כפי שהתבאר לעיל, שני עדים שראו מעשה, ואחד
מהם שכחו, יכול חברו להזכירו את הדבר, ואם נזכר
בכך, יכול להעיד עמו. ִאי ַּב ְעָיא ְלה ו – הסתפקו בני
הישיבה, ְל ַּע ְצמ ו מַּ אי, ומבאר הרי"ף את הספק, ֵּפר ו ש,
אִ ם ש ָ כַּ ח ָה ֵּעד את העדות, ַּמה ו ֶׁשַּ יְז ִכיר ו ב ַּ ַּעל ִ דין – האם
רשאי בעל הדין בעצמו להזכיר לו את הדבר. רַּ ב
חֲבִ יבָ א או מֵּ ר, ֲא ִפ ל ו ְל ַּע ְצמ ו ִמְ ד ַּכר – אפילו בעל הדין
בעצמו יכול להזכיר לעד את העדות, ואם אכן ייזכר
בה על פי דבריו, יכול הוא להעיד עליה בבית דין. רַּ ב
ַּא ִשי אָ מַּ ר, ְל ַּע ְצמ ו ל א – אין בעל הדין עצמו רשאי
להזכיר לעד את הדבר, ואם הזכירו, אף על פי שבאמת
נזכר בדבר, מכל מקום אסור לו להעיד, מחשש שאותו
בעל דין שהזכיר לו זאת יחשוד בו שלא נזכר באמת
אלא מעיד על פי דבריו. פוסקת הגמרא את ההלכה:
וְ הִ לְ כְ תָ א, ְל ַּע ְצמ ו ל א – אין בעל הדין עצמו רשאי
להזכיר את העדות לעד.
אמנם מוסיפה הגמרא, וְ אִ י צו רְ בָ א מֵּ רַּ ב ָ נָ ן ה וא – אם
אותו עד הוא תלמיד חכם, שבודאי לא יחשוד בו בעל
הדין שמעיד כשאינו זוכר את העדות, ֲא ִפ ל ו ְל ַּע ְצמ ו –
רשאי אפילו בעל דינו להזכירו את העדות, ואם נזכר
יכול הוא להעיד על כך. מביאה הגמרא מעשה בענין
זה: כ ִ י הָ א דְ רַּ ב ַּא ִשי הֲוָ ה יָ דַּ ע ֵּלי ה ָסֲהד וָתא לְ רַּ ב כ ַּ הֲנָ א –
כמו אותו מעשה, שרב אשי ידע עדות לטובת רב
כהנא, אָ מַּ ר ֵּלי ה – שאל אותו רב כהנא, מִ י דְ כַּ ר מַּ ר
ְל ַּהה וא ָסֲהד וָתא – האם זוכר אדוני את אותה עדות.
אָ מַּ ר לֵּיה – השיב לו רב אשי, ל א – איני זוכר. אָ מַּ ר ֵּלי ה
רב כהנא, וְ לָ או הָ כִ י וְ הָ כִ י הֲוָ ה – האם לא כך וכך היה
המעשה. השיב לו רב אשי, ל א ָיַּד ְעָנא – עדיין איני
יודע. לְ סו ף אִ ידְ כ ַּ ר רַּ ב ַּא ִשי – לבסוף נזכר רב אשי
בעדות, אָ זַּל אַּ סְ הִ יד ֵּלי ה – והלך והעיד לטובת רב כהנא.
לאחר שהעיד, חַּ זְ יָ א לְ רַּ ב כ ַּ הֲנָ א ַּ דֲהָוה מְ חַּ ס ֵּ ם – ראה רב
אשי את רב כהנא, שהוא תמה על רב אשי, שהעיד כך,
על אף שבתחילה אמר לו שאינו זוכר את העדות. אָ מַּ ר
ֲע ָלך קָ א ְ לֵּיה – אמר רב אשי לרב כהנא, מִ י סָ בַּ רְ ְת
סָ מִ יכְ נָ א – וכי סבור אתה שסמכתי על דבריך ולכן
העדתי עבורך, אין הדבר כן, אלא אַּ נ ָ א ה וא ִ דְר ַּמאי
אַּ נ ַּ פְ ש ַּ אי וְ אִ ידְ כ ַּ ר – אני הוא שנתתי ליבי על הדבר,
ונזכרתי בעדות, ולכן העדתי עבורך.
משנה
משנתנו ממשיכה לדון בענין קיום חתימות העדים
שבשטר: היו שני עדים חתומים על השטר, זֶׁה – אחד
מאותם עדים או מֵּ ר, זֶׁה כ ְ תַּ ב יָ דִ י – זו חתימת ידי, וְ זֶׁה
כ ְ תַּ ב יָ דו ש ֶׁ ל חֲבֵּ רִ י – וכן מכיר הוא את החתימה השניה
שהיא חתימת חבירו, וְ זֶׁה – וכן העד השני או מֵּ ר, זֶׁה
כ ְ תַּ ב יָ דִ י, וְ זֶׁה כ ְ תַּ ב יָ דו ש ֶׁ ל חֲבֵּ רִ י, הֲרֵּ י ֵּא ל ו נֶׁאֱ מָ נִ ים, שהרי
יש כאן שני עדים על כל אחת מהחתימות.
זֶׁה או מֵּ ר זֶׁה כ ְ תַּ ב יָ דִ י, ואינו מכיר את החתימה השניה,
וְ זֶׁה או מֵּ ר זֶׁה כ ְ תַּ ב יָ דִ י, ואף הוא אינו מכיר את החתימה
השניה, נמצא שיש כאן עד אחד המעיד על כל אחת
מהחתימות, צְ רִ יכִ ין ֶׁשִ י ְצ ָטֵּרף עד אַּ חֵּ ר ִע ָמ ֶׁהן, שיעיד על
שתי החתימות, כדי שיהיו שני עדים על כל חתימה,
ד רַּ ב ִ י. וַּ חֲכָ מִ ים או מְ רִ ים, אֵּ ין צְ רִ יכִ ין לְ צָ רֵּ ף אַּ חֵּ ר ִ ְבֵּרי
ִע ָמ ֶׁהן, אֶׁ ל ָ א נֶׁאֱ מָ ן אָ דָ ם לו מַּ ר על חתימת ידו זֶׁה כ ְ תַּ ב יָ דִ י,
ובגמרא יבוארו טעמי מחלוקתם.
גמרא
שנינו במשנה שנחלקו רבי וחכמים בדין שני עדים
החתומים על השטר, וכל אחד מעיד על חתימת ידו
בלבד, אם די בכך או לא. הגמרא מבארת במה נחלקו:
ְכ ֶׁש ִת ְמ ָצא לו מַּ ר – כשתעמוד על סוף דבריהם של
התנאים במשנתנו, תבאר את מחלוקתם כך, לְ דִ בְ רֵּ י
רַּ ב ִ י, העדים המעידים שאילו הם חתימות ידיהם, ַּעל
כ ְ תַּ ב יָ דָ ן הֵּ ן ְמ ִעיִדין, וכיון שכל אחד מעיד רק על
חתימת יד עצמו, נמצא שיש עד אחד על כל חתימה,
ְ
ו ְל ִפי ָכך
ְ
ָצִריך לְ צָ רֵּ ף ִע ָמ ֶׁהם עד אַּ חֵּ ר. ו ְלִד ְבֵּרי חֲכָ מִ ים, בכך
שאומרים העדים שהם חתמו על השטר, אין זו עדות
רק על חתימת ידם, אלא ַּעל מָ נֶׁה ש ֶׁ ב ִ ש ְ טָ ר הֵּ ן ְמ ִעיִדין –
הרי זה כאילו כל אחד מהם מעיד שהמעשה הכתוב
בשטר הוא נכון, וכגון שנכתב שם חוב של מנה, הרי
זה כאילו כל אחד מעיד שהלוה חייב למלוה מנה,
ו ְב ַּתְרַּוְייה ו סַּ גְ יָ א – ולכן די בעדות שניהם, וכמו בכל
עדות על הלואה וכדומה, ואין צורך בעד נוסף. פוסק
הרי"ף: ְוַּקְ יי ָמא לָ ן כ ְ רַּ ב ָ נָ ן – ומקובל בידינו שהלכה
כחכמים, שכאשר עדי השטר בעצמם מעידים על
אמיתות חתימותיהם הרי זה כאילו העידו על מה
שכתוב בשטר, ולכן די בכך שכל אחד יעיד על חתימת
עצמו כדי לנהוג על פי הכתוב בשטר.
אָ מַּ ר רַּ ב ְיה וָדה, אָ מַּ ר רַּ ב, ש ְ נַּ יִ ם שהיו ֲחת ו ִמים ַּעל ַּה ְש ָטר,
ו ֵּמת אֶׁ חָ ד מֵּ הֶׁ ם, ובאים לקיים את החתימות שבשטר,
והעד החי מעיד על חתימת עצמו, והרי זה מועיל ללא
צירוף עד נוסף, כיון שעדותו היא על גוף האמור
בשטר, וכדעת חכמים במשנתנו, וכן מעיד הוא על
חתימת חבירו שמת, אין די בכך שיצטרף אליו עד
אחד נוסף להעיד על חתימת חבירו, אלא צְ רִ יכִ ים ש ְ נַּ יִ ם
מִ ן ַּה ש וק ְל ָה ִעיד ָע ָליו – על חתימת יד העד שמת,
והטעם לכך, כ ִ י הֵּ יכִ י ְ ד ָלא ִלי פ וק נָ כֵּ י ִרי ְב ָעא ְ ד ָממ וָנא
ַּא פ ו ָמא ְ ד ַּחד סָ הֲדָ א – כדי שלא נוציא ממון בשטר זה,
כאשר שלשה רבעים מקיום העדות נסמכים על עד
אחד, שהרי העד החי מעיד על חתימת ידו, ובכך
מתקיים חצי מכח השטר, ואם לגבי החתימה השניה
נקבל את עדותו בצירוף לעד אחד בלבד, נמצא
שעדותו מועילה לקיים שלשה רבעים מהשטר
]חתימת ידו, וחצי מחתימת העד השני[, והעד האחר
מועיל רק לרביע השטר, להצטרף לקיום חתימת יד
המת. פוסק הרי"ף: וְ כֵּ ן הִ לְ כְ תָ א – וכך היא ההלכה.
מבררת הגמרא, וְ אִ י לֵּיכ ָ א אֶׁ ל ָא חַּ ד – ואם אין אלא עד
אחד היכול להעיד על חתימת יד המת, מַּ אי – כיצד
ניתן לקיים את השטר. אָ מַּ ר ַּא ַּבֵּ יי, ִלי ְכ ת וב חֲתִ ימַּ ת ָיֵּדי ה
ַּא ַּח ְס ָפא – יכתוב העד החי את דוגמת חתימת ידו על
חתיכת חרס, וְ ש ָ דֵּ י ֵּלי ה ב ְ בֵּ י ִ דיָנא – וישליך את אותו
חרס בבית דין, ו ְמ ַּחְז ֵּקי ֵּלי ה – וידמו הדיינים את
החתימות, ויקיימו על סמך דימוי זה את חתימת יד
ְ החי, וְ ל א
ָצִריך ִאיה ו לְ אַּ סְ הו דֵּ י אַּ חֲתִ ימו ת ָיֵּדי ה – ולא
יצטרך הוא עצמו ללכת ולהעיד על חתימת יד עצמו,
וְ אָ ִז יל ִאיה ו וְ הַּ אי – וילך הוא עצמו יחד עם העד הנוסף,
ו ַּמ ְסֲהֵּדי
ְ
ַּא ִאיָדך – ויעידו יחד על חתימת יד השני,
ובאופן זה אין חשש, כיון שאינו צריך להעיד על
חתימת יד עצמו, שהרי הדיינים יודעים מעצמם שהיא
אמיתית, ויכול הוא להעיד, יחד עם עד אחר, על
חתימת יד המת.
תפריט
תפריט
שני
י"ז תשרי התשפ"ז
