פסקי הלכות על פי הרי"ף, מסכת כתובות, פרק שני (ב)

טו. אחד הזוכר את העדות ואחד שראה כתב ידו או שהזכירוהו אחרים ונזכר, אפילו הזכירו העד השני שהעיד אם נזכר הרי זה מעיד, אבל אם הזכיר אותו התובע עצמו אף על פי שנזכר אינו מעיד מפני שזה דומה בעיני בעל דין כאילו העיד שקר בדבר שלא ידע.
לפיכך אם היה התובע תלמיד חכם והזכיר התובע הזה את העד ונזכר הרי זה יעיד לו שתלמיד חכם יודע שאילו לא זכר הדבר לא היה מעיד, וקל הוא שהקלו בדיני ממונות שאע"פ ששכח הדבר מכמה שנים והכתב הוא שהזכירו הרי זה מעיד. (עדות פ"ח הלכות ב-ג)
טז. שטר שעדיו ראובן ושמעון ובאו שנים והעידו שזה כתב ידו של ראובן וזה כתב ידו של שמעון נתקיים השטר, אבל אם העיד זה על כתב ידו [של] ראובן והשני העיד על כתב ידו [של] שמעון לא נתקיים השטר לפי שצריך שני עדים על כתב [כל] יד אחד משניהם, ואם יש שלישי מעיד על כתב ראובן ושמעון כאחד נתקיים.
אמר הראשון זה כתב ידי והעיד הוא ואחר על כתב ידי השני לא נתקיים לפי שנמצא שלשת רבעי הממון שבשטר תלוי בעדות האחד, וכן אם העיד אחיו או בנו של ראשון עם אחר על כתב ידי השני לא נתקיים שהרי שלשת רבעי הממון תלוי בעדות הקרובים.
שנים שחתומין על השטר ומת אחד מהן צריך שני עדים להעיד על כתב ידו של מת ואם לא נמצא אלא עד אחד עם זה העד החי כותב חתימת ידו בפני עדים אפילו על החרס ומשליכו בבית דין עד שתוחזק כתב ידו בבית דין ולא יהיה צריך לומר שזה כתב ידו, ויעיד הוא ואחר על כתב ידי המת ויתקיים כתב ידו שלא בפניו.
שלשה שישבו לקיים את השטר שנים מהן מכירין חתימת ידי עדים ואחד אינו מכיר, עד שלא חתמו מעידין בפניו וחותם שהעדים נעשים דיינים בדבר שהוא מדבריהם כמו שבארנו, אבל אחר שחתמו אין מעידין בפניו וחותם [שהרי בעת שחתמו לא היו מכירין אלא השנים] ואין מקיימין אלא עד שיהיו שלשתן מכירין או יעידו העדים על הכתב בפני כל אחד ואחד. (עדות, פ"ז הלכות ג-ז)
יז. הוציא עליו כתב ידו שהוא חייב לו ואין שם עדים אף על פי שהוחזק כתב ידו בבית דין הרי זה כמלוה ע"פ לכל דבר, ואם טען שפרע נשבע היסת ונפטר ואינו גובה בכתב זה לא מן היורשין ולא מן הלקוחות. (מלוה ולוה, פי"א ה"ג)
יח. באחד מחמשה דרכים מתקיים השטר בבית דין, הדרך האחד שיהיו דיינים מכירין כתב ידי העדים שזו עדות פלוני וזו עדות פלוני, הדרך השני שיחתמו העדים בפניהם, הדרך השלישי שיבואו העדים החתומים בפניהם ויאמר כל אחד ואחד זה כתב ידי ואני עד בדבר הזה, הדרך הרביעי שאם מתו עדי השטר או שהיו במדינה אחרת יבואו עדים ויעידו על כתב ידן שהוא זה, הדרך החמישי שיהיה כתב ידן יוצא משטרות אחרים ועורכין בית דין זה הכתב לאותו הכתב שבשטרות אחרים ויהיה דומה זה לזה ויראה להם ביחד שכתב ידי אלו הוא כתב ידי אלו. (עדות פ"ו ה"ב)
יט. מותר לכתוב הקיום בשטר קודם שיתקיים השטר שאין הכתיבה עיקר אלא החתימה, ואין הדיינים צריכין לקרות השטר שמקיימין אותו אלא מקיימין אותו מעדיו אף על פי שלא ידעו מה כתוב בו. (עדות, פ"ו ה"ח)
כ. שטר שלוה בו ופרעו אינו חוזר ולוה בו שכבר נמחל שעבודו ונעשה כחרס. (מלוה ולוה, פי"ד ה"ז)
כא. שלשה שישבו לקיים את השטר ובאו שני עדים וערערו על אחד מהן שהוא גזלן וכיוצא בו ובאו שנים אחרים והעידו שחזר בתשובה, אם עד שלא חתמו העידו שחזר הרי זה חותם עמהם שהרי שלשה היו ואם אחר שחתמו השנים העידו עליו שחזר בתשובה אינו חותם עמהן שהרי הוא כמי שאינו בעת חתימת השנים, במה דברים אמורים כשערערו עליו בעבירה, אבל ערערו עליו בפגם משפחה כמו שאמרו אמו לא נשתחררה ועבד הוא או לא נתגיירה ועכו"ם הוא ונודע אחר שחתמו השנים שאין במשפחתו פגם ושהוא כשר הרי זה חותם עמהם שזה גילוי דבר שהיה מקודם הוא. (עדות, פ"ו ה"ז)
כב. שלשה שישבו לקיים את השטר ומת אחד מהם צריכין לכתוב במושב שלשה היינו והאחד איננו, שמא יאמר הרואה בית דין בשנים קיימוהו, אפילו היה כתוב בו בבית דין יאמר שמא דמו ששנים בית דין הם, ואם יש בו משמע שהיו שלשה אינו צריך. (עדות, פ"ו ה"ו)
כג. אף על פי שאין בית דין פחות משלשה מותר לאחד לדון מן התורה שנאמר בצדק תשפוט עמיתך ומדברי סופרים עד שיהיו שלשה, ושנים שדנו אין דיניהן דין. (סנהדרין, פ"ב ה"י)
כד. האשה שבאה ואמרה אשת איש הייתי וגרושה אני נאמנת, שהפה שאסר הוא הפה שהתיר, הוחזקה אשת איש ובאה ואמרה גירשני בעלי אינה נאמנת להתיר עצמה אבל פסלה עצמה לכהונה לעולם, ואם מת בעלה חוששין לדבריה וחולצת ולא מתיבמת. (גירושין, פי"ב ה"א)
כה. אמר עד אחד מקודשת היא והיא אומרת לא נתקדשתי הרי זו מותרת, אחד אומר מקודשת ואחד אומר אינה מקודשת לא תנשא ואם נישאת לא תצא שהרי היא אומרת לא נתקדשתי. אמרה מקודשת אני ולאחר זמן עמדה וקידשה עצמה אם נתנה אמתלא לדבריה ואמרה מפני כך וכך אמרתי בתחלה שאני מקודשת וראינו בדבריה ממש הרי זו מותרת לשני, ואם לא נתנה אמתלא או שנתנה ואין בה ממש הרי זו אסורה, וקידושי שני קידושי ספק, לפיכך נותן לה גט ותהיה אסורה עליו ועל הכל עד שיבוא ארוסה. וכן האשה שבאת ואמרה אשת איש אני וחזרה ואמרה פנויה אני אם נתנה אמתלא לדבריה ויש בדבריה ממש הרי זו נאמנת. (אישות, פ"ט הל"א)
כו. האשה שאמרה לבעלה טמאה אני וחזרה ואמרה טהורה אני ודרך שחוק אמרתי לך תחלה אינה נאמנת, ואם נתנה אמתלא לדבריה נאמנת, כיצד תבעה בעלה, ואחותו או אמו עמה בחצר, ואמרה טמאה אני ואח"כ חזרה ואמרה טהורה אני ולא אמרתי לך טמאה אלא מפני אחותך ואמך שמא יראו אותנו הרי זו נאמנת וכן כל כיוצא בזה. (איסורי ביאה, פ"ד ה"י)
כז. שני עדים אומרין מת ושנים אומרין לא מת הרי זו לא תנשא ואם נשאת תצא מפני שהיא ספק, ואם נשאת לאחד מעדיה והיא אומרת בריא לי שמת הרי זו לא תצא. (גירושין, פי"ב הכ"ג)
כח. אמרו שנים ראינוה שנתגרשה ושנים אומרים לא ראינוה, אם היו כולם שרוים בחצר אחת הרי זו לא תנשא ואם נשאת לא תצא והולד כשר שבני אדם עשויין לגרש בצנעה. (גירושין, פי"ב ה"ח)
כט. בא עד אחד והעיד שמת בעלה והתירוה להנשא על פיו ואחר כך בא אחר והכחיש את הראשון ואמר לא מת הרי זו לא תצא מהתירה ותנשא, שעד אחד בעדות אשה כשני עדים בשאר עדיות ואין דבריו של אחד במקום שנים. (גירושין, פי"ב הי"ח)
ל. האשה שלא הוחזקה אשת איש ובא עד אחד ואמר אשת איש היתה ונתגרשה ובא עד אחד ואמר לא נתגרשה, הרי שניהן מעידין שהיא אשת איש ואחד מעיד שהיא גרושה ואין דבריו של אחד מועיל במקום שנים ולפיכך לא תנשא ואם נשאת תצא. (גירושין, פי"ב ה"ט)
לא. באה היא ובעלה היא אומרת גירשתני ואבד גיטי והוא אומר לא גירשתיך, אף על פי שהוחזקה אשתו הרי זו נאמנת, חזקה אין אשה מעיזה פניה בפני בעלה. (גירושין, פי"ב ה"ד)
לב. שנים אומרין נתגרשה ושנים מכחישין אותן ואומרין לא נתגרשה אפילו הבעל עומד והיא אומרת לו גרשתני הרי זו בחזקת אשת איש גמורה כשהיתה, מפני העדים שסומכין אותה אפשר שתעיז פניה, לפיכך אם נשאת תצא והולד ממזר.
במה דברים אמורים בשאמרו עכשיו נתגרשה שהרי אומרין לה אם אמת הדבר הוציאי גיטך, אבל אם אמרו העדים מכמה ימים נתגרשה יש לומר אבד הגט והואיל והיא אומרת גרושה אני בודאי ושני עדים מעידין לה אף על פי שהרי שנים מכחישין אותן אם נשאת לאחד מעדיה לא תצא, שהרי היא ובעלה יודעין בודאי שהיא מותרת וחזקה היא שאין מקלקלין עצמן, אבל אם נשאת לאחר הואיל והדבר אצלו ספק וכן אם אמרה היא איני יודעת אפילו נשאת לאחד מעדיה הרי זו תצא והולד ספק ממזר. (גירושין, פי"ב הלכות ו-ז)