פרק זה פותח בזכות שיש לאב בתשלומי ממון וקנס
שהיא זכאית להם מחמת אונס או פיתוי, ואגב כך
יבוארו בפרק זה זכויות וחובות שיש לאב כלפי בתו.
משנה
ַנֲעָרה ֶׁש ִנ ְת ַפ ְת ָתה, דמי ב ֹּש ְ תָ ה, ודמי פְ גָ מָ ה, וְקָנ ָסה – ודמי
הקנס, שהם חמישים כסף, כל אלו ניתנים לְ אָ בִ יהָ ,
ְו ַה ַ צ ַער ִב ְתפ וָסה – ובאנוסה נוסף על כך גם תשלום
הצער, שניתן גם הוא לאב ]אבל למפותה, כיון
שהתרצתה לכך, אין צער[. ָע ְמָדה הנערה ב ְ דִ ין ַעד ש ֶׁ ל ֹּא
]-קודם ש[מֵ ת הָ אָ ב, הֲרֵ י תשלומים אלו הֵ ן ש ֶׁ ל אָ ב, ואם
לאחר מכן מֵ ת הָ אָ ב, הֲרֵ י הֵ ן ש ֶׁ ל יוֹּ רְ ש ִ ין. אך אם לֹּא
ִה ְס ִפיָקה ַלֲעמֹּוד ב ְ דִ ין ַעד ש ֶׁ מ ֵ ת הָ אָ ב, ועמדה בדין לאחר
מיתת האב, הֲרֵ י הֵ ן ש ֶׁ ל ַע ְצ ָמ ה.
ָע ְמָדה ב ְ דִ ין ַעד ש ֶׁ ל ֹּא ב ָ גְ רָ ה, הֲרֵ י הֵ ן ש ֶׁ ל אָ ב, ואם לאחר
מכן מֵ ת הָ אָ ב, אף שהיא כבר בגרה, הֲרֵ י הֵ ן ש ֶׁ ל אַ חִ ין –
אחיה, היורשים את האב. אבל אם לֹּא ִה ְס ִפיָקה ַלֲעמֹּוד
ב ְ דִ ין ַעד ש ֶׁ ב ָ גְ רָ ה, אף שהאב עדיין חי, מכל מקום הֲרֵ י
הֵ ן ש ֶׁ ל ַע ְצ ָמ ה. רַ ב ִ י ש ִ מְ עוֹּ ן חולק לגבי תשלום הקנס
ואוֹּ מֵ ר, אף אם עמדה בדין בחיי האב, רק אם הגיע
הקנס ליד האב ממש מורישו לבניו, אבל אִ ם לֹּא
ִה ְס ִפיָקה לִ גְ ב וֹּ ת ַעד ש ֶׁ מ ֵ ת הָ אָ ב, אין האב מוריש לבניו
את הזכות שיש לו בקנס זה, אלא הֲרֵ י הֵ ן ש ֶׁ ל ַע ְצ ָמ ה
]אבל לגבי הבושת והפגם, שהם תשלומי ממון, מודה
רבי שמעון שכיון שהתחייב הלה לשלמם לאב, מוריש
אותם האב לבניו אף על פי שלא הגיעו לידו[.
ַמֲע ֵשה יָ דֶׁ יהָ של הבת, שהם של אביה מן התורה,
ו ְמ ִצי ָא ָת ה, שתקנו חכמים שתהיה של אביה, אַ ף ַעל ִפי
ש ֶׁ ל ֹּא ג ָ בְ תָ ה אותם, וכגון שלא שילמו לה עדיין את שכר
מעשה ידיה ]והגמרא תקשה כיצד שייך לשון 'גביה'
לגבי מציאה[, אף אם מֵ ת הָ אָ ב, הֲרֵ י הֵ ן ש ֶׁ ל אַ חִ ין.
גמרא
שנינו במשנה, 'מעשה ידיה ומציאתה, אף על פי שלא
גבתה, מת האב הרי הן של אחין'. הגמרא מבררת את
הדין במעשה ידי הבת שנעשו לאחר מיתת האב: ְב ָעא
ִמי ֵני ה – שאל שאלה זו רַ ב ִ י אָ בִ ינָ א מֵ רַ ב ש ֵ ש ֶׁ ת, ב ַ ת
ַה ִ נז ֹּוֶׁנת מִ ן הָ אַ חִ ים, וכפי שכותב האדם לאשתו
בכתובתה, שלאחר מותו בנותיו שיהיו לו ממנה
תהיינה ניזונות מנכסיו עד שיינשאו לאנשים, ַמֲע ֵשה
יָ דֶׁ יהָ לְ מִ י, וביאר רבי אבינא את צדדי הספק, האם
אותם אחים ב ִ מְ קוֹּ ם הָ אָ ב קַ יְ ימֵ י – עומדים במקום האב,
וממילא הם שוים לו בדיניו, מָ ה ]-כשם שלגבי[ אָ ב
ַמֲע ֵשה יָ דֶׁ יהָ לְ אָ ב, הָ כָ א נַ מ ִ י – כך גם כשהיא ניזונת
מהאחים, ַמֲע ֵשה יָ דֶׁ יהָ לָ אַ חִ ים. אוֹּ ִ די ְל ָמא לֹּא ָ ד ֵמי לְ אָ ב –
או שמא אין האחים דומים לאב בענין זה, שהרי הָ תָ ם –
שם, לגבי אב, ִמִ דיֵדי ה ִמי ַתְזָנא – היא ניזונת משל האב
עצמו, מרצונו, הָ כָ א – אבל כאן, לגבי אחים, לָ או
ִמ ִמי ַתְזָנא – אין הבת ניזונת מנכסי האחים, אלא ד ִ יְדה ו
מחמת תנאי הכתובה שכתב האב לאמה, ואין הדבר
תלוי ברצונם של האחים.
ו ָפ ֵשיט – ופשט רַ ב יוֹּ סֵ ף את הספק בנידון זה, ְ ד ַמֲע ֵשה
יָ דֶׁ יהָ ְל ַע ְצ ָמ ה, וְ דָ יֵיק ָל ה מִ מ ַ תְ נִ יתִ ין – ודייק כן ממשנתנו,
' ַמֲע ש יָ דֶׁ יהָ ו ְמ ִצי ָא ָת ה, אַ ף ַעל ד – שכך שנינו בה, ֵ ה ְ ָק ָתֵני
ִפי ש ֶׁ ל ֹּא ג ָ בְ תָ ה, מת האב, הרי הן של אחין', ויש לדקדק
בלשון המשנה, ְמ ִצי ָא ָת ה, מִ מ ַ אן ג ָ בְ יָ א – ממי גובה היא
את המציאה, והרי אם מצאה אותה הרי היא בידה,
ומדוע נקטה המשנה לשון 'גביה' גם לגבי מציאתה,
אֶׁ ל ָא לָ או הֲכִ י קָ אָ מַ ר – ודאי כך היא כוונת המשנה
לומר, דין ַמֲע ֵשה יָ דֶׁ יהָ כ ְ דין ְמ ִצי ָא ָת ה, מַ ה ְמ ִצי ָא ָת ה ְב ַחֵ יי
הָ אָ ב ניתנת לְ אָ ב, ואילו לְ אַ חַ ר מִ יתַ ת הָ אָ ב מציאתה
ְל ַע ְצ ָמ ה, שהרי כל מה שתקנו חכמים שתהיה המציאה
לאב היינו רק כשהיא סמוכה על שולחנו וניזונת על
ידו, ומשום איבה, מאחר ואינו חייב לזון אותה, ואם
לא יזכה במציאותיה יתכן שימנע מכך, וטעם זה אינו
שייך כלל באחים, הזנים אותה בעל כרחם מכח תנאי
כתובה, אַ ף ַמֲע ֵשה יָ דֶׁ יהָ , ב ְ חַ ֵ יי הָ אָ ב ניתנים הם לָ אָ ב,
ואילו לְ אַ חַ ר מִ יתַ ת הָ אָ ב הם ְל ַע ְצ ָמ ה, ולא לאחים.
מסייעת לכך הגמרא, ִאי ְת ַמר נַ מ ִ י – למדנו כן אף
מדברי רב, דאָ מַ ר רַ ב ְיה וָדה, אָ מַ ר רַ ב, ב ַ ת ַה ִ נז ֹּוֶׁנת מִ ן
הָ אַ חִ ין, ַמֲע ֵשה יָ דֶׁ יהָ ְל ַע ְצ ָמ ה. אָ מַ ר רַ ב כ ַ הֲנָ א, מַ אי ַטֲע ֵמי ה
– מהו טעמו ְ דַרב, ִ ד ְכ ִתיב – כיון שנאמר לגבי עבדים
כנעניים )ויקרא כה מו( 'ְו ִה ְתַנ ַח ְל ֶׁתם אוֹּ תָ ם לִ בְ נֵיכֶׁ ם
ַאחֲרֵ יכֶם לָרֶ שֶ ת אֲחֻזָה, לְ עֹ לָם בָ הֶ ם תַּ עֲבֹדּו', ויש לדייק
מלשון הפסוק שרק 'אוֹּ תָ ם', את העבדים הכנעניים,
אתם מורישים לִ בְ נֵיכֶׁ ם, וְ לֹּא – ואינכם מורישים את
ב ְ נוֹּ תֵ יכֶׁ ם לִ בְ נֵיכֶׁ ם, מַ ג ִ יד – מלמד הפסוק, ש ֶׁ אֵ ין אָ דָ ם
מוֹּ רִ יש ְזכ ות שיש לו ב ִב תֹּו, לִ בְ נוֹּ . פוסק הרי"ף, וְ כֵ ן
הִ לְ כְ תָ א – וכך היא ההלכה.
תפריט
תפריט
שני
י"ז תשרי התשפ"ז
