפשר שיפסל הזכר בגיד ובביצים ובשבילין
שבהן תתבשל שכבת זרע והן הנקראין חוטי ביצים וכיון שנפצע אחד מג'
איברין אלו או נדך הרי זה פסול.
כיצד נפצע הגיד או נדך או שנכרת העטרה או למעלה מעטרה פסול, ואם
נכרת מראש העטרה ונשתייר ממנה אפילו כחוט השערה מוקף לכל הגיד
כשר, נכרת הגיד למעלה מעטרה כקולמוס או כמרזב כשר.
ניקב למטה מעטרה כשר, ניקבה העטרה עצמה אם כשיראה קרי תצא
שכבת זרע מן הנקב פסול, נסתם הנקב חזר להכשרו, ניקב למטה מעטרה
שכנגדו למעלה בתוך העטרה פסול שהעטרה כולה מעכבת.
נסתם שביל שכבת זרע וחזר לראות שכבת זרע משביל שמשתין בו הרי
זה פסול.
נכרתו הביצים או אחת מהן או שנפצעה אחת מהן או שנדוכה אחת מהן
או שחסרה או שנקבה הרי זה פסול, נכרתו חוטי ביצים או אחת או שנדך
או נפצע הרי זה פסול.
ניקב חוט מחוטי הביצים לשביל מי רגלים והרי הוא מטיל מים משני
מקומות משביל המים ומשביל שכבת זרע ה"ז כשר.
כל פסול שאמרנו בענין זה כשלא היו בידי שמים כגון שכרתו אדם או
כלב או הכהו קוץ וכיוצא בדברים אלו, אבל אם נולד כרות שפכה או
פצוע דכא או שנולד בלא ביצים או שחלה מחמת גופו ובטלו ממנו
אברים אלו או שנולד בהם שחין והמסה אותן או כרתן ה"ז כשר לבא
בקהל שכל אלו בידי שמים. )איסורי ביאה, פט"ז הלכות ג-ט(
ו. נשים המסוללות זו בזו, אסור, וממעשה מצרים הוא שהוזהרנו עליו
שנאמר כמעשה ארץ מצרים לא תעשו, אמרו חכמים מה היו עושים איש
נושא איש ואשה נושא אשה, ואשה נשאת לשני אנשים, אף על פי
שמעשה זה אסור אין מלקין עליו, שאין לו לאו מיוחד והרי אין שם ביאה
כלל, לפיכך אין נאסרות לכהונה משום זנות ולא תיאסר אשה על בעלה
בזה שאין כאן זנות, וראוי להכותן מכת מרדות הואיל ועשו איסור, ויש
לאיש להקפיד על אשתו מדבר זה ומונע הנשים הידועות בכך מלהכנס לה
ומלצאת היא אליהן. )איסורי ביאה, פכ"א ה"ח(
ז. וכיצד דינן, עמון ומואב איסורן איסור עולם, זכרים ולא נקבות שנאמר
לא יבוא עמוני ומואבי בקהל י"י וגו', הלכה למשה מסיני שהעמוני הזכר
והמואבי הזכר הוא שאסור לעולם לישא בת ישראל אפילו בן בנו עד סוף
העולם אבל עמונית ומואבית מותרת מיד כשאר האומות. )איסורי ביאה,
פי"ב הי"ח(
ח. מצרי ואדומי אחד זכרים ואחד נקבות דור ראשון ודור שני אסורין
לבא בישראל ודור שלישי מותר שנאמר בנים אשר יולדו להם וגו'.
)איסורי ביאה, פי"ב הי"ט(
ט. אי זהו ממזר האמור בתורה זה הבא מערוה מן העריות, חוץ מן הנדה
שהבן ממנה פגום ואינו ממזר, אבל הבא על שאר העריות בין באונס בין
ברצון בין בזדון בין בשגגה הולד ממזר, ואחד זכרים ואחד נקבות אסורין
לעולם שנאמר גם דור עשירי כלומר לעולם. )איסורי ביאה, פט"ו ה"א(
י. מי שנתגייר משבעה עממין אינן אסורין מן התורה לבוא בקהל, והדבר
ידוע שלא נתגיירו מהן אלא הגבעונים ויהושע גזר עליהם שיהיו אסורים
לבא בקהל אחד זכרים ואחד נקבות, ולא אסר אותם אלא בזמן שיש
מקדש שנאמר וחוטבי עצים ושואבי מים לבית אלהי, תלה הרחקתם
במקדש. והם הנקראים נתינים לפי שנתנם לעבודת המקדש, בא דוד וגזר
עליהם שלא יכנסו בקהל לעולם ואפילו בזמן שאין מקדש, וכן מפורש
בעזרא ומן הנתינים שנתן דוד והשרים לעבודת הלוים, הא למדת שלא
תלה אותם במקדש. )איסורי ביאה, פי"ב הלכות כד-כה(
יא. ואלו חולצין ולא מיבמין, הספיקות כגון שהיתה ספק ערוה על אחיו
ופצוע דכא וכרות שפכה וכיוצא בהן ממיני הסירוס והזקן ביותר שתשש
כחו וכשל, ואם בעל סריס אדם קנה שהרי היתה לו שעת הכושר ומוציא
בגט מפני שהוא אסור לבוא בקהל, והטומטום חולץ ולא מיבם מפני
שהוא ספק ואם נקרע ונמצא זכר רצה חולץ רצה מיבם ושאר כל האחין
או חולצין או מיבמין. )יבום, פ"ו ה"ד(
יב. ואלו שהן פטורות מן החליצה ומן היבום, אשת סריס חמה
ואנדרוגינוס ואשת השוטה ואשת הקטן ואילונית ומי שהיא ערוה,
שנאמר ולא ימחה שמו מישראל פרט לסריס חמה ואנדרוגינוס ששמם
מחוי הואיל ואינן ראויין לילד מתחלת ברייתן הרי הן כמין בפני עצמו,
והיה הבכור אשר תלד פרט לאילונית שאינה ראויה לילד מתחלת ברייתה,
לא תהיה אשת המת פרט לאשת שוטה וקטן מפני שאין להם אישות כלל,
ולקחה לו לאשה פרט לערוה שאין לו בה ליקוחין. )יבום, פ"ו ה"ח(
יג. ואלו שאין להן זיקה כלל סריס חמה ואנדרוגינוס מפני שאינן ראויין
לילד ולא היתה להן שעת הכושר. )יבום, פ"ו ה"ב(
יד. היתה בת עשרים שנה פחות משלשים יום ולא הביאה שתי שערות
ונראו בה סימני אילונית הרי היא אילונית, ואם לא נראו בה כל סימני
אילונית עדיין קטנה היא עד שתביא שתי שערות או עד שתהיה בת חמש
ושלשים שנה ויום אחד. הגיעה לזמן הזה ולא הביאה שתי שערות הרי זו
נקראת אילונית אף על פי שלא נראה בה סימן מסימני אילונית, נמצאת
למד שהאילונית אין לה ימי נערות אלא מקטנותה תצא לבגרות. ואלו הן
סימני אילונית, כל שאין לה דדין, ומתקשה בשעת תשמיש, ואין לה
שיפולי מעיים כנשים, וקולה עבה ואינה ניכרת בין איש לאשה, והנערה
והבוגרת והאילונית כל אחת משלשתן נקראת גדולה. )אישות, פ"ב הלכות
ד-ו(
טו. הבן משיולד עד שיהיה בן שלש עשרה שנה נקרא קטן ונקרא תינוק
ואפילו הביא כמה שערות בתוך זמן זה אינו סימן אלא שומה, הביא שתי
שערות למטה במקומות הידועות לשיער והוא מבן שלש עשרה שנה ויום
אחד ומעלה נקרא גדול ונקרא איש. הגיע לזמן הזה ולא הביא שתי
שערות אף על פי שנראו בו סימני סריס הרי זה קטן עד שיהיה בן עשרים
שנה פחות שלשים יום, הגיע לזמן הזה ולא הביא שתי שערות למטה ולא
הביא שתי שערות בזקן, אם נראה בו אחד מסימני סריס הרי זה סריס
ודינו דין הגדול לכל דבר. ואם לא נראה בו סימן מסימני סריס עדיין קטן
הוא עד שיביא שתי שערות למטה במקום הראוי להן או עד שיהיה בן
חמש ושלשים שנה ויום אחד. הגיע לזמן הזה ולא הביא הרי זה סריס אף
על פי שלא נראה בו אחד מסימני סריס. הגיע לשנת עשרים פחות
שלשים יום ולא הביא שתי שערות למטה והביא שתי שערות בזקן אף על
פי שנולד לו אחד מסימני סריס אינו סריס אלא הרי הוא בקטנותו עד
שיולדו לו כל סימני סריס או עד שיהיה בן חמש ושלשים שנה ויום אחד.
ואלו הן סימני סריס, כל שאין לו זקן, ושערו לקוי, ובשרו מחליק, ואין
מימי רגליו מעלים רתיחה, וכשמטיל מים אינו עושה כיפה, ושכבת זרעו
דיהה, ואין מימי רגליו מחמיצין, ורוחץ בימות הגשמים ואין בשרו מעלה
הבל, וקולו לקוי ואינו ניכר בין איש לאשה. )אישות, פ"ב הלכות י-יג(
טז. מי שנולד בחדש השמיני, אם היה שלם בשערו ובצפרניו הרי זה ולד
שלם ובן שבעה הוא אלא שנשתהה ומותר לטלטלו בשבת ואינו כאבן
ומלין אותו בשבת, אבל אם נולד ושערו לקוי ואין צפרניו שלימין כברייתן
הרי זה בן שמנה ודאי שלא היה ראוי להולד אלא בתשעה ויצא קודם
שיגמר, ולפיכך הוא חשוב כאבן ואסור לטלטלו בשבת, ואעפ"כ אם שהה
שלשים יום הרי הוא ולד של קיימא, והרי הוא כשאר הנולדין לכל דבר,
שכל ששהה שלשים יום באדם אינו נפל. )מילה, פ"א הי"ג(
יז. וכן הגיורת והמשוחררת אפילו נתגיירה ונשתחררה פחותה מבת שלש
שנים הואיל ואינה בת ישראל הרי זו זונה ואסורה לכהן, מכאן אמרו
עכו"ם או נתין או ממזר או גר עמוני ומואבי או מצרי ואדומי ראשון ושני
או פצוע דכא וכרות שפכה או חלל שבאו על היהודית עשו אותה זונה
ונפסלה לכהונה ואם היתה כהנת פסלוה מן התרומה, וכן יבמה שבא
עליה זר עשאה זונה, והאילונית מותרת לכהן ואינה זונה. )איסורי ביאה,
פי"ח ה"ג(
יח. וכן הגיורת והמשוחררת אפילו נתגיירה ונשתחררה פחותה מבת שלש
שנים הואיל ואינה בת ישראל הרי זו זונה ואסורה לכהן, מכאן אמרו
עכו"ם או נתין או ממזר או גר עמוני ומואבי או מצרי ואדומי ראשון ושני
או פצוע דכא וכרות שפכה או חלל שבאו על היהודית עשו אותה זונה
ונפסלה לכהונה ואם היתה כהנת פסלוה מן התרומה, וכן יבמה שבא
עליה זר עשאה זונה, והאילונית מותרת לכהן ואינה זונה. )איסורי ביאה,
פי"ח ה"ג(
יט. פצוע דכא כהן שקידש בת כהן אינה אוכלת, סריס חמה הוא ואשתו
ועבדיו אוכלין, טומטום ואנדרוגינוס עבדיהן אוכלין אבל לא נשותיהן.
)תרומות, פ"ז הי"ד(
כ. ]אחד הבא על הזכר או[ הבא על אנדרוגינוס דרך זכרותו חייב, ]ואם בא
עליו דרך נקבותו פטור[ והטומטום ספק הוא לפיכך הבא על הטומטום או
על אנדרוגינוס ]דרך נקבותו[ מכין אותו מכת מרדות והאנדרוגינוס מותר
לישא אשה. )איסורי ביאה, פ"א הט"ו(
כא. אף בזמן הזה אין נוטעין אילנות ואין מרכיבין ואין מבריכין ערב
שביעית אלא כדי שתקלוט הנטיעה ותשהה אחר הקליטה ל' יום קודם
ר"ה של שביעית וסתם קליטה שתי שבתות, ודבר זה אסור לעולם מפני
מראית העין שמא יאמר הרואה בשביעית נטעו, נמצאת אומר שהנוטע או
המבריך או המרכיב ערב שביעית קודם ר"ה במ"ד יום יקיים, פחות מכן
יעקור, ואם לא עקר הפירות מותרין, ואם מת קודם שיעקור מחייבין את
היורש לעקור. )שמיטה ויובל, פ"ג הי"א(