שיעור 25, מסכת כתובות, פרק שלישי

נאמר בתורה )דברים כב כח- כט( 'ִכּי ִיְמָצא ִאישׁ ַנֲעָרה ְבתוָּלה ֲאֶשׁר א ֹאָרָשׂה וְּתָפָשׂהּ ְוָשַׁכב ִעָמּהּ ְוִנְמָצאוּ, ְוָנַתן ָהִאישׁ ַהֹשֵּׁכב ִעָמּהּ ַלֲאִבי ַהַנֲּעָרה ֲחִמִשּׁים ָכֶּסף ְולֹו ִתְהֶיה ְלִאָשּׁה ַתַּחת ֲאֶשׁר ִעָנּהּ א יוַּכל ַשׁ ְלָּחהּ ָכּל ָיָמיו'. ועוד נאמר )שמות כב טו-טז( ְוִכי ְיַפֶתּה ִאישׁ ְבּתוָּלה ֲאֶשׁר א ֹאָרָשׂה ְוָשַׁכב ִעָמּהּ ָמֹהר ִיְמָהֶרָנּה לֹּו ְלִאָשּׁה, ִאם ָמֵאן ְיָמֵאן אִָביָה ְלִתָתּהּ לֹו ֶכֶּסף ִיְשֹׁקל ְכֹּמַהר ַהְבּתוּת'. פרק זה עוסק בדינים אלו של אונס ומפתה נערה בתולה, ויבואר בו לאלו נערות יש קנס, ולאלו אין חיוב קנס, ואלו חיובים נוספים מוטלים על אדם זה מלבד הקנס. משנה ּ רֹותָ ְוֵאּלו ֵ ׁ שּ ְנע ֶׁש על אף שהן פסולות, אם אנס אותן אדם לַ י ָלֶהן ְק ָנס, ַהָּבא לַ ע ַה ַּמ ְמ ֶזֶרת, ְוע ַהְּנ ִתי ָנה ]-מהגבעונים שהתגיירו בעורמה, שנתנם יהושע להיות שואבי מים וחוטבי עצים, ודוד המלך גזר עליהם שייאסרו לבא בקהל לַ ישראל[, ִתיתּ ְוע ַה ּכו ]- מהעמים שהושיב סנחריב בארץ ישראל לאחר שהגלה את עשרת השבטים, ושלח בהם ה' את לַ האריות והיו הורגים בהם, ומחמת הפחד התגיירו, וסובר תנא זה שגירי אמת הם, ֶֹרתּ ְוע לַ ַהִּגי ָיהּ ְוע לַ ַה ְׁשבו ְִפָחה,ּ ְוע ַה ׁש ּ ּ ֶׁשִּנ ְפדו ּ ְירוְּו ֶׁשִּנ ְת ַּגי תֹותּ ַ ְחְררו כשהן ְּו ֶׁשִּנ ְׁשת ְחוּ פ ִמ ְּבנֹות ָׁשלֹ ׁ ש ָׁשִנים ְויֹום ֶאָחד, שבאופן זה הן נחשבות כבתולות ]ואף שגויה או שפחה או שבויה מוחזקת כמי שנבעלה לגוי, הרי מי שנבעלה קודם לגיל שלש שנים ויום אחד בתוליה חוזרים[. לַ עתה מביאה המשנה את דינן של נערות שאינן פסולות מצד עצמן, אך אסורות הן על אותו אדם שאנסן: ַהָּבא ע לַ ֲאחֹותֹו, לַ ְוע ֲאחֹות ָאִביו, לַ ְוע ֲאחֹות ִא ּמֹו, ֹו, ּ ְוע ֲאחֹות לַ ִא ְׁשת ְוע ֵא ֶׁש ת ָאִחיו ]המקודשת לאחיו, ולא נשאה עדיין, ובתולה לַ היא[, לַ ְוע ֵא ֶׁשת ֲאִחי ָאִביו, ָ ה,ּ ְוע ַהִּנד ֵי ׁ ש ָלֶהן ְק ָנס. ומבארת המשנה מדוע אין אומרים בזה 'קם ליה בדרבה מיניה', כלומר, אדם העובר עבירה המחייבת שני עונשים, מענישים אותו רק בעונש החמור יותר, ונפטר בכך מהעונש הקל, לַ ואם כן גם כאן היה מקום לומר שמחמת חומרת העבירה, יפטר מתשלום הקנס, ַאף ִיּ ע פ ֶׁש נערות אלו ֵהן אסורות ִ ין,ּ עליו ְּ באיסור ָכֵרת, הרי ֵאין ָּבֶהן ִמי ַתת ֵּבית ד ולא נאמר הכלל של 'קם ליה בדרבה מיניה' אלא בעונש הניתן בידי אדם, כמו מיתת בית דין, ולא בעונש הניתן בידי שמים, כמו כרת, ולכן חייב הוא בתשלום קנס.  גמרא ָ ֵניּ ָהא ְ ָקתּ לַ ד – מה ששנינו במשנה 'ַהָּבא ע ֵא ֶׁשת ָאִחיו כו' אין בהן מיתת בית דין', לכאורה קשה, הרי אם היא עדיין מקודשת לאחיו, הרי היא אשת איש, שחייבים על ביאתה מיתת בית דין, בחנק, וכיצד אמרה המשנה שאין בה מיתת בית דין. ואם מת אחיו, בודאי לא היו לו בנים ממנה, שהרי דין קנס הוא רק בנערה בתולה, ואם כן היא זקוקה ּ ליבומו, ומדוע חייב קנס על ביאתה, וביארה הגמרא, ַמ ְׁש ַּכ ַחת ּ ָלה – האופן שבו שייך דין זה, ְּכגֹון ֶׁש ָהיו ְלָאִחיו ָּבִנ ים ֵ ׁ שּ מאשה אחרת, ָרהֲ ְוִקד ֵמת,ּ ַנע זו, ו וכיון שיש לו בנים מאשה אחרת אין נערה זו זקוקה ליבום. ִאי ַנ ִּמי – אופן נוסף ֵ ׁ שּ שיכול להתקיים דין זה, שהיה זה ָאִחיו ֵמ ִא ּמֹו, ָרהֲ ֶׁשִּקד ֵמתּ ַנע ו בלא בנים, ובאח מאם אין דין יבום כלל, אֹ ו ֶׁש ֵּגְר ָׁשה
אחיו, םּ דָלאו ַּבת ֲחִליָצה ּ ְוִיּבו ִהיא – שבאופן זה אין שייכים כלל דיני חליצה ויבום, ְוָק ִאים ַלה ְּב ָכֵרת – וחייב על ֲע ֵ ׁ שּ ביאתה כרת. )ְו ֵא ֶׁשת ֲאִחי ָאִביו ַנ ִּמי ְּכגֹון ָרהֲ ֶׁשִּקד ֲאִחי ָאִביו ֵמת(.ּ ַנע ו ָרה,ֲ שנינו במשנה, 'ואלו נערות שיש להן קנס', מדייקת הגמרא, ַנע ִאין – אכן נוהג בה חיוב קנס, אבל ְק ַט ָּנה, לֹא – אין ַ ָּנאּ בה חיוב קנס, ומבררת הגמרא, ַמאן ָדה,ּ ת – מי הוא התנא הסובר כן. ומבארת, ָאַמר ַרב ְיהו ָאַמר ַרב, משנתנו כדעת ְ ַתְנ ּ ַר ִּבי ֵמ ִאיר ִהיא, דַ ד ָיא – שכך שנינו בברייתא, ְק ַט ָּנה, ִמַּבת ָׁשלֹ ׁ ש ָׁשִנים ְויֹום ֶאָחד ו ָ ִביאּ ע ֵ יּ ֶׁשת רֹות,ָ ְׁשת ּ ְׂשע ֵי ׁ ש ָלה ֶמֶכר – ּ יכול אביה למוכרה ְלאָָמה, ְוֵאין ָ ִביאּ ָלה ְק ָנס – האונסה אינו חייב בקנס. ֵ יּ ֶתִּמ ׁשּו רֹות,ָ ְׁשת דַ ְׂשע שזהו סימן נערות, ְוע ּ ִ ְב ַּגר, ֵי ׁ ש ֶּׁשת ּ ָלה ְק ָנס, ְוֵאין ִ ְבֵריּ ָלה ֶמֶכר, ֵ ׁ שּ ד ַר ִּבי ֵמ ִאיר, ֶׁש ָהָיה ַר ִּבי ֵמ ִאיר אֹוֵמר, ָּכל ָמקֹום ]- כל גיל[ ֶׁשי בו ֶמֶכר, ֵאין בו ְק ָנס. ֵ ׁ שּ ְוָכל ָמקֹום דַ ֶׁשי ְק ָנס, ֵאין ֶמֶכר. ַוֲחָכִמים חולקים ואֹו ְמִרים, ְק ַט ָּנה ִמ ַּבת ָׁשלֹ ׁ ש ָׁשִנים ְויֹום ֶאָחד ִ ְב ַּגר,ּ ע ּ ֶׁשת ֵי ׁ ש ָלה ְק ָנס. תמהה הגמרא, משמע מלשונם של חכמים לגבי קטנה, שרק ְק ָנס, ִאין – אכן יש לה, אבל ֶמֶכר לֹא, והרי ודאי יכול האב למכור את בתו הקטנה לאמה. ׁש,ּ מתרצת הגמרא, ֵאיָמא – כך יש לפרש את דברי חכמים, ַאף ְק ָנס ְּב ָמקֹום ֶמֶכר, ומבאר הרי"ף, ֵרוּ ֵ ׁ שּ פ ְּבָמקֹום ֶׁשי ֶמֶכר, דַ ְּכלֹוַמר ִמ ַּבת ָׁשלֹ ׁ ש ָׁשִנים ְויֹום ֶאָחד ָ ִביאּ ְוע ֵ יּ ֶׁשת רֹות,ָ ְׁשת ּ ְׂשע ֵי ׁ ש ּ ָלה ֶמֶכר ְוֵי ׁ ש ָ ִביאּ ָלה ְק ָנס, ֲאָבל ֵ יּ ֶתִּמ ׁש רֹותָ ְׁשת דַ ְׂשע ע ּ ִ ְב ַּגר, ֵי ׁ ש ֶּׁשת ּ ָלה ְק ָנס ְ וֵאין ְ ַקְיי ָמא ָלןּ ָלה ֶמֶכר. והטעם שאין לה מכר, ָהּ ד – שהרי כך מקובלת בידינו ההלכה, שַא ָּמה ְבִריִע תּ יֹוְצָאה ֵמְר ׁשו ָאדֹון ְּבִסיָמִנין, ואם לאחר שכבר נמכרה יוצאת היא בסימני נערות, כל שכן שאין האב יכול למוכרה כשהיא נערה.  ּ שנינו במשנה, 'ואלו נערות יש להן קנס, הממזרת והנתינה' וכו'. תמהה הגמרא, ְוַהֵּני ְּבֵני ְק ָנ ָסא ִניְנהו – וכי על נערות אלו מתחייב האדם קנס, ָקֵרי ָּכאן – והרי יש לדרוש כאן את המשך הפסוק לגבי האונס נערה, שנאמר )דברים כב יט( ִ ְהֶיהּ 'ְולֹ ו ָה',ּ ת ָהּ ְל ִא ׁש ויש לדרוש מלשון זו שהפסוק מדבר ב ָיהּ ִא ׁש ָהְראו לֹו, ואילו אשה זו, שהיא ממזרת או נתינה הפסולה לבא בקהל, אינה ראויה לו, וכיון שאינה בכלל הפרשה, אין לה קנס. מתרצת הגמרא, ָאַמר ֵרי ׁ ש ָלִקי ׁש, ָאַמר ְקָרא – נאמר בפסוק )דברים כב כט( 'ְוָנַתן ָהִאישׁ ַהֹשֵּׁכב ִעָמּהּ ַלֲאִבי ַהַנֲּעָר ֲחִמ ִשּׁים ר',ַ ָכֶּסף', ויש כאן שלש דרשות, ָרה',ֲ 'ַנע כפי ה'כתיב' בספר התורה, שהוא נכתב חסר ה"א, 'ַנע שהרי ה'קרי' הוא ָרה',ֲ 'נערה', כאילו יש בו ה"א, 'ַהַּנע והיינו ה"א הידיעה שבתחילת המילה, שאף היא נדרשת, וכך יש לדרוש את ּ הפסוק, ַחד ֵפיה – מה שכתוב 'ַנֲּע ָר' זהו לגוף הענין ]ואף שהיתה התורה יכולה לכתוב 'לאביה', הרי אין הבדל בין ְּלגו ֵייּ שני אופני הכתיבה, ְ ונותרו שני ייתורי לשון בתיבה זו, ַחד ְיֵביּ ו ְּלַאְית ַחי ָלאִוין – אחד נדרש לרבות נערות שיש ֵייּ בביאתן איסור לאו, ְוַחד ְיֵביּ ו ְּלַאְית ַחי ְּכִריתֹות – ויתור נוסף לרבות נערות שיש בביאתן איסור כרת, שאף על פי שאינו יכול לקיים בהם את החיוב של 'ולו תהיה לאשה', שהרי היא אסורה עליו באיסור לאו או כרת, מכל מקום חייב לשלם את הקנס הכתוב בפרשה.