ָּתנ ו רַ ב ָּ נָּ ן בברייתא, אשה הבאה לפנינו ואומרת,
נִ ש ְׁ ב ֵּ יתִ י לבין הגויים, ו ְׁטהֹוָּרה אֲ נִ י, וְׁ יֵּש לִ י ֵּעִדים
ש ֶׁ ט ְׁ הוֹ רָּ ה אֲ נִ י, אֵּ ין אוֹ מְׁ רִ ים ַנ ְׁמ ִתין ַעד ֶׁשָּ יבֹוא ו ֵּעִדים, אֶׁ ל ָּא
ַמ ִתיִרין אֹוָּת ה ִמָּ יד, שהרי כעת אין לנו ידיעה שנשבתה
אלא על פיה, והפה שאסר הוא הפה שהתיר. ִה ִתיר ו ָּה
ְׁ לִ ינ ָּ ש ֵּ א על פי דבריה, שאמרה שהיא טהורה, וְׁ אַ חַ ר
ָּכך
ָּבא ו ֵּעִדים ש ֶׁ נ ִ ש ְׁ ב ֵּ ית, הֲרֵּ י זוֹ לֹא ֵּת ֵּצא מהתירה הראשון,
וכמבואר במשנתנו. וְׁ אמנם אִ ם ָּבא ו ֵּעֵּדי ט ו ְׁמ ָּאה – אם
באו עדים שנטמאה בהיותה שבויה, ֲא ִפי ל ו נישאת
לכהן, ויֵּש ָּל ה כ ַ מ ָּ ה ב ָּ נִ ים ממנו, מכל מקום ֵּת ֵּצא, שהרי
נודע בבירור שהיא אסורה עליו.
משנה
משנתנו ממשיכה לדון בדינה של שבויה, שאין ידוע
אם נטמאה או לא, ומבררת מי הם הנאמנים לומר
שהיא טהורה: ְׁש ֵּתי נָּ ש ִ ים ֶׁש ִ נ ְׁש ב ו יחד לבין הגויים,
והיה ידוע לנו על פי עדים שנשבו, זֹאת ]-האחת[
אוֹ מֶׁ רֶׁ ת, 'נִ ש ְׁ ב ֵּ יתִ י, ו ְׁטהֹוָּרה אֲ נִ י', וְׁ זֹאת ]-וכן השניה[
אוֹ מֶׁ רֶׁ ת, 'נִ ש ְׁ ב ֵּ יתִ י, ו ְׁטהֹוָּרה אֲ נִ י', אֵּ ינָּ ן נֶׁאֱ מָּ נוֹ ת, שהרי לא
שייך לומר כאן 'הפה שאסר הוא הפה שהתיר', מאחר
ואף ללא דבריהם ידוע לנו שנשבו, ודינן ככל שבויות,
האסורות לכהונה. ו ִבְׁז ַמן ש ֶׁ הֵּ ן ְׁמ ִעידֹות זוֹ ַעל זוֹ , שכל
אחת אומרת שחברתה טהורה, נֶׁאֱ מָּ נוֹ ת, כיון שעיקר
איסור שבויה הוא חומרה שהחמירו חכמים בכהונה,
והם הקילו בה לומר שאף אשה נאמנת להעיד על
חברתה שלא נטמאה, ואפילו שכאן נראה הדבר כאילו
כל אחת מהן מעידה לחברתה כדי שגם חברתה תעיד
עליה, מכל מקום נאמנות הן.
מביאה המשנה דין דומה בענין אחר: וְׁ כֵּ ן ש ְׁ נֵּי אֲ נָּ ש ִ ים
הבאים לפנינו, שאין ייחוסם ידוע לנו, זֶׁה אוֹ מֵּ ר כ ֹהֵּ ן
אֲ נִ י, וְׁ זֶׁה אוֹ מֵּ ר כ ֹהֵּ ן אֲ נִ י, אֵּ ין נֶׁ אֱ מָּ נִ ין, שאין אדם נאמן
לומר על עצמו שהוא כהן, ְׁו ִאם ֵּה ִעיד ו ֶׁזה ַעל ֶׁזה – אם
כל אחד מהם העיד גם על חבירו שהוא כהן, ֲהֵּרי ֵּא ל ו
נֶׁאֱ מָּ נִ ין, ואין חוששים שכל אחד העיד לחבירו כדי
שחברו יעיד עליו.
רַ ב ִ י ְׁיה וָּדה חולק על דין זה ואוֹ מֵּ ר, אֵּ ין ַמֲע ִלין אדם
לִ כְׁ הֻנ ָּ ה ַעל ִפי עדותו של ֵּעד אֶׁ חָּ ד, ואפילו במקום שאינם
מעידים זה על זה, ואין חשש שכל אחד מעיד כדי שגם
חברו יעיד עליו, לעולם אין עד אחד נאמן לענין זה.
אָּ מַ ר רַ ב ִ י ֶׁא ְׁל ָּעָּזר, אֵּ ימָּ תַ י אין עד אחד נאמן להעלות
אדם לכהונה, ב ְׁ מָּ קוֹ ם ֶׁשֵּ י ש ש ָּ ם עוֹ רְׁ רִ ין, המערערים על
דברי העד וטוענים שאדם זה אינו כהן, אֲ בָּ ל ב ְׁ מָּ קוֹ ם
ש ֶׁ אֵּ ין עוֹ רְׁ רִ ין, ַמֲע ִלין לִ כְׁ הֻנ ָּ ה ַעל ִפי ֵּעד אֶׁ חָּ ד.
דעה נוספת בענין זה: רַ ב ָּ ן ש ִ מְׁ עוֹ ן ב ֶׁ ן ג ַ מְׁ לִ יאֵּ ל אוֹ מֵּ ר
ִמ ש ום רַ ב ִ י ש ִ מְׁ עוֹ ן ב ֶׁ ן הַ ס ְׁ גָּ ן, ַמֲע ִלין אדם לִ כְׁ הֻנ ָּ ה ַעל ִפי
עדותו של ֵּעד אֶׁ חָּ ד.
גמרא
שנינו במשנה, שלדעת רבן שמעון בן גמליאל מעלים
אדם לכהונה על פי עדותו של עד אחד. תמהה הגמרא,
רַ ב ָּ ן ש ִ מְׁ עוֹ ן ב ֶׁ ן ג ַ מְׁ לִ יאֵּ ל ַהְׁינ ו ַת ָּנא ַק ָּמא, כלומר, הרי
דבריהם שוים לגמרי, ששניהם אומרים שעד אחד
נאמן להעלות אדם לכהונה, ואם הוא סובר כרבי
אליעזר, שרק במקום שאין עוררים נאמן עד אחד, אם
כן הרי הוא סובר כרבי אליעזר ממש, ומדוע הביאה
זאת המשנה כשתי דעות שונות.
מתרצת הגמרא, אָּ מַ ר רַ ב אַ ש ִ י, ב ְׁ מִ צְׁ טָּ רְׁ פִ ין ְׁל ֵּעד ות קָּ א
ִמי ַפ ְׁלֵּגי – מחלוקתם היא האם שני העדים המעידים על
ייחוסו של הכהן צריכים להעיד את עדותם יחד, או
אפילו אם כל אחד העיד בזמן אחר ניתן לצרף את
עדותם, ו ִב ְׁפל וְׁג ָּתא ְׁ ד ַה ֵּני ַת ָּנ ֵּאי – ומחלוקתם היא
כמחלוקת תנאים זו, ְׁ ד ַתְׁנָּיא – שכך שנינו בברייתא, אֵּ ין
ֵּעד וָּתן של שני העדים מִ צְׁ טָּ רֶׁ פֶׁ ת, ַעד ֶׁשִ יְׁרא ו את העדות
ש ְׁ נֵּיהֶׁ ן כ ְׁ אֶׁ חָּ ד, וכגון שראו שניהם את ראובן מלוה
מעות לשמעון, או ששמעו שניהם את שמעון מודה
שהוא חייב מעות לראובן, אבל אם עד אחד מעיד על
ההלואה, ועד אחד מעיד שהלוה הודה בפניו על
ההלואה, אינם מצטרפים לחייבו ממון. רַ ב ִ י ְׁיהֹו ֻש ַע ב ֶׁ ן
קָּ רְׁ חָּ ה אוֹ מֵּ ר, ֲא ִפי ל ו אם ראו את העדות ב ְׁ זֶׁה אַ חַ ר זֶׁה,
וכגון שאחד מעיד על ההלואה עצמה וחבירו מעיד על
הודאת הלוה, הרי הם מצטרפים. מביאה הברייתא
מחלוקת נוספת ]שבה נחלקו רבן שמעון בן גמליאל
ותנא קמא במשנתנו[, וְׁ אֵּ ין ֵּעד וָּתן של שני העדים
ש ש ְׁ נֵּיהֶׁ ן כ ְׁ אֶׁ חָּ ד. רַ ב ִ י נָּ תָּ ן ד ַעד ֶׁ ָּ י ִעיד ו ִמ ְׁתַקֶׁ י ֶׁמת ב ְׁ בֵּ ית ִ ין,
חולק ואוֹ מֵּ ר, אין צורך שיעידו שני העדים יחד, אלא
אם בא אחד לבדו, שֹו ְׁמ ִעין את ְׁ ד ָּבָּריו ש ֶׁ ל זֶׁה ַה יֹום,
ו ְׁכ ֶׁשָּ יבֹא חֲבֵּ רוֹ לְׁ מָּ חָּ ר, שֹו ְׁמ ִעין אֶׁ ת ְׁ ד ָּבָּריו, ובזה נחלקו
במשנתנו, שבין לרבי אליעזר ובין לרבן שמעון בן
גמליאל במקום שיש מערערים על כהונתו של אותו
אדם יש צורך בשני עדים, ולשון 'עד אחד' שאמרו
היינו שבא כל אחד משני העדים בפני עצמו, ולדעת
רבי אליעזר ניתן לקבל כל עד בפני עצמו, והרי הם
מצטרפים לעדות אחת, ומעלים לכהונה על פי עדותם
כנגד המערערים, ואילו רבן שמעון בן גמליאל סובר
כתנא קמא שבברייתא, שיש צורך שיעידו שני העדים
יחד, ורק באופן זה ניתן להעלותו לכהונה.
פוסק הרי"ף את ההלכה במחלוקות אלו שבברייתא:
וְׁ הִ לְׁ כְׁ תָּ א כ ְׁ רַ ב ִ י ְׁיהֹו ֻש ַע ב ֶׁ ן קָּ רְׁ חָּ ה, שגם אם לא ראו את
העדות יחד, הרי הם מצטרפים. וְׁ הִ לְׁ כְׁ תָּ א כ ְׁ רַ ב ִ י נָּ תָּ ן,
שגם אם לא העידו יחד, אלא כל עד העיד בזמן אחר,
מצרפים את עדויותיהם לעדות אחת, ודנים על פיה.
תפריט
תפריט
שני
י"ז תשרי התשפ"ז
