אָ מַ ר רַ ב נַ חְ מָ ן, ש ְ נֵי ש ְ טָ רוֹ ת של מכירה או של מתנה
הכתובות על אותה שדה, עם אותם שמות של מוכר
וקונה, או נותן ומקבל, ַה ּיֹו ְצאֹות בְּ זֶה אַ חַ ר זֶה – שנכתבו
כל אחד בתאריך אחר, בִּּ טּ ֵ ל השטר הש ֵ נִּ י אֶ ת השטר
הָ רִּ אש וֹ ן, ואנו דנים את השטר הראשון כפסול, ואת
השני ככשר ]ולהלן יבואר הטעם לכך[.
אָ מַ ר רַ ב ָּפ ָּפא, ּומֹוֶדה רַ ב נַ חְ מָ ן, ְ ּד ִּאי אוֹ סִּ יף ֵּבי ּה ִּ ּדיְק ָלא –
שאם בשטר השני הוסיף דקל שלא היה כתוב בשטר
הראשון, אין השטר השני פוסל את הראשון, אלא אנו
אומרים שאת השטר השני לְ תוֹ סֶ פֶ ת ַּכ ְת ֵבי ּה – כתבו כדי
להוסיף את אותו דקל ולא מחמת שהשטר הראשון
היה פסול.
עתה מביאה הגמרא אופנים שונים של כתיבת שני
שטרות: ְּפ ִּשי ָטא – דין זה פשוט הוא, שאם היה השטר
הרִּ אש וֹ ן בִּּ לשון מֶ כֶ ר, וְ השטר הש ֵ נִּ י בִּּ לשון ַמ ָּתָנה, אין
השני מבטל את הראשון, אלא באמת שטר המכר
הראשון הוא שטר כשר, ורק ְלַיּפֹות כּ וֹ חוֹ ה ּוא דְ כָ תַ ב
ֵלי ּה – כוונתו בכתיבת השטר השני היתה לחזק את
כוחו של הקונה, ִּמ ּ ש ּום ִּ ּדיָנא דְ בַ ר מֶ צְ רָ א, כלומר, שאם
היה נשאר כקונה בלבד, היה כל אחד מבעלי השדות
הגובלים בשדה זו יכול לדרוש שימכור לו המוכר את
אותה שדה, ואף אחרי שכבר מכרה לאותו לוקח יכול
כל אחד ממצרני השדה לתת ללוקח את דמי המקח
ששילם, וליטול את השדה לעצמו ]ודין זה הוא מכח
הפסוק 'ועשית הישר והטוב', וכיון שאחד ממצרני
השדה חפץ לקנותה, כדי שיהיו לו שתי שדות סמוכות
זו לזו, ויוכל לעבוד בשתיהן יחד, ראוי לעשות כן, ולא
למכור את השדה לאדם זר, היכול לקנות גם קרקע
במקום אחר, בלא שיהיה לו הפסד מכך[, ולפיכך כתב
לו המוכר שטר מתנה על אותה שדה, כדי שיוכל
להשתמש בשטר זה לדחות את מצרני השדה שירצו
לתובעה ממנו, ויאמר להם שקיבל את השדה במתנה,
ובמתנה לא שייך דין 'בר מצרא', שהרי זכותו של בעל
השדה לתת את שדהו במתנה למי שירצה. ]הראשונים
נחלקו האם לאחר שעשה כן וכתב לו שטר מתנה
מועיל לו הדבר באמת, ואף אם ידוע לנו שיש את שני
השטרות אין דנים דין 'בר מצרא' בשדה זו, או
שהתועלת היא רק לענין זה שיכול הוא להטמין את
השטר הראשון, ולהראות רק את השטר השני[.
מוסיפה הגמרא, וְ כָ ל ש ֶ כּ ֵ ן אם השטר הרִּ אש וֹ ן כתוב
בִּּ לשון ַמ ָּתָנה, וְ השטר הש ֵ נִּ י בִּּ לשון מֶ כֶ ר, שבודאי לא
ביטל השטר השני את הראשון, ְ ּד ַא ְמִּריָנן – שאנו
אומרים ומבארים את טעמו של נותן המתנה שחזר
וכתב שטר מכירה, ִּמ ּ ש ּום ִּ ּדיָנא ְ ּד ַב ַעל חוֹ ב ַּכ ְת ֵבי ּה – כדי
שאם יבוא בעל חובו של נותן המתנה ויגבה ממנו את
הקרקע בגלל חוב שהיה המוכר חייב לו, כל זמן שיש
בידו רק שטר מתנה אינו יכול לתבוע כלום מהנותן,
ולכן כתב לו שטר מכירה, כדי שייחשב כאילו שילם
לו כסף תמורת הקרקע, ואם יגבה ממנו בעל חובו של
הנותן את הקרקע, יוכל לחזור ולתבוע את הנותן
בשטר השני שבידו, שממנו מוכח ששילם כסף תמורת
קרקע זו, ויצטרך הנותן לשלם לו את תמורת הקרקע.
ממשיכה הגמרא ומבארת: )ודאי( ואם היו ש ְ נֵיהֶ ם –
שני השטרות בְּ מֶ כֶ ר, או שהיו ש ְ נֵיהֶ ם ְּב ַמ ָּתָנה, בִּּ טּ ֵ ל
השטר הש ֵ נִּ י אֶ ת השטר הָ רִּ אש וֹ ן, וכדברי רב נחמן.
מבררת הגמרא, ַמאי ַט ְע ָמא – מה הטעם בכך שהשטר
השני מבטל את השטר הראשון. מביאה בזה הגמרא
מחלוקת, רַ פְ רָ ם אָ מַ ר, אוֹ דוֹ יֵי אוֹ דֵ י ֵלי ּה – בכך שהסכים
הקונה או המקבל לכתיבת השטר השני, הרי הוא מודה
שהשטר הראשון היה מזויף, ולכן הוצרכו לכתוב שטר
שני, אמיתי, בתאריך מאוחר יותר. רַ ב אַ חָ א אָ מַ ר,
ֵאימ ּור – אנו אומרים, אַ חוֹ לֵיה ַאֲח ֵלי ּה ְל ִּש ְע ּב ּוָדא קַ מּ ָ א –
מחל הקונה על שעבודו של המוכר מזמנו של השטר
הראשון, והסכים שהשעבוד יהיה רק מהזמן השני
והלאה, ולכן אם יבא המלוה של המוכר ויגבה ממנו
את הקרקע מחמת חובו של המוכר, ומצד הדין היה
יכול לחזור ולתבוע את המוכר שישלם לו את דמי
הקרקע, והיו נכסיו של המלוה משועבדים לו מזמן
כתיבת השטר הראשון לשלם לו את דמי הקרקע
שנגבתה ממנו, עתה שהסכים לכתיבת שטר שני הרי
מחל על השעבוד שיוצר השטר הראשון, ואם יגבו
ממנו את הקרקע יוכל לגבותה רק מקרקעות שהיו
ברשות המוכר לאחר התאריך של השטר השני ]אמנם
מנכסים שביד המוכר עצמו יכול לגבות בכל מקרה,
אך מנכסים שהיו ביד המוכר, ומכרם או נתנם
לאחרים, יכול לגבות רק אם היו ברשות הלוה לאחר
הזמן שהוא עצמו קנה את הקרקע מאותו מוכר, ובכך
שמחל על שעבוד השטר הראשון והתרצה לתאריך
הכתוב בשטר השני, הסכים לכך שלא יוכל לגבות את
דמי הקרקע אלא ממי שקנה מהמוכר לאחר הזמן
השני[. ]ואמנם לגבי שני שטרות מתנה לכאורה לא
שייכת סברא זו, שהרי המקבל מתנה מחבירו אינו יכול
לחזור ולגבות ממנו את דמיה אם בעל חובו של הנותן
גבה ממנו את הקרקע, מכל מקום יש בזה נפקא מינה
אחרת, לגבי מקרה שנותן המתנה לוה כסף בין
התאריך של שטר המתנה הראשון לבין התאריך של
שטר המתנה השני, שמצד הדין כיון ששטר המתנה
הראשון אמיתי ונכון, לא היה המלוה יכול לגבות
קרקע זו בחובו, שהרי בשעה שהלוה מעות לנותן
המתנה כבר לא היתה הקרקע ברשותו, אמנם כיון
שהתרצה מקבל המתנה לבטל את השטר הראשון,
מחשיבים זאת כאילו קיבל את המתנה רק מהתאריך
השני, והמלוה גובה ממנו את הקרקע בחובו
)תוספות([.
מבררת הגמרא, מַ אי ֵּביַנְיה ּו – מה החילוק לענין הדין
בין טעמו של רפרם ]שאנו מחשיבים זאת כהודאה
שהשטר הראשון היה מזויף[ לבין טעמו של רב אחא
]שאנו מחשיבים זאת כמחילה על שעבודו וכוחו של
השטר הראשון[. ומבארת, אִּ יכּ ָ א ֵּביַנְיה ּו – יש ביניהם
חילוק לגבי אֹורֹוֵעי סָ הֲדֵ י – פסילת העדים החתומים על
השטר הראשון, שלדעת רפרם כיון שהודה מקבל
המתנה שהשטר הראשון היה מזויף, הרי מוכח
מדבריו שהעדים החתומים על השטר הראשון היו
פסולים ]ואף שאינו נאמן לגבי אחרים, ובודאי אותם
עדים נשארים בחזקת כשרות לגבי כל העולם, מכל
מקום לגבי עצמו אנו מחשיבים אותם כפסולים, שאם
יש לו שטר אחר בחתימת אותם העדים נחשבים הם
כפסולים, ואילו לרב אחא אינם נפסלים. ּו ִּמ ְּכַנ ש ֵּפיֵרי –
ולגבי אכילת הפירות שצמחו בקרקע בין זמנו של
השטר הראשון לבין זמנו של השטר השני, שלדעת
רפרם הם שייכים לנותן, כיון שהודה המקבל שהשטר
הראשון היה מזויף ולא קנה את הקרקע אלא מזמנו
של השטר השני, ואילו לדעת רב אחא השטר הראשון
היה כשר, ורק הנותן מחל על שעבודו, אבל באמת
הקרקע שלו מזמן הראשון. ּו ְל ַט ְסָקא, ֵּפר ּו ש לענין
תשלום ]הַ מּ ַ ס[ על הקרקע באותו זמן שבין תאריכי
השטרות, שלדעת רפרם הנותן משלם את המס על
אותה תקופה שבין השטרות, כיון שהשטר הראשון
נחשב כמזויף, ולדעת רב אחא המקבל משלם את המס
על אותה תקופה, כיון שאנו מחשיבים את השטר
הראשון ככשר.
תפריט
תפריט
שני
י"ז תשרי התשפ"ז
