כפי שהתבאר בפרק הקודם, תקנו חכמים כתובה
לאשה, מאתים לבתולה ומנה לאלמנה או גרושה,
ולאחר מיתת הבעל או לאחר שמגרשה, מקבלת
האשה סכום זה מנכסיו. משנתנו עוסקת באופן שאין
ידוע האם נשא האדם את אשתו כשהיתה בתולה, או
שהיתה אלמנה או גרושה: ָה ִא ָשה ש ֶׁ נ ִ תְ אַ רְ מְ לָ ה ]-
שהתאלמנה[ או ש ֶׁ נ ִ תְ ג ָ רְ ש ָ ה, ותובעת את כתובתה, הִ יא
או מֶׁ רֶׁ ת, ְבת וָלה נְ ש ָ אתַ נִ י, וכתובתי מאתיים, ְוה וא או מֵ ר,
ְ ל א כ ִ י – אין האמת כדברייך, אֶׁ ל ָא אַ לְ מָ נָ ה
ְנ ָשא ִתיך,
ובאופן שהתאלמנה, טוענים כן יורשי הבעל, ואין
בידה שטר כתובה שיהיה ניתן לראות האם כתוב בו
שנישאה בתולה או לא, אִ ם יֵש ֵעִדים שכשנישאה
לבעלה נהגו בה כמנהג הבתולות, והיינו ש ֶׁ ָ י ְצא ָתה
מבית אביה ְב ִה נ ו ָמא – מין צעיף שנותנים על פניה,
ְור א ָש ה ָפר וַע – שער ראשה על כתפיה, הרי זו ראיה
שהיתה בתולה באותה שעה, ו ְכֻת ָב ָת ה מָ אתַ יִ ם. רַ ב ִ י
יו חָ נָ ן ב ֶׁ ן ב ְ רו קָ ה או מֵ ר, אַ ף ִח ל וק קְ לָ יו ת רְ אָ יָ ה,
כלומר, אם יש עדים שבשעת נישואיה חילקו קליות
לילדים, כדרך שהיו עושים במקומו של רבי יוחנן בן
ברוקה בנישואי הבתולות, הרי זו ראיה שבתולה
נישאת, וכתובתה מאתיים.
גמ' שנינו במשנה, אם יש עדים שיצאתה בהנומא
וראשה פרוע, כתובתה מאתים. מדייקת הגמרא, ַטֲע ָמא
ֵעִד – הטעם לכך שכתובתה מאתים הוא רק ד ים ְ ִאי ָכא
כיון שיש עדים המסייעים לה, הָ א לֵיכ ָ א – אבל אם אין
ֵעִדים, ַה ַב ַעל מְ הֵ ימָ ן – נאמן בטענתו, וכתובתה מנה.
)ְוֵליח ו ש ִ די ְל ָמא ַמ ְפקָ א ֵעִדים ב ְ הַ אי ב ֵ י ִ דיָנא וְ גָ בְ יָ א ו ַמ ְפקָ א
כ ְ תֻ ָב ָת ה ב ְ הַ אי ב ֵ י ִ דיָנא וְ גָ בְ יָ א א"ר ַא ָבה ו ז את או מֶׁ רֶׁ ת
כ ו תְ בִ ין ש ו בֵ ר רַ ב ַפ ָפא או מֵ ר ב ַ מ ָ קו ם ש ֶׁ אֵ ין כ ו תְ בִ ין
כ ְ תֻ ב ָ ה ָע ְסִקיַנן ְוֵליח ו ש ִ די ְל ָמא ַמ ְפקָ א ֵעֵדי ִה נ ו ָמא ב ְ הַ אי ב ֵ י
ו ַמ ְפקָ א ֵעִדים ב ְ הַ אי ב ֵ י ִ דיָנא וְ גָ בְ יָא ד וְ גָ בְ יָ א וְ הָ דְ רָ א ִ יָנא
כ ֵ יוָ ן ְ דלָ א אֶׁ פְ ש ָ ר ַוַ דאי כ ו תְ בִ ין ש ו בֵ ר(.
הגמרא מביאה דינים שונים הנוהגים בנישואין: ָתנ ו
רַ ב ָ נָ ן – שנו חכמים בברייתא, כ ֵ יצַ ד מְ רַ ק ְ דִ ין לִ פְ נֵי הַ כ ַ ל ָ ה –
כיצד משבחים את הכלה בזמן שרוקדים לפניה, ב ֵ ית
ש ַ מ ַ אי או מְ רִ ים, כ ַ ל ָה כ ְ מו ת ש ֶׁ הִ יא – משבחים את הכלה
לפי המעלות האמיתיות שיש בה, ו ֵבית הִ ל ֵל או מְ רִ ים,
על כל אחת שנישאת אומרים שהיא כ ַ ל ָ ה נָ אָ ה ַוֲחס וָדה –
חוט של חסד משוך עליה. ָא ְמר ו לָהֶׁ ם ב ֵ ית ש ַ מ ַ אי ]לְ בֵ ית
הִ ל ֵל[, לְ דִ בְ רֵ יכֶׁ ם, הֲרֵ י ש ֶׁ הָ יְ תָ ה אותה כלה חִ ג ֶׁרֶׁ ת או ס ו ָמא
]-צולעת או עיוורת[, האם גם בזה או מְ רִ ים עליה שהיא
כ ַ ל ָ ה נָ אָ ה ַוֲחס וָדה, וַ הרי ַה ת וָרה אָ מְ רָ ה )שמות כג ז(
'מִ ְ ד ַבר ש ֶׁ קֶׁ ר ִתְר ָחק'. ָא ְמר ו לָהֶׁ ן ב ֵ ית הִ ל ֵל, לדבריכם, מִ י
ש ֶׁ ל ָ קַ ח ]-שקנה[ מִ ק ָ ח רָ ע מִ ן ַה ש וק ואינו יכול להחזירו,
מה יעשה חבירו היודע שקנה דבר גרוע, האם ְי ַש ְב ֶׁח נ ו
ְבֵעיָניו או ְיַג ֶׁנ נ ו ְבֵעיָניו, הֱוֵ י או מֵ ר בודאי ְי ַש ְב ֶׁח נ ו
ְבֵעיָניו, כדי שלא יצטער, ואף כאן יש לשבח את הכלה
בפני החתן, הגם שאין הדבר נכון. מסיימת הברייתא,
מִ כ ָ אן ָא ְמר ו חֲכָ מִ ים – מדברי בית הלל, שאמרו שיש
לשבח את הכלה, יש ללמוד שלְ עו לָם ְת ֵהא ַ ד ְע ת ו ש ֶׁ ל
אָ דָ ם מְ ע רֶׁ בֶׁ ת ִעם ַה ְבִר יו ת, לעשות לכל אדם כרצונו.
אָ מַ ר ְשמ ו ֵאל ב ַ ר נַ חְ מָ נִ י, אָ מַ ר רַ ב ִ י יו נָ תָ ן, ֻמ ָתר ְל ִה ְס ַת ֵכל
ב ִ פְ נֵי כ ַ ל ָ ה כ ָ ל ִש ְב ָעה ימי החופה, כ ְ דֵ י ְל ַח ְב ָב ה ַעל ַבֲע ָל ה,
שכיון שהוא רואה שהכל מסתכלים עליה, נכנס יפיה
בליבו. פוסק הרי"ף: וְ לֵית הִ לְ כְ תָ א ְכָוֵתי ה – ואין הלכה
כמותו, אלא אסור להסתכל על הכלה אף בימי חופתה.
ָתנ ו רַ ב ָ נָ ן – שנו חכמים בברייתא, אם הגיעו לרחוב
אחד מלוי המת לקבורה ומלוי הכלה לחופה, ואינם
רוצים להתערב יחד, ַמֲע ִביִרין אֶׁ ת הַ מ ֵ ת מִ ל ִ פְ נֵי הַ כ ַ ל ָה,
ומניחים לכלה לעבור תחילה עם מלויה, ואחר כך
יעברו מלוי המת. וְ זֶׁה וְ זֶׁה – בין הכלה ומלויה, ובין
ְ המת ומלויו, מעבירים אותם ִמ ְפֵני
ֶׁמֶׁלך יִ ש ְ רָ אֵ ל הבא
לעבור באותו מקום. מביאה הברייתא מעשה בענין זה,
ָא ְמר ו ]ָע ָליו[ ַעל ַא ְגִרי ַפס
ְ
ַה ֶׁמֶׁלך, שמלך בסוף ימי בית
המקדש השני, ֶׁש ָע ַבר מִ ל ִ פְ נֵי הַ כ ַ ל ָ ה, כדי לכבדה,
ְו ִש ְבח וה ו חֲכָ מִ ים. תמהה הגמרא על כך, מלשון
ש ִ ְבח וה ו שנקטה הברייתא, מִ כ ְ לָ ל – יש ללמוד מכך
ד ָע ַבד – שנהג אגריפס כראוי בכך שמחל על ְ ַש ִפיר
כבודו וכיבד את הכלה, וְ הָ א אָ מַ ר רַ ב ַא ִשי, ֲא ִפ ל ו לְ מַ אן
ד – גם לדעת הסובר שנָ ש ִ יא ש ֶׁ מ ָ חַ ל ַעל כ ְ בו דו , ְ ָא ַמר
ְ כ ְ בו דו ָמח ול, אף הוא מודה ש
ֶׁמֶׁלך ש ֶׁ מ ָ חַ ל ַעל כ ְ בו דו , אֵ ין
ָ כ ְ בו דו ָמח ול, ש ֶׁ נ ֶׁאֱ מַ ר )דברים יז טו( 'ש ו ם ָת ִ שים
ָע ֶׁליך
ֶׁמֶׁלך אֲשֶׁ ר יִבְ חַ ר ה' אֱֹלהֶׁ יָך ּבו מִ קֶׁ רֶׁ ב ַאחֶׁ יָך תָּ שִ ים עָּ לֶׁיָך ְ
מֶׁ לְֶׁך', ומכפילות הלשון 'שום תשים עליך מלך' דרשו
ָ חכמים ֶׁש ְת ֵהא אֵ ימָ תו
ָע ֶׁליך, ואם כן מדוע שיבחו
חכמים את אגריפס שמחל על כבודו עבור אותה כלה.
מתרצת הגמרא, ָפָר ַשת ְ דָר ִכים הֲוַ אי – היה זה במקום
שיש בו פרשת דרכים, ואם היה אגריפס ממשיך בדרכו
היו צריכים הכלה ומלויה לפנות לו את המקום, אלא
שהוא פנה לדרך אחרת באופן שלא היה ניכר שעושה
כן לכבוד הכלה, אלא היה נראה שזו היתה דרכו
מתחילה, ונמצא שלא נפגם בכך כבוד מלכותו, אמנם
חכמים ידעו שבאמת עשה כן לכבוד הכלה, ושבחוהו
על כך.
ָתנ ו רַ ב ָ נָ ן בברייתא, מְ בַ ט ְ לִ ין ַת ְלמ וד ת וָרה לְ הו צָ אַ ת
הַ מ ֵ ת, ו ְל ַה ְכָנ ַסת כ ַ ל ָה. ָא ְמר ו ָע ָליו ַעל רַ ב ִ י ְיה וָדה ב ְ רַ ב ִ י
ִא ְל ָעאי ש ֶׁ הָ יָ ה מְ בַ ט ֵ ל ַת ְלמ וד ת ורָ ה לְ הו צָ אַ ת הַ מ ֵ ת
ו ְל ַה ְכָנ ַסת כ ַ ל ָה. מוסיפה הברייתא לגבי דין לויית המת,
ב ַ מ ֶׁ ה ְ ד ָבִרים ֲאמ וִרים – מתי נאמר דין זה, שמבטלים
תלמוד תורה ללוויית המת, ב ְ ש ֶׁ אֵ ין לו ]-למת[ כ ָ ל
צָ רְ כ ו , אֲ בָ ל יֵש לו כ ָ ל צָ רְ כ ו , אֵ ין מְ בַ ט ְ לִ ין. מבארת
הגמרא, וְ כַ מ ָ ה הוא שיעור כ ָ ל צָ רְ כ ו , אָ מַ ר רַ ב ְשמ ו ֵאל ב ַ ר
אִ ינְ יָ א, ִמ ְש ֵמי ה ]-משמו[ דְ רַ ב, ְתֵרי ַסר אַ לְ פֵ י ג ַ בְ רֵ י –
שנים עשר אלף איש המלווים אותו, וְ ש ִ ָתא אַ לְ פֵ י
ִש פ וֵרי – וששת אלפים אנשים נוספים התוקעים
בשופרות להכריז שיבואו לכבדו. מביאה הגמרא דעה
נוספת: וְ אָ מְ רֵ י ֵלי ה – ויש אומרים, ְתֵרי ַסר אַ לְ פֵ י ג ַ בְ רֵ י –
שנים עשר אלף איש, ו ִמ ַנְייה ו ש ִ ָתא אַ לְ פֵ י ִש פ וֵרי –
ומתוך אותם שנים עשר אלף, יש ששת אלפים
הנושאים שופרות. דעה נוספת: אָ מַ ר רַ ב ש ֵ ש ֶׁ ת,
וְ אִ יתֵ ימָ א ]-ויש אומרים שאמר כן[ רַ ב ִ י אַ מ ִ י, וְ אִ יתֵ ימָ א
רַ ב ִ י יו חָ נָ ן, כיון שאדם מישראל שמת הרי הוא כספר
ָ תורה שנשרף, ִכ ְנ ִתיָנ ָת ה
ה – כשיעור האנשים ָכך נְ טִ ילָ תָ
שהיו בזמן מתן תורה, כך צריך שיהיו בשעת לוויית
המת, שזה כנטילת התורה, מַ ה נְ תִ ינָ תָ ה היתה ְב ִש ִשים
רִ ב ו א, אַ ף נְ טִ ילָ תָ ה ְב ִש ִשים רִ ב ו א. ומוסיפה הגמרא, וְ הַ נ ֵי
מִ ילֵי – שיעורים אלו נאמרו רק לְ מָ אן ְ דָקֵרי וְ תָ נֵי – לאדם
מישראל שלמד מקרא ושנה משניות, אֲ בָ ל לְ מָ אן ְ ד ַמ ְתִני
– למי שלימד תורה לאחרים, לֵית ֵלי ה ש ִ ע וָרא – אין
שיעור למספר האנשים שיש בהם צורך כדי ללוותו.
תפריט
תפריט
שלישי
י"ח תשרי התשפ"ז
