מסכת כתובות עוסקת בהלכות הנוהגות בין בעל
לאשתו לאחר הקדושין, כגון דיני הנישואין, חופה,
כתובה, נכסי מלוג ונכסי צאן ברזל שמכניסה
האשה לבעלה, דיני מעשי ידיה ומציאתה, ושאר
זכויות וחובות שיש לבעל והאשה זה לזה.
פרק זה עוסק בענין היום הקבוע לנשואין מתקנת
חכמים, לבתולה ולאלמנה, ויובאו בו דיני ברכת
חתנים, ודין טענת בתולים. וכן יבוארו בפרק זה
דיני פנויה שהתייחדה עם אדם, או שראינוה
מעוברת, מתי היא נאמנת להכשיר את עצמה ואת
עוברה לכהונה.
משנה
ְּּבת ּוָלה, ִנ ּ ֵּׂשאת בְּּ יוֹ ם ְּר ִבי ִעי בשבוע, וְּ אַ לְּ מָ נָ ה נישאת
בְּּ יוֹ ם חֲמִ יש ִ י בשבוע, והטעם לנישואי הבתולה ביום
רביעי, לפי ֶׁש ַּפֲע ַמִים ַּב ּ ַש ָּבת ]-בשבוע[ היו ָּב ֵּּׂתי ִ ּדיִנין
יוֹ ש ְּ בִ ין ָּבֲעָירֹות, ביוֹ ם ש ֵּׂ נִ י וְּ יוֹ ם חֲמִ יש ִ י, ותיקנו שיהיו
נישואי הבתולה בלילה שלפני ישיבת בית דין, ש ֶׁ אִ ם
הָ יָ ה לוֹ לחתן ַטֲעַנת ְּּבת ּו ִלים, הָ יָ ה מַ ש ְּ כִּ ים לְּ בֵּׂ ית ִ ּדין.
]ובגמרא יבואר מדוע תיקנו שאלמנה תינשא ביום
חמישי[.
גמרא
אָ מַ ר רַ ב יוֹ סֵּׂ ף, אָ מַ ר רַ ב ְּיה ּוָדה, אָ מַ ר ש ְּ מ ּו ֵּׂאל, ִמ ְּּפֵּׂני מָ ה
ָא ְּמר ּו חכמים ש ְּּבת ּוָלה ִנ ּ ֵּׂשאת בְּּ יוֹ ם ְּר ִבי ִעי, ש ֶׁ אִ ם הָ יָ ה לוֹ
ַטֲעַנת ְּּבת ּו ִלים, יַ ש ְּ כִּ ים לְּ בֵּׂ ית ִ ּדין, וכמבואר במשנתנו
שביום חמישי היו בי"ד יושבים, ואם תאמר, מדוע
תיקנו שתינשא דוקא ברביעי בשבת, וַ הרי מחמת טעם
זה ניתן לומר שתִ נָּ ש ֵּׂ א הבתולה בְּּ אֶׁ חָ ד בְּּ ש ַ בּ ָ ת, וְּ אִ ם הָ יָה
לוֹ ַטֲעַנת ְּּבת ּו ִלים יַ ש ְּ כִּ ים ְּל ֵּׂבית ִ ּדין, שהרי גם ביום שני
בשבוע היו בית דין יושבים, טעם נוסף יש בתקנת
חכמים זו, לפי ש ָשְּקד ּו חֲכָ מִ ים ַעל ַּתָּקַנת בְּּ נוֹ ת יִ ש ְּ רָ אֵּׂ ל,
ּד ש ְּ לֹש ָ ה יָ מִ ים, והם, אֶׁ חָ ד בְּּ ש ַ בּ ָ ת, ֶׁשְּּי ֵּׂהא אָ דָ ם טוֹ רֵּׂ חַ ִּב ְּס עָ ה
וְּ ש ֵּׂ נִ י בְּּ ש ַ בּ ָ ת, ּו ְּש ִלי ִשי בְּּ ש ַ בּ ָ ת, ּו ִבְּר ִבי ִעי ּכֹוְּנ ָס ּה, ואם היה
כונסה בראשון בשבת לא היה מספיק לטרוח בסעודה.
והוסיף שמואל ואמר, ְּוַע ְּכ ָשו ֶׁש ּ ָש ִנינ ּו – מעתה,
שהתברר שהטעם של תקנה זו אינו רק כדי שיוכל
להשכים לבית דין, שאם כן היה יכול לישא גם ביום
ראשון בשבוע, אלא גם משום ' ָשְּקד ּו', כלומר, ששקדו
חכמים על תקנת בנות ישראל, ולכן אמרו שתינשא
דוקא ביום רביעי, אֹוָת ּה ֶׁש ּ ָש ִנינ ּו – דין זה ששנינו
במשנה להלן )נז.(, לגבי ארוסה, שאם ִה ִּגיַע הזְּ מַ ן של
הנשואין, והיינו בבתולה שנים עשר חודש לאחר
שתבעה הבעל להנשא, ובאלמנה שלשים יום לאחר
תביעת הבעל, וְּ לֹא ִנ ְּּ שא ּו, אוֹ כְּ לוֹ ת ִמ ּ ֶׁש ּלֹו – ניזונות
מממונו של הבעל, אם ִה ִּגיַע אותו זְּ מַ ן בְּּ אֶׁ חָ ד בְּּ ש ַ בּ ָ ת,
ְּ
ִמ ּתֹוך ש ֶׁ אֵּׂ ינוֹ יָ כוֹ ל לִ כְּ נוֹ ס, כיון שתקנו חכמים שישא
אדם את הבתולה ביום הרביעי בשבוע, ואת האלמנה
ביום חמישי בשבוע, הרי אין העיכוב מחמתו אלא
מחמת תקנת חכמים, ולכן אֵּׂ ינוֹ ַמֲע ֶׁלה ָל ּה מְּ זוֹ נוֹ ת.
ְּ והוסיף רב יוסף ואמר,
ְּל ִפי ָכך – כיון שלמדנו שבאופן
שאין העיכוב מחמתו אינו מתחייב במזונותיה, אם
חָ לָ ה ה ּוא, אוֹ ש ֶׁ חָ לְּ תָ ה הִ יא, אוֹ ֶׁש ֵּּׂפְּר ָסה ִנָּדה, ומחמת כן
אינו יכול לכונסה בזמן הראוי, כיון שאין העיכוב
מרצונו, אֵּׂ ינוֹ ַמֲע ֶׁלה ָל ּה מְּ זוֹ נוֹ ת.
מפרש הרי"ף את עיקר הדין ששנינו במשנה להלן
לגבי ארוסה הניזונית מנכסי הארוס: וְּ הַ אי ְּ ּד ַא ְּמִריָנן –
ודין זה ששנינו במשנה להלן, שאוֹ כְּ לוֹ ת ִמ ּ ֶׁש ּלֹו, היינו
ַּדְּוָקא ח לִּ ין, אֲ בָ ל ְּּתר ּו ָמה, באופן שהארוס כהן, לֹא –
אינה אוכלת, ואף על פי שמעיקר דין התורה המאורסת
לכהן מותר לה לאכול בתרומה, ְּ ּדַקְּיי ָמא לָ ן – כיון שאנו
פוסקים להלכה כְּּ מִ ש ְּ נָ ה אַ חֲרוֹ נָ ה, שאמרו בה שאֵּׂ ין
ָה ִא ּ ָשה אוֹ כֶׁ לֶׁת ִּב ְּתר ּו ָמה ַעד ֶׁש ִּת ָּכֵּׂנס ַל ח ָּפה, וגזירת
חכמים היא, או מחשש שכיון שבעודה ארוסה היא
בבית אביה, שמא כשתאכל בתרומה תתן גם לאחיה
ואחיותיה לאכול ולשתות עמה, והרי הם אסורים
באכילת תרומה, וחייבים על כך מיתה בידי שמים, או
מחשש שמא לאחר שישא אותה בעלה ימצא בה מום
ויטען שזהו מקח טעות, וכיון שהתבטלו האירוסין
למפרע נמצא שאכלה תרומה באיסור בעודה ארוסה,
ולכן תיקנו חכמים שאין המאורסת לכהן אוכלת
בתרומה, ורק לאחר נישואיה אוכלת בתרומה.
)אָ מַ ר רָ בָ א, ּו ְּל ִע ְּנַין גִּ טּ ִ ין אֵּׂ ינוֹ כֵּׂ ן, ומבארת הגמרא,
אַ לְּ מָ א – מוכח ממימרא זו דקָ סָ בַ ר רָ בָ א, אֵּׂ ין אֹנֶׁס בְּּ גִ טּ ִ ין
– אין טענת אונס מועילה בגט, ולכן אם אדם נותן גט
לאשתו ואומר שיחול בתנאי שלא יגיע לביתו עד
לאחר שלשים יום, וסמוך ליום השלשים ביקש לשוב
לביתו אלא שנאנס ולא יכל לבוא, אין טענת אונס
מועילה לו בזה, אלא כיון שסוף סוף לא בא בזמן
שקבע לקיום התנאי, חל הגט(.
שנינו במשנה, 'בתולה נשאת ביום רביעי, ואלמנה
ביום חמישי, שֶׁ פַּ עֲמַּ יִם בשבת בתי דינין יושבין
בעיירות, יום שני ויום חמישי, שאם היה לו טענת
בתולים היה משכים לבית דין'. הגמרא מבארת
שתקנה זו אינה שוה בכל הזמנים: אָ מַ ר רַ ב ְּשמ ּו ֵּׂאל בּ ַ ר
יִ צְּ חָ ק, אָ מַ ר רַ בִּ י, לֹא ָשנ ּו דין זה אֶׁ לָּ א מִ זמן ַּתָּקַנת ֶׁעְּזָרא
ְּ
ְּק ]אֶׁ לָּ א בְּּ ש ֵּׂ נִ י וַ חֲמִ יש ִ י[, ּד ב ּו ִעין ְּו ֵּׂאיָלך, ש ֶׁ אֵּׂ ין ָּב ֵּּׂתי ִ יִנין
אֲ בָ ל גם עתה, לאחר תקנת עזרא, ]מָ קוֹ ם[ ֶׁש ָּב ֵּּׂתי ִ ּדיִנין
ְּקב ּו ִעין בְּּ כָ ל יוֹ ם, הרי אין סיבה שתינשא הבתולה דוקא
ביום הרביעי, ולכן ִא ּ ָשה ִנ ּ ֵּׂשאת בְּּ כָ ל יוֹ ם, ואם יש לו
טענת בתולים, ישכים למחרת לבית דין, שהרי הם
יושבים בכל יום. אמנם כיון שהתבאר לעיל שמלבד
טעם זה, שישכים לבית דין, יש גם טעם ששקדו
חכמים על תקנת בנות ישראל, שיהיה אדם טורח
בסעודה שלשה ימים, אם בא לישא ביום ראשון, שני
או שלישי בשבוע, יש תנאי נוסף לדין זה, ְּוה ּוא ִ ּד ְּטִרי ַח
ֵּׂלי ּה – ובתנאי שכבר טרח ותיקן צרכי הסעודה כראוי,
שאם לא כן עליו להמתין ליום רביעי או חמישי
בשבוע, כדי שיהיו לו לכל הפחות שלשה ימים לטרוח
בהכנת צרכי הסעודה
תפריט
תפריט
שלישי
י"ח תשרי התשפ"ז
