הגמרא ממשיכה לבאר את ההרחקות שצריכים לנהוג
בהם בני זוג לאחר שהתגרשו: ָּתנ ו רַ ב ָּ נָּ ן – שנו חכמים
בברייתא, לָּוָּ ה מִ מ ֶּ נ ָּ ה ב ְּ נִ כְּ סֵ י אָּ בִ יהָּ – אם כשהיו נשואים
לוה הבעל מאשתו ממון שהיה ברשותה מנכסי אביה,
והתגרשו קודם שפרע הבעל את חובו, ֵאיָּנ ה ִנ ְּפַר ַעת –
אינה גובה ממנו חוב זה לאחר הגירושין אֶּ ל ָּא ַעל יְּ דֵ י
אַ חֵ ר, כדי שלא יהיה להם שום עסק יחד. אָּ מַ ר רַ ב
ש ֵ ש ֶּ ת, וְּ אִ י ָּאת ו לְּ קַ מ ָּ ן לְּ דִ ינָּ א – אם באים הגרוש וגרושתו
לפנינו לדין תורה, לֹא ִמְּזַ דְּ ק ִקיַנן ְּלה ו – אין נזקקים להם
לדון אותם, כיון שאסור שיהיה להם שום עסק יחד,
אלא על ידי שליחים. רַ ב ָּפ ָּפא אָּ מַ ר, לא רק שאין
נזקקים להם לדון אותם, אלא ש ַ מ וֹ תֵ י ְּמ ַש ְּמ ִתין ְּלה ו –
אף מנדים אותם. רַ ב ה וָּנא ְּבֵרי ה ְּ דַרב ְּיהֹו ֻׁש ַע אָּ מַ ר, נַ ג וֹ דֵ י
מְּ נַ ג ְּ דִ ינַ ן ְּלה ו – אף מלקים אותם.
אָּ מַ ר רַ ב נַ חְּ מָּ ן, ַת ָּנא ב ְּ אָּ בֵ ל רַ ב ָּ תִ י – שנינו במסכת
שמחות ]העוסקת בדיני אבלות[, ב ַ מ ֶּ ה ְּ ד ָּבִרים ֲאמ וִרים,
שאסור לאדם לגור עם גרושתו באותה חצר, ואסור
שיהיו להם עסקים יחד, באופן ש ֶּ נ ִ תְּ ג ָּ רְּ ש ָּ ה מִ ן ַה ִ נ ש ו ִאין,
שיש ביניהם קירוב דעת, ומכירים זה בזו בקריצות
ורמזים, ויש לחשוש שיבואו לידי עבירה, אֲ בָּ ל
נִ תְּ ג ָּ רְּ ש ָּ ה מִ ן ָּה ֵאר ו ִסין, שאין ביניהם עדיין קירוב דעת
כל כך, ִנ ְּפַר ַעת ַעל יְּ דֵ י ַע ְּצ ָּמ ה – יכולה היא לתבוע ממנו
את חובה בעצמה, כיון ש ֶּ אֵ ין לִ ב וֹ ג ַ ס ]-רגיל[ ָּב ה, ְּו ֵאיָּנ ה
מַ כ ֶּ רֶּ ת ב ִ קְּ רִ יצוֹ תָּ יו ו ִבְּר ִמיזֹוָּתיו. וְּ הַ נ ֵי מִ יל ֵי – ואמנם היתר
זה הוא רק באופן ְּ דלֹא ג ָּ יְּ יסֵ י ב ַ הֲדָּ דֵ י – שאינם רגילים זה
בזו, אֲ בָּ ל ג ָּ יְּ יסֵ י ב ַ הֲדָּ דֵ י – אבל אם הם רגילים זה בזו,
ויש ביניהם קירוב דעת, ֲא ִפי ל ו אם התגרשה מִ ן
ָּה ֵאר ו ִסין ֵאיָּנ ה ִנ ְּפַר ַעת אֶּ ל ָּא ַעל יְּ דֵ י אֲ חֵ רִ ים.
משנה
במשנה לעיל התבאר שאם יש עדות על אשה שיצאה
להנשא בהינומא וראשה פרוע, אנו מחשיבים זאת
כראיה לכך שנישאת כשהיא בתולה, וכתובתה מאתים,
וכן התבאר שאם בא לפנינו שטר חתום בעדים יש
צורך בעדות על אמיתות חתימותיהם של העדים.
משנתנו מבארת שבעדויות אלו נאמן אדם להעיד על
כך גם אם ראה זאת כשהיה קטן, ואגב כך מביאה
אופנים נוספים שבהם מועילה נאמנות זו: ְּו ֵא ל ו הם
העדויות שנֶּאֱ מָּ נִ ין העדים ְּל ָּה ִעיד ב ְּ גָּ דְּ לָּ ן – כשהם גדולים
וכשרים לעדות, גם על מַ ה ֶּשָּרא ו ב ְּ קָּ טְּ נָּ ן, נֶּאֱ מָּ ן אָּ דָּ ם
לוֹ מַ ר, זֶּה כ ְּ תַ ב יָּ דוֹ ש ֶּ ל אַ ב ָּ א, וְּ זֶּה כ ְּ תַ ב יָּ דוֹ ש ֶּ ל רַ ב ִ י, וְּ זֶּה
כ ְּ תַ ב יָּ דוֹ ש ֶּ ל אָּ חִ י, ואף על פי שראה אותם כותבים כן
כשהיה קטן. וכן נאמן אדם לומר ָּזכ ור אֲ נִ י ְּב ִא ָּשה
ְּפלֹוִנית בשעה שנישאת, ֶּשָּ י ָּצאת ְּב ִהי נ ו ָּמא, ְּורֹא ָּש ה
ָּפר וַע. וְּ כן נאמן הוא להעיד ש ֶּ הָּ יָּ ה אִ יש ְּפלֹוִני יוֹ צֵ א
מִ ב ֵ ית הַ ס ֵ פֶּ ר כשהיינו ילדים, לִ טְּ ב ֹל לִ ְּתר ו ָּמתֹו, וְּ ש ֶּ הָּ יָּה
חוֹ לֵק ִע ָּמנ ו ב ַ ג ֹ רֶּ ן – נוטל תרומה בגורן, וזו ראיה שהוא
כהן. וְּ ש ֶּ הַ מ ָּ קוֹ ם ַהֶּז ה ב ֵ ית ַה ְּפָּרס ה וא, והיינו מקום
שנחרש בו קבר, שעד מרחק של מאה אמה טמא
המקום בטומאה דרבנן, מחשש שנגררו שם עצמות,
והיה ידוע שבאותו תחום יש מקום מסוים שהוא 'בית
הפרס', ולא היה ידוע היכן מקומו המדויק, ונאמן
אותו אדם להעיד על פי מה זכור לו בקטנותו היכן הוא
בית הפרס, ושאר המקום מוחזק כטהור. וְּ כן נאמן
להעיד ַעד כ ָּ אן ָּהִיינ ו ב ָּ אִ ין ב ְּ ש ַ ב ָּ ת, וסומכים עליו
להחזיק את אותו מקום כנמצא בתוך תחום שבת. אֲ בָּ ל
ְּ אֵ ין נֶּאֱ מָּ ן לוֹ מַ ר שזוכר הוא מקטנותו ש
ֶּ דֶּרך הָּ יָּ ה לִ פְּ לוֹ נִ י
ב ַ מ ָּ קוֹ ם ַהֶּז ה, ַמֲע ָּמד ו ִמ ְּס ֵפד הָּ יָּ ה לִ פְּ לוֹ נִ י ב ַ מ ָּ קוֹ ם ַהֶּז ה – היה
לפלוני חזקה לערוך 'מעמד ומושב' שעושים בהלוויית
המת, או לעשות הספד במקום זה, כיון שדברים אלו
שייכים לדיני ממונות, ובזה צריך ראיה גמורה, ואין
עדות כזו מועילה.
גמרא
שנינו במשנה, 'נאמן אדם לומר זה כתב ידו של אבא'
וכו'. אָּ מַ ר רַ ב ה וָּנא ְּבֵרי ה ְּ דַרב ְּיהֹו ֻׁש ַע, ְּוה וא – ובתנאי
ש ֶּ הָּ יָּ ה ג ָּ דוֹ ל עוֹ מֵ ד ַעל ג ַ ב ָּ יו, כ ְּ לוֹ מַ ר שיהא עד נוסף שראה
שזהו כתב ידו של העד בגדלותו, ֵמ ִעיד ִע מֹו, והטעם
שהקילו שאחד מהעדים יהיה נאמן להעיד על מה
שראה בקטנותו, ְּ ד ֵכיָּון ְּ דִק י ום ש ְּ טָּ רוֹ ת נצרך רק מְּ דַר ָּבָּנן,
ואילו מן התורה אנו מחזיקים את השטר ככשר,
ֵהי ְּמנ וה ו רַ ב ָּ נָּ ן ב ִ דְּ רַ ב ָּ נָּ ן – האמינוהו חכמים בדבר זה
הנצרך רק מדבריהם.
שנינו במשנה, 'ָּזכ ור אֲ נִ י ְּב ִא ָּשה ְּפלֹוִנית', ועל פי עדותו
מחזיקים אותה כמי שנשאת בתולה, וכתובתה מאתים.
מבררת הגמרא, מַ אי ַטֲע ָּמא – מה הטעם שהאמינוהו
בכך, והרי על ידי עדותו מוציאים ממון מהבעל.
ומבארת, כ ֵ יוָּ ן ְּ דרֹוב נָּ ש ִ ים כשהן ְּבת ולֹות הן ִנ ָּשאוֹ ת,
הרי מעיקר הדין אין צורך בעדות על כך, אלא ניתן
לסמוך על הרוב ולחייב את הבעל בכתובת בתולה,
שהיא מאתים, ורק ִ ג ל וֵיי מִ יל ְּ תָּ א ְּב ָּע ְּל ָּמא הִ יא – אנו
מצריכים עדות כדי לפרסם את הדבר, שיצא הדין לאור
ללא גמגום, ובאופן זה הקילו להכשיר גם עדות של
אדם המעיד על מה שראה בקטנותו.
עוד שנינו במשנה, 'וְּ ש ֶּ הָּ יָּ ה אִ יש ְּפלֹוִני יוֹ צֵ א מִ ב ֵ ית הַ ס ֵ פֶּ ר
לִ טְּ ב ֹל ִל ְּתר ו ָּמה'. מקשה הגמרא, כיצד ניתן לסמוך על
עדות זו ולהוכיח ממנה שהוא כהן, ְּוֵליח ו ש ִ די ְּל ָּמא ֶּע ֶּבד
כ ֹהֵ ן ה וא – הרי יש לנו לחשוש שמא היה הוא עבדו
הכנעני של כהן, שאף עבד כהן אוכל בתרומה בטהרה.
מתרצת הגמרא, דין זה ְּמ ַסֵ יַע ֵלי ה לְּ רַ ב ִ י ש ִ מְּ עוֹ ן ב ֶּ ן לֵוִ י,
ַע ְּב הכנעני תֹוָּרה, וכיון ד ֶּשְּ יַל מ אֶּ ת ֹו ד ָּאס ור לָּ אָּ דָּ ם ֵ ד ְּ ָּא ַמר,
שאותו אדם מעיד שיצא הילד מבית הספר לטבול
לאכול בתרומה, הרי שלחוהו ללמוד תורה, וזו ראיה
שאינו עבד, ובהכרח בן כהן הוא.
)עוד שנינו במשנה, 'לִ טְּ ב ֹל ִל ְּתר ו ָּמתֹו'. מבארת הגמרא,
ונאמנות זו היא רק להאכיל את אותו אדם ִב ְּתר ו ָּמה
ד אך לא סמכו על עדות זו להאכילו בתרומה ְּ ַר ָּבָּנן,
דאורייתא.
עוד שנינו, 'וְּ ש ֶּ הָּ יָּ ה חוֹ לֵק עמנו בגורן' ְּוכ ו'. מקשה
הגמרא, וְּ דִ ילְּ מָּ א ֶּע ֶּבד כ ֹהֵ ן ה וא, ולכן נתנו לו תרומה
בגורן. מתרצת הגמרא, התנא של משנתנו סָּ בַ ר כ ְּ מַ אן
ִע ְּל אֶּ ל ָּא אִ ם כ ֵ ן רַ ב וֹ מֹו. ד אֵ ין חוֹ לְּ קִ ין תרומה ֶּע ֶּבד, ְּ ָּא ַמר
עוד שנינו, 'וְּ ש ֶּ הַ מ ָּ קוֹ ם הזה ב ֵ ית ַה ְּפָּרס'. וטעם נאמנותו,
כיון שב ֵ ית ַה ְּפָּרס טומאתו רק מְּ דַר ָּבָּנן(.
עוד שנינו, 'ְּוַעד כ ָּ אן ָּהִיינ ו ב ָּ אִ ין ב ְּ ש ַ ב ָּ ת'. והטעם
שמאמינים לו בדבר זה, כיון דקָּ סָּ בַ ר – סובר התנא של
משנתנו, שאיסור ְּתח ו ִמין הוא מְּ דַר ָּבָּנן.
ְּ עוד שנינו במשנה, 'וְּ אֵ ינוֹ נֶּאֱ מָּ ן לוֹ מַ ר
ֶּ דֶּרך הָּ יָּ ה לִ פְּ לוֹ נִ י
ב ַ מ ָּ קוֹ ם ַהֶּז ה'. מבררת הגמרא, ַמאי ַט ְּע ָּמא – מה הטעם
שאינו נאמן בדבר זה. ומבארת, ַא פֹוֵקי מָּ מוֹ נָּ א ה וא וְּ לָּא
מְּ הֵ ימָּ ן – כיון שבאים להוציא ממון על פי עדות זו, ולא
האמינו חכמים לעדות כזו, שמעיד על מה שראה
בקטנותו, להוציא ממון.
ֲע ָּלך ָּה ִא ָּשה ש ֶּ נ ִ תְּ אַ רְּ מְּ לָּה ְּ הַ דְּ רָּ ן
תפריט
תפריט
שני
י"ז תשרי התשפ"ז
