משנה
יְתוֹמָה שֶׁנִּתְאָרְסָה וְנִתְגָּרְשָׁה, כלומר, כל נערה שהתארסה, והתגרשה, שאז דינה כיתומה לענין זה שאין לאביה רשות בקנס המגיע לה, ונאנסה או נתפתתה, שבאופן זה הקנס ניתן לה עצמה [והיינו כשיטת רבי עקיבא לעיל, שיש לה קנס וקנסה לעצמה], רַבִּי אֶלְעָזָר אוֹמֵר, הָאוֹנֵס חַיָּב בקנס, וְהַמְפַתֶּה פָּטוּר, דכיון שהתפתתה והתרצתה לו, הרי מחלה לו על דמי הקנס [ורק בנערה שלא התארסה והתגרשה, שהקנס לאביה, שייך לחייב את המפתה בקנס אף על פי שהנערה עצמה התרצתה לו].
גמרא
אָמַר רַב אַדָּא בַּר אַהֲבָה, [אָמַר רַב], הֲלָכָה כְּרַבִּי אֶלְעָזָר שבמשנתנו, הסובר שהמפתה נערה שהתארסה והתגרשה, פטור מקנס. קָרֵי רַב עֲלֵיהּ דְּרַבִּי אֶלְעָזָר – קרא רב על רבי אלעזר, טוֹבִינָא דְחַכִּימֵי – המאושר שבחכמים, שהלכה כמותו.
משנה
שנינו במשנה לעיל 'המפתה נותן בושת ופגם', ומשנתנו מבארת את דרך האומדן של חיובי תשלום אלו: אֵיזֶהוּ בֹּשֶׁת – כיצד שמים את הבושת, ומבארת המשנה, הַכֹּל לְפִי הַמְבַיֵּשׁ וְהַמִּתְבַּיֵּשׁ, שככל שהמבייש הוא אדם מבוזה יותר, וככל שהמתבייש הוא אדם מכובד יותר, כך גדולה הבושה, ולפי זה אומדים את שווייה.
ממשיכה המשנה ומבארת, כיצד אומדים את תשלומי הפְּגָם, רוֹאִין – אומדים אוֹתָהּ, את אותה נערה, כְּאִלּוּ הִיא שִׁפְחָה הנִמְכֶּרֶת [בַּשּׁוּק], כַּמָּה הָיְתָה יָפָה להמכר קודם לכן, וְכַמָּה הִיא יָפָה עתה, לאחר שנבעלה [ובגמרא יבואר מדוע שווייה כשפחה יורד מחמת כן].
תשלום קְנָס, שָׁוֶה הוא בְּכָל אָדָם, וכמפורש בתורה, שהאונס או מפתה נענש בחמישים כסף, והמוציא שם רע נענש מאה כסף. וְכָל שֶׁיֵּשׁ לוֹ קִצְבָּה מפורשת מִן הַתּוֹרָה, שָׁוֶה בְּכָל אָדָם.
כָּל מָקוֹם – בכל גיל שֶׁיֵּשׁ בו מֶכֶר, והיינו בקטנותה, שיכול האב למוכרה, אֵין תשלומי קְנָס. וְכָל מָקוֹם שֶׁיֵּשׁ קְנָס, והיינו בנערותה, אֵין מֶכֶר. ומבארת המשנה, קְטַנָּה, יֵשׁ לָהּ מֶכֶר, וְאֵין לָהּ קְנָס. נַעֲרָה, יֵשׁ לָהּ קְנָס, וְאֵין לָהּ מֶכֶר. בּוֹגֶרֶת, אין לה לֹא מֶכֶר וְלֹא קְנָס.
גמרא
שנינו במשנה, 'פְּגָם, רוֹאִין אוֹתָהּ כְּאִלּוּ הִיא שִׁפְחָה נִמְכֶּרֶת [בַּשּׁוּק]'. תמהה הגמרא, הֵיכִי שַׁיְימִינָן לָהּ – כיצד אומדים שינוי זה, והרי אדם הקונה שפחה לא אכפת לו אם היא בתולה או בעולה. מתרצת הגמרא, אָמַר אַבוּהָ דִּשְׁמוּאֵל [-אביו של האמורא שמואל], אוֹמְדִין כַּמָּה אָדָם רוֹצֶה לִיתֵּן בֵּין שִׁפְחָה בְּתוּלָה לְשִׁפְחָה בְּעוּלָה, והטעם שישלם יותר על קניית שפחה בתולה, כיון שרוצה לְהַשִּׂיאָהּ לְעַבְדּוֹ שֶׁיֵּשׁ לוֹ קוֹרַת רוּחַ מִמֶּנּוּ.
שנינו במשנה, 'כָּל מָקוֹם שֶׁיֵּשׁ מֶכֶר אֵין קְנָס'. אָמַר רַב יְהוּדָה, אָמַר רַב, זוֹ דִּבְרֵי רַבִּי מֵאִיר, אֲבָל חֲכָמִים אוֹמְרִים, יֵשׁ קְנָס בִּמְקוֹם מֶכֶר [וְכוּ'], כִּדְכַתְבִינָן לְעֵיל – וכפי שהובא לעיל מחלוקת זו, ושם התבאר שלדעת חכמים גם לקטנה יש קנס. מברר הרי"ף את ההלכה בנידון זה: אִיכָּא מַאן דְּאָמַר – יש מי שאומר שהֲלָכָה כְּרַבִּי מֵאִיר, מִשּׁוּם דִּסְתָם מַתְנִיתִין כְּוָתֵיהּ – כיון שסתימת משנתנו היא כשיטתו, ולא הובאה בה כלל דעת חכמים, אומר על כך הרי"ף, וַאֲנָן לֹא סְבִירָא לָן הָכִי – אך אנו איננו סוברים כדבריו, והטעמים לכך, חֲדָא – טעם ראשון, דְּהָא – שהרי [אָמַר] רַב יְהוּדָה, אָמַר [רַב], זוֹ דִּבְרֵי רַבִּי מֵאִיר, אֲבָל חֲכָמִים אוֹמְרִים כוּ', דְּאַלְמָא – ומוכח מלשון זו של רב, דלֹא סְבִירָא לָן כְּרַבִּי מֵאִיר – שאיננו סוברים כרבי מאיר (וְלֵית הִילְכְתָא כְּוָתֵיהּ). וְעוֹד – וטעם נוסף, דהָא אַשְׁכְּחָן לְרָבָא – שהרי מצאנו בזה את שיטתו של רבא, דְּהוּא בַּתְרָא – שהוא אמורא מאוחר, דִּסְבִירָא לֵיהּ כְּרַבָּנָן – שהוא סובר כחכמים, שיש קנס לקטנה, והראיה לכך שזו דעת רבא, דְּבָעֵי רָבָא – שהרי כך הסתפק רבא, לגבי קטנה שנאנסה ועדיין לא עמדה בדין, ומתה קודם שבגרה, וכשעמד אותו אדם לדין עבר שיעור זמן שאם היתה חיה היתה מתבגרת, והספק הוא האם יֵשׁ בֶּגֶר בַּקֶּבֶר – אנו מחשיבים אותה כבוגרת לאחר שמתה, אוֹ שאֵין בֶּגֶר בַּקֶּבֶר, והנפקא מינה בין צדדי הספק, האם יֵשׁ בֶּגֶר בַּקֶּבֶר, וְדִבְנָהּ הֲוֵי – והקנס שייך לה, כדין בוגרת, וכיון שהיא מתה בנה יורשה, אוֹ דִּילְמָא – או שמא אֵין בֶּגֶר בַּקֶּבֶר, והרי היא נחשבת עדיין כנערה, וּדְאָבִיהָ הֲוֵי – והקנס שייך לאביה (הוי אומר אין בגר בקבר ודאביה הוי). שְׁמַע מִנָּה – ומספק זה של רבא יש ללמוד דִּכְרַבָּנָן סְבִירָא לֵיה – שרבא סובר כשיטת חכמים, דְּאָמְרֵי – הסוברים שקְטַנָּה יֵשׁ לָהּ קְנָס, וההוכחה לכך, דְּלֹא מַשְׁכַּחַת לָהּ – שהרי לא ניתן למצוא אופן כזה שהסתפק בו רבא, דְיֵשׁ לָהּ בֵּן קֹדֶם בַּגְרוּת [שהרי מדובר כאן שמתה בעודה נערה, וכבר השאירה בן ליורשה], אֶלָּא הֵיכָא [-באופן] דְּבָא עָלֶיהָ (אוֹנֵס) כְּשֶׁהִיא קְטַנָּה, ואחר כך ילדה, אבל אם בא עליה כשהיא נערה לא יתכן הדבר, שהרי כל תקופת הנערות היא ששה חודשים [ובהכרח בא עליה לפני שהתעברה, שהרי דין קנס הוא רק בנערה בתולה], ואם כן מוכח מכאן שלדעת רבא, שהוא שהסתפק ספק זה, יש חיוב קנס גם בקטנה, והיינו כשיטת חכמים החולקים על רבי מאיר שבמשנתנו. ומוסיף הרי"ף, וְאַף עַל גַּב דְּאִיפְּרִיכָא הַאי בַּעְיָא – ואף שהגמרא פרכה ודחתה ספק זה, לָאו מֵהַאי טַעֲמָא אִיפְּרִיכָא – לא דחתה זאת מחמת שיטת רבי מאיר, שאין קנס לקטנה, אלא מחמת שאין קטנה יולדת.
וְעוֹד – ראיה נוספת שאין הלכה כרבי מאיר בנידון זה, דְּגַרְסִינָן להלן בְּפֶרֶק נַעֲרָה שֶׁנִּתְפַּתְּתָה, אָמַר רֵישׁ לָקִישׁ, אדם הַמּוֹצִיא שֵׁם רַע עַל הַקְּטַנָּה שנשא, שאמר שלא מצא לה בתולים, והתברר ששיקר בטענתו, פָּטוּר מקנס שחייבה התורה כל מוציא שם רע, שֶׁנֶּאֱמַר (דברים כב יט) 'וְנָתַן לַאֲבִי הַנַּעֲרָה', ומכך שכתוב כאן לשון 'נערה' במילוי אותיות, ולא 'נַעֲרָ' כפי שכתוב בפרשות אחרות, הרי זו ראיה שנַעֲרָה מָלֵא דִּבֵּר הַכָּתוּב וְכוּ', כלומר, שדיברה התורה בפרשה זו בנערה ממש, ולא בקטנה, עַד סיום הסוגיא שם, שבו הסיקה הגמרא ואמרה, אֶלָּא, כָּאן, במוציא שם רע, מדובר דוקא בנַעֲרָה, הָא – אבל בכָל מָקוֹם שֶׁנֶּאֱמַר 'נַעֲרָ', אֲפִלּוּ קְטַנָּה בְּמַשְׁמַע – בכלל האמור בפרשה, אַלְמָא – ומוכח מכך, דכְּרַבָּנָן סְבִירָא לֵיהּ – שריש לקיש סובר כחכמים, שלגבי קנסות של אונס ומפתה, שנאמר שם לשון 'נַעֲרָ', אף קטנה בכלל. פוסק הרי"ף: וְכֵן הִלְכְתָא – וכך היא ההלכה, כשיטת חכמים, שבין לקטנה ובין לנערה יש קנס של אונס ומפתה.
שנינו במשנה, 'בּוֹגֶרֶת, אֵין לָהּ מֶכֶר וְאֵין לָהּ קְנָס'. דַּיְיקִינָן מִינָּהּ – דייקה הגמרא מלשון המשנה, שרק קנס אין לה, הָא – אבל בֹּשֶׁת וּפְגָם, אִית לָהּ – יש לה. וְדין זה שייך דַוְקָא באֲנוּסָה בּוֹגֶרֶת, שמתחייב האונס לתת לה בושת ופגם, אֲבָל מְפֻתָּה בּוֹגֶרֶת, אֵין לָהּ כְּלוּם, שהרי התרצתה לו, ומחלה לו על כל חיובי הממון.
משנה
אדם הָאוֹמֵר, פִּתִּיתִי את בִּתּוֹ שֶׁל פְּלוֹנִי, מְשַׁלֵּם בֹּשֶׁת וּפְגָם עַל פִּי הודאת עַצְמוֹ, כיון שזהו חיוב ממון רגיל, שניתן לחייבו על פי הודאת פיו, וְאֵינוֹ מְשַׁלֵּם קְנָס עַל פִּי עַצְמוֹ, כיון שהמודה בקנס פטור, ורק עדים יכולים לחייב קנס.
מוסיפה המשנה ומביאה דינים נוספים בכלל זה: הָאוֹמֵר גָּנַבְתִּי שׁוֹרוֹ שֶׁל פְּלוֹנִי, מְשַׁלֵּם את הַקֶּרֶן עַל פִּי הודאת עַצְמוֹ, כיון שזהו חיוב ממון, וְאֵין מְשַׁלֵּם תַּשְׁלוּמֵי כֵּפֶל על גניבתו, וְלֹא תַּשְׁלוּמֵי אַרְבָּעָה וַחֲמִשָּׁה אם טבחו או מכרו, כיון שזהו תשלום קנס, שאינו מתחייב בו על פי הודאת עצמו.
הודה האדם ואמר הֵמִית שׁוֹרִי אֶת פְּלוֹנִי, אוֹ שהמית שׁוֹרוֹ שֶׁל פְּלוֹנִי, הֲרֵי זֶה מְשַׁלֵּם ממון עַל פִּי הודאת עַצְמוֹ [ולא רק לגבי חיוב תשלומים על המתת השור הדין כך, אלא גם בתשלומי כופר שמתחייב האדם על כך ששורו המית אדם אחר סובר התנא במשנתנו שמתחייב הוא על פי הודאת עצמו, כיון שהוא סובר שכופר זה נחשב כתשלום ממון, ולא קנס]. אבל אם אמר האדם, הֵמִית שׁוֹרִי את עַבְדּוֹ הכנעני שֶׁל פְּלוֹנִי, אֵינוֹ מְשַׁלֵּם שלשים שקלים שחייבה התורה את בעל השור עַל פִּי הודאת עַצְמוֹ, כיון שחיוב תשלום שלשים שקלים אלו הוא קנס.
מסיימת משנתנו ואומרת, זֶה הַכְּלָל בחילוק שבין 'ממון' לבין 'קנס', כָּל הַמְשַׁלֵּם יָתֵר עַל מַה שֶּׁהִזִּיק, וכגון בחיוב שלשים שקלים של שור ההורג עבד כנעני, שחייב בכך אפילו אם לא היה העבד שוה אפילו שקל אחד, הרי זו ראיה שחייבה זאת התורה מדין קנס, ואֵינוֹ מְשַׁלֵּם עַל פִּי עַצְמוֹ.
הַדְרָן עֲלָךְ וְאֵלּוּ נְעָרוֹת
