הגמרא מביאה דינים נוספים הנלמדים מהפסוק 'ַאל
תַּ שְׁ כֵּן בְׁ אֹהָ לֶיָך עַּ וְׁ לָה': אָ מַ ר רַ ב ִּ י ְיהֹו ֻׁש ַע ב ֶּ ן לֵוִּ י, ָאס ור
ְ לְ אָ דָ ם ֶּשַ יש ְ הֶּ ה ש ְ טָ ר ָפר וַע
ְבתֹוך ב ֵ יתוֹ , ש ֶּ נ ֶּאֱ מַ ר 'אַ ל ַת ְש ֵכן
ָ
ְב ֹא ָה ֶּליך ַעְוָלה', והרי בשטר זה יכול הוא לעשות עוולה,
על ידי שיטען שהשטר אינו פרוע, ויגבה בו מהלוה
פעם נוספת, שלא כדין. והחידוש בדין זה, שאף באופן
שמעכב הוא את השטר בידו מחמת שלא שילם לו
הלוה את דמי כתיבת השטר ]שתשלום זה מוטל על
הלוה, ולפעמים המלוה משלמו משלו, וגובה מהלוה
סכום זה לאחר פרעון ההלואה[, מכל מקום הדבר
אסור.
ִּאי ְת ַמר – נאמרה מימרא זו בבית המדרש, סֵ פֶּ ר – תורה,
נביאים וכתובים, ש ֶּ אֵ ינוֹ ֻׁמ ָג ה – אינו בדוק מטעויות,
אָ מַ ר רַ ב ִּ י אַ מ ִּ י, ַעד ש ְ לֹש ִּ ים יוֹ ם, ֻׁמ ָתר לְ הַ ש ְ הוֹ תוֹ בביתו,
על דעת לתקנו, אבל אַ חַ ר שעברו ש ְ לֹש ִּ ים יוֹ ם ָאס ור
לְ הַ ש ְ הוֹ תוֹ , ש ֶּ נ ֶּאֱ מַ ר 'אַ ל ַת ְש ֵכן
ָ
ְב ֹא ָה ֶּליך ַעְוָלה'.
הגמרא חוזרת לנידון של עדים החתומים על שטר,
ואומרים עתה שאין עדותם נכונה: אָ מַ ר רַ ב נַ חְ מָ ן, ֵעִּדים
החתומים על השטר, ש ֶּ העידו שאכן אילו הם חתימות
ידם, והוסיפו ו ָא ְמר ו 'אֲ מָ נָ ה ָהי ו ְ ד ָבֵרינ ו', אֵ ינָ ם נֶּאֱ מָ נִּ ים,
וכפי שהתבאר, שאסור לכתוב שטר כזה, והעדים
האומרים כן על עצמם מרשיעים את עצמם בדיבורם,
ואינם נאמנים. וכן אם אמרו 'מֹוָד ָעה ָהי ו ְ ד ָבֵרינ ו',
כלומר, שהיה זה שטר מכר, ואומרים שהם יודעים
שהיה המוכר אנוס למכור את הקרקע שלא ברצונו,
ומסר בפניהם 'מודעא' על כך שהוא מוכר את הקרקע
מחמת אונס, אֵ ינָ ם נֶּאֱ מָ נִּ ים, כיון שבאופן שהמוכר אנוס
במכירת הקרקע אין העדים רשאים לחתום על שטר
שאינו אמיתי, שהרי אין המדובר באונס שיש בו סכנת
נפשות, אלא באונס ממון. מַ ר ב ַ ר רַ ב ַא ִּשי נחלק על דין
זה ואָ מַ ר, אמנם אם אמרו העדים 'אֲ מָ נָ ה ָהי ו ְ ד ָבֵרינ ו',
אֵ ינָ ם נֶּאֱ מָ נִּ ים, אך אם אמרו 'מֹוָד ָעה ָהי ו ְ ד ָבֵרינ ו',
נֶּאֱ מָ נִּ ים. מבררת הגמרא, מַ אי ַטֲע ָמא – מה טעם
החילוק, מדוע אינם נאמנים לומר שחתמו על שטר
אמנה, ומאידך נאמנים הם לומר שנמסרה מודעא על
שטר זה, הַ אי – שטר מודעא, ִּנ ָתן לִּ יכ ָ תֵ ב – מותר
לכותבו ומותר לעדים לחתום עליו, כיון שבכך הם
מצילים את המוכר האנוס למכור את שדהו, וְ הַ אי –
ואילו שטר אמנה, לֹא ִּנ ָתן לִּ יכ ָ תֵ ב – אסור לכותבו, וכפי
שהתבאר לעיל, שעשוי המלוה לגבות בו שלא כדין.
פוסק הרי"ף: וְ כֵ ן הִּ לְ כְ תָ א – וכך היא ההלכה, שאין
העדים נאמנים לומר שחתמו על שטר אמנה, אך
נאמנים הם לומר שחתמו על שטר שנמסרה עליו
מודעא.
נידון נוסף בענין דומה, לגבי שטר מכירה היוצא
לפנינו, ואין חתימות העדים מקויימות ממקום אחר:
ֵעִּדים ֶּש ָא ְמר ו, אמנם חתמנו על שטר מכירה זה, אך
ְתַנאי ָהי ו ְ ד ָבֵרינ ו – היה תנאי באותה מכירה, שלא
תחול אלא אם כן יקיים הקונה תנאי מסוים, ולא ראינו
שקיים את תנאו, והמוכר טוען שלא קיים הלוקח את
התנאי, וממילא לא חל המקח, נֶּאֱ מָ נִּ ים העדים
בדבריהם, וְ כִּ י ָאת ו לְ קַ מ ָ ן – וכשבאים בעלי הדין לפנינו,
אַ מְ רִּ ינָ ן ְלה ו – הדיינים אומרים להם, קַ ְ ימ ו ְתנָ אַ יְ יכ ו
ְוח ות ו לְ דִּ ינָ א – קייו תחילה את התנאי שהיה במכירה
זו, ואחר כך בואו לפנינו לדין.
דין נוסף: אם היו שני עדים חתומים על שטר המכירה,
ושניהם מודים שזו היא חתימת ידם, אלא שֵעד מוסיף
ואוֹ מֵ ר שהיה ְתַנאי בדבר, ְוֵעד אחד אוֹ מֵ ר אֵ ין ְתַנאי –
לא היה תנאי במכירה זו, אָ מַ ר רַ ב ַפ ָפא, ַתְרַוְייה ו
ב ִּ ש ְ טָ רָ א ְמַע ְלָיא קָ מַ סְ הֲ דִּ י – הרי שניהם מעידים שזהו
שטר כשר ומועיל, ונחתם כמו שהוא, ללא תנאי, וְ הַ אי
ְת – ואותו עד האומר שהיה תנאי בדבר הֲוָ ה ד ַנאי ְ ָא ַמר
ֵלי ה חַ ד – אינו אלא עד אחד, וְ אֵ ין ְ ד ָבָריו ש ֶּ ל עד אֶּ חָ ד
מועילים ב ִּ מְ קוֹ ם ש ְ נַ יִּ ם, ואין אותו עד נאמן לעקור שטר
ששניהם חתומים בו.
מַ תְ קִּ יף ָל ה – הקשה על כך רַ ב ה וָנא ְבֵרי ה ]-בנו[ ְ דרַ ב
ְיהֹו ֻׁש ַע, הרי אותו עד עצמו שאמר שזו היא חתימתו
הוא האומר שהיה תנאי בדבר, ואִּ י הָ כִּ י – אם כך,
שאתה מחשיב את דבריו שהיה תנאי כעדות נפרדת
מעדותו הראשונה שהשטר כשר, ולכן נחשב הדבר
כאילו יש כאן עד אחד נגד שני עדים, ֲא ִּפ ל ו ַתְרַוְייה ו
נַ מ ִּ י – אפילו אם שניהם מעידים שהיה תנאי בדבר אין
לנו להאמינם, שהרי בעדותם הראשונה העידו שהשטר
כשר ללא תנאי, ואינם נאמנים עתה בעדותם השניה
לחזור בהם ולעקור את מה שאמרו בתחילה ]כדין כל
עד שאינו יכול לחזור בו מעדותו, אלא כיון שהגיד
פעם אחת, שוב אינו חוזר ומגיד[, ואילו לעיל התבאר
שאם שניהם אומרים שהיה תנאי בדבר, הרי הם
נאמנים. אֶּ ל ָ א אַ מְ רִּ ינָ ן – אלא ודאי הטעם ששני עדים
נאמנים לומר שהיה תנאי, היינו כיון דהַ נ ֵי ִּל ְמַעֵ קר
סָ הֲ ד ותַ יְ יה ו קָ אָ תֵ י – לפי שבעדות זו, שהיה תנאי בשטר,
הם באים לעקור את משמעות עדותם הראשונה, ולומר
שלא חתמו אלא אם כן יתקיים התנאי, וכיון שתנאי זה
אינו חלק מעדותם הראשונה, ואינם חוזרים בהם
מעדותם הראשונה, אלא מוסיפים עליה, נאמנים הם,
ואם כן הַ אי נַ מ ִּ י – גם באופן שרק עד אחד אומר כן,
י ה קָ אָ תֵ י – הרי הוא בא לעקור את עדותו ִּל ְמַעֵ קר סָ הֲ ד ותֵ
הראשונה ולומר שלא היתה חתימתו אלא בתנאי זה,
וכיון שלא התקיים התנאי ממילא אין השטר מועיל.
פוסק הרי"ף: וַ הֲלָ כָ ה כ ְ רַ ב ה וָנא ְבֵרי ה ְ דרַ ב ְיהֹו ֻׁש ַע,
שכשם ששני עדים נאמנים לומר שהיה תנאי
בדבריהם, כך עד אחד נאמן על כך, ונמצא שאין כאן
אלא עד אחד המעיד על קיום המכירה ללא תנאי.
תפריט
תפריט
שני
י"ז תשרי התשפ"ז
