הגמרא מביאה ברייתא נוספת בענין שתי כתות עדים
המכחישות זו את זו: ָּתנ ו רַ ב ָּ נָּ ן בברייתא, אשה שהיתה
מוחזקת אצלינו כפנויה, וש ְׁ נַ יִ ם אוֹ מְׁ רִ ים שִנ ְׁתַקְׁ ד ָּשה
לאדם מסוים, ו ְׁשַנִים אחרים אוֹ מְׁ רִ ים שלֹא ִנ ְׁתַקְׁ ד ָּשה לו,
הֲרֵ י זוֹ לֹא ִת ָּנ ֵשא לאדם אחר, וְׁ אִ ם עברה וִנ ֵשאת, לֹא
ֵת ֵצא. דין נוסף: אשה שהיתה מוחזקת אצלינו כאשת
איש, וש ְׁ נַ יִ ם אוֹ מְׁ רִ ים, נִ תְׁ ג ָּ רְׁ ש ָּ ה מבעלה, ו ְׁשַנִים אחרים
אוֹ מְׁ רִ ים שלֹא נִ תְׁ ג ָּ רְׁ ש ָּ ה, הֲרֵ י זוֹ לֹא ִת ָּנ ֵשא לאחר, וְׁ אִ ם
ִנ ֵשאת, ֵת ֵצא.
מקשה הגמרא, הרי כל הברייתא עוסקת באופן שיש
שתי כתות עדים המכחישות זו את זו, ואם כן, מַ אי
ש ְׁ נָּ א רֵ יש ָּ א – במה שונה הרישא, שאמרה בה הברייתא
שאם נשאת לא תצא, ו ַמאי ש ְׁ נָּ א סֵ יפָּ א – ובמה שונה
הסיפא, שבה אמרה הברייתא שאם נשאת תצא.
מתרצת הגמרא, אָּ מַ ר רַ ב ָּפ ָּפא, ִתְׁר ְׁ ג ָּמא – יש לבאר את
הברייתא ְׁבֵעד אֶ חָּ ד, וכך מתפרשת הברייתא, ֵעד אֶ חָּ ד
אוֹ מֵ ר ִנ ְׁתַקְׁ ד ָּשה, ְׁוֵעד אֶ חָּ ד אוֹ מֵ ר לֹא ִנ ְׁתַקְׁ ד ָּשה, ַתְׁרַוְׁייה ו
ִב ְׁפנ וָּיה ]קָּ א[ מַ סְׁ הֲדִ י – הרי נמצא ששניהם מעידים על
אשה זו שהיתה פנויה עד עתה, וְׁ הַ אי ְׁ דָּק ָּא ַמר – ואותו
עד האומר שכעת ִנ ְׁתַקְׁ ד ָּשה, הֲוָּ ה ֵלי ה חַ ד – אינו אלא עד
אחד, וְׁ אֵ ין ְׁ ד ָּבָּריו ש ֶ ל אֶ חָּ ד מועילים ב ְׁ מָּ קוֹ ם ש ְׁ נַ יִ ם, ולכן
על אף שאנו חוששים לדברי העד, ואינה מותרת
להנשא לכתחילה, מכל מקום בדיעבד אם נישאת לא
תצא. אמנם בסֵ יפָּ א, ֵעד אֶ חָּ ד אוֹ מֵ ר נִ תְׁ ג ָּ רְׁ ש ָּ ה, ְׁוֵעד אֶ חָּ ד
אוֹ מֵ ר לֹא נִ תְׁ ג ָּ רְׁ ש ָּ ה, ַתְׁרַוְׁייה ו ב ְׁ אֵ ש ֶ ת אִ יש קָּ מַ סְׁ הֲ דִ י – הרי
שניהם מעידים שעד עתה היתה אשת איש, וְׁ הַ אי
ד – ואותו עד המעיד שנִ תְׁ ג ָּ רְׁ ש ָּ ה, הֲוָּ ה ֵלי ה חַ ד – ְׁ ָּק ָּא ַמר
הרי הוא עד אחד בדבר, וְׁ אֵ ין ְׁ ד ָּבָּריו ש ֶ ל אֶ חָּ ד מועילים
ב ְׁ מָּ קוֹ ם ש ְׁ נַ יִ ם, ולכן אנו מחזיקים אותה כאשת איש,
ואפילו אם נישאת, תצא.
תירוץ נוסף, רַ ב אַ ש ִ י אָּ מַ ר, לְׁ עוֹ לָּם ְׁתֵרי ו ְׁתֵרי – באמת
הברייתא עוסקת בשתי כתות של שני עדים המכחישות
ְׁ זו את זו,
ְׁו ֵאיפ וך – ויש להפוך את הדינים המובאים
בברייתא, שברישא אם נישאת תצא, ובסיפא אם
נישאת לא תצא, וכך יש לומר, ש ְׁ נַ יִ ם אוֹ מְׁ רִ ים ְׁר ִאינ ו ָּה
ֶש ִ נ ְׁתַק ד הֲרֵ י זוֹ ֶש ִ נ ְׁתַק דש ָּ ה, ו ְׁשַנִים אוֹ מְׁ רִ ים לֹא ְׁר ִאינ ו ָּה ְׁ ָּשה, ְׁ
לֹא ִת ָּנ ֵשא לאחר, שהרי העידו עליה שני עדים שנישאת
לאותו אדם, וְׁ אִ ם ִנ ֵשאת, ֵת ֵצא, מַ אי ַטֲע ָּמא – ומה הטעם
לכך שאין אנו סומכים כלל על העדים האומרים שלא
ראו שהתקדשה, כיון ש'לֹא ְׁר ִאינ ו ָּה' ֵאיָּנ ה רְׁ אָּ יָּ ה – אין
ממש בעדות זו, שהרי אינם מעידים על מעשה שראו,
אלא מעידים על כך שלא ראו מעשה, ואין זו עדות
המתקבלת, שהרי יתכן שהיו הקדושין בלא שיראו זאת
העדים, ומבארת הגמרא את החידוש שבכך, וְׁ אַ ף ַעל ג ַ ב
כ ו ְׁלהֹו ב ֶ חָּ צֵ ר אַ חַ ת – ואף באופן שכל ארבעת ד ן ְׁ ַדְׁייֵרי
העדים גרים באותה חצר עם אותה אשה שמעידים
עליה, לֹא אַ מְׁ רִ ינָּ ן – אין אנו אומרים אִ ם אִ יתָּ א ְׁ דַקֵ די ש
קָּ לָּ א אִ ית ָּל ה לְׁ מִ יל ְׁ תָּ א – שאם אכן היה אותו אדם
מקדשה, היה קול לדבר, וכל בני החצר היו יודעים
זאת, ואם אותם שנים מעידים שלא ראו שהתקדשה יש
ממש בעדותם, והרי זו כעדות ברורה על כך שלא היו
קידושין, אין הדבר כן, אלא אין עדותם מועילה כלל,
ְׁב ִציְׁנ – כיון שעשויים ד ָּעא ִ ְׁמַק ד ְׁ ש ד אִ ינְׁ ש ֵ י ֵ י ִמ ש ום ַ ֲע ִביֵדי
בני אדם לערוך את הקדושין בסתר, בלא לפרסם זאת
לרבים, ולכן יתכן שאותם שנים שגרו בחצר לא ידעו
ולא ראו את הקדושין, ואין זו סתירה לדברי האומרים
שאכן היו קדושין. ממשיכה הגמרא ומבארת, סֵ יפָּ א –
וביאור הדין שבסיפא כך הוא, ש ְׁ נַ יִ ם אוֹ מְׁ רִ ים ְׁר ִאינ ו ָּה
ש ֶ נ ִ תְׁ ג ָּ רְׁ ש ָּ ה, ו ְׁשַנִים אוֹ מְׁ רִ ים לֹא ְׁר ִאינ ו ָּה, הֲרֵ י זוֹ לֹא ִת ָּנ ֵשא,
שמא אכן לא התגרשה, וְׁ אִ ם ִנ ֵשאת לאחר לֹא ֵת ֵצא,
כיון שגם באופן זה אין עדותם של האומרים 'לא ראינו
שהתגרשה' עדות טובה כל כך, כיון ַ דֲע ִביֵדי אִ ינְׁ ש ֵ י
ְׁב ִציְׁנ – עשויים בני אדם לגרש בסתר, בלא ד ָּעא ִ ְׁמָּגְׁר ֵשי
לפרסם זאת, ולכן אף אם אותם שנים הגרים בחצר
מעידים שלא ראו שהתגרשה, אין זו עדות המועילה
לערער את עדותם של האומרים שהתגרשה, ואף
שלכתחילה אנו חוששים לדבריהם ואומרים שלא
תינשא, מכל מקום אם נישאת, לא תצא.
משנה
משנתנו ממשיכה לדון באופנים שבהם נאמן האדם
לגבי ענין שאין עיקרו ידוע לנו אלא מפיו: יש
להקדים, שאשה שנשבית לבין הגויים, הרי היא
בחשש שבאו עליה השבאים, והרי היא אסורה
לכהונה, כדין אשה הנבעלת למי שפסול לה. אשה
שבאה לפנינו, ואָּ מְׁ רָּ ה, נִ ש ְׁ ב ֵ יתִ י לבין הגויים, ו ְׁטהֹוָּרה
אֲ נִ י, שלא נטמאתי להם, נֶאֱ מֶ נֶת, כיון שלולא דבריה
לא היה ידוע לנו כלל שנשבתה, והיינו מחזיקים אותה
בחזקת כשרות לכהונה, ונמצא ֶש ַה ֶפה ש ֶ אָּ סַ ר ואמר
'נשביתי', ה וא ַה ֶפה ֶש ִה ִתיר ואמר 'וטהורה אני',
ונאמנת. וְׁ אִ ם יֵש ֵעִדים ש ֶ נ ִ ש ְׁ ב ֵ ית, נמצא שאינה נאסרת
על פיה אלא על פי העדים, וְׁ הִ יא אוֹ מֶ רֶ ת טְׁ הוֹ רָּ ה אֲ נִ י,
ֵאיָּנ ה נֶאֱ מֶ נֶת. וְׁ אִ ם ִמ ֶש ִ נ ֵשאת ָּבא ו ֵעִדים והעידו
שנשבתה, הֲרֵ י זוֹ לֹא ֵת ֵצא, ובגמרא יבואר דין זה.
גמרא
שנינו במשנה, 'ואם משנשאת באו עדים, הרי זו לא
תצא'. מבארת הגמרא, אָּ מַ ר ַאב ו ָּה ִ ד ְׁשמ ו ֵאל, לֹא – אין
כוונת המשנה לאופן ֶש ִ נ ֵשאת לכהן מַ מ ָּ ש , אֶ ל ָּא כ ֵ יוָּ ן
ֶש ִה ִתיר ו ָּה לִ ינ ָּ ש ֵ א, מחמת סברא זו של 'הפה שאסר הוא
הפה שהתיר', מאחר ובאותו זמן לא ידענו שנשביתה
אלא על פיה, אַ ף ַעל ִפי ש ֶ ל ֹא ִנ ֵשאת ממש לכהן, הרי זו
מותרת לכהונה כפי שהיתה. תמהה על כך הגמרא, וְׁ הָּ א
'לֹא ֵת ֵצא' ָּק ָּתֵני – והרי נקטה המשנה לשון 'לא תצא',
ומשמע מכך שמדובר באופן שכבר נישאת לכהן.
מתרצת הגמרא, כוונת משנתנו היא שלֹא ֵת ֵצא ֵמ ֶהי ֵתָּר ה
הָּ רִ אש וֹ ן.
תפריט
תפריט
שני
י"ז תשרי התשפ"ז
