שיעור 38, מסכת כתובות, פרק רביעי

אָ מַ ר רַ ב ִּ י אֵ ילָ א, אָ מַ ר רֵ יש לָ קִּ יש , הַ כ וֹ תֵ ב כ ָ ל נְ כָ סָ יו במתנה לְ בָ נָ יו, אף על פי שכתב את המתנה מיד ]ולא רק לאחר מותו[, מכל מקום תקנת חכמים היא שה וא ְו ִּא ְש תו נִּ יזוֹ נִּ ים מֵ הֶ ם כל חייהם. פוסק הרי"ף: וְ לֵית הִּ לְ כְ תָ א ְכָווֵתי ה – אין הלכה כמותו, אלא אם כתב כל נכסיו לבניו, אין לו בהם כלום.  אָ מַ ר רַ ב ִּ י אֵ ילָ א, כשהיתה הסנהדרין ְבא ו ָשא, ִּה ְתִּקינ ו, שהַ מְ בַ זְ ב ֵ ז מנכסיו לצדקה, לֹא יְ בַ זְ ב ֵ ז יוֹ תֵ ר מֵ חֹמֶ ש נכסיו, ְ ש ֶ מ ָ א ירד מנכסיו ו ִּי ְצ ָטֵרך ַל ְבִּר יֹות. וְ הַ נ ֵי מִּ יל ֵי – ודין זה, שאסור לאדם לתת לצדקה יותר מחומש נכסיו, ֵמ ַחִּ יים, אֲ בָ ל לְ אַ חַ ר מִּ יתָ ה – אם מצווה שיתנו מנכסיו לאחר מיתתו, אפילו יותר מחומש, ואפילו את כל נכסיו, לֵית לָ ן ָב ה – אין בכך איסור, ַכ ַמֲע ֶשה ְ ד ַמר ע וְק ָבא ב ְ פֶ רֶ ק מְ צִּ יאַ ת ָה ִּא ָשה, שלפני מותו נתן חצי מנכסיו לצדקה, וביארה שם הגמרא שהאיסור הוא רק בחיי האדם, שמא ירד מנכסיו, אבל בשעת מיתתו רשאי לפזר מנכסיו לצדקה יותר מחומש.  אגב הדין הקודם, מביאה הגמרא תקנה נוספת שתקנו הסנהדרין באושא: אָ מַ ר רַ ב ִּ י יִּ צְ חָ ק, כשהיתה הסנהדרין ְבא ו ָשא ִּה ְתִּקינ ו, ֶשְ י ֵהא אָ דָ ם מְ גַ לְ ג ֵל ִּעם ב ְ נוֹ ְב ַת ְלמ וד תֹוָרה ַעד ְש ֵתים ֶע ְ שֵרה ש ָ נָ ה, שאם אינו רוצה ללמוד תורה ידבר עימו בנחת ובדברים רכים עד גיל ְ שתים עשרה, מִּ כ ָ אן ְו ֵאיָלך – מגיל זה והלאה, אם עדיין אין הבן רוצה ללמוד תורה, יוֹ רֵ ד ִּע מֹו אביו ַעד ְל ַחָ ייו, להכותו ברצועה ובחוסר לחם. תמהה על כך הגמרא, אֵ ינִּ י – וכי כך הוא הדין, וְ הָ א אָ מַ ר לֵיה – והרי כך אמר לו רַ ב לְ רַ ב ְשמ ו ֵאל ב ַ ר ש ֵ ילַ ת, שהיה מלמד תינוקות, ב ָ צִּ יר מִּ ב ַ ר ש ִּ ית – ילד שעדיין ְ אינו בן שש שנים, לֹא ְתַק ֵבל ללמדו, מִּ כ ָ אן ְו ֵאיָלך – מגיל שש והלאה, קַ ב ֵ יל – קבל ללמדו תורה, וְ סָ פֵ י ֵלי ה כ ְ תוֹ רָ א – לַמֵ ד אותו הרבה תורה, כשם שמאביסים את השור בתבואה, והבינה הגמרא שכוונת רב היתה שיש לכפותו על הלימוד, ואף שאינו אלא בן שש. מתרצת הגמרא, לֹא קַ ש ְ יָ א – אין זו קושיא, ואין סתירה בין דברי רבי יצחק לבין דברי רב, אלא הָ א – מה שאמר רב שיש ללמד תורה לילד מגיל שש כמו שמאביסים את השור, היינו לְ מִּ קְ רָ א – ללימוד התורה שבכתב, והָ א – ומה שאמר רבי יצחק שיש לגלגל עם הילד בנחת עד גיל שתים עשרה, היינו לְ לימוד מִּ ש ְ נָ ה. ַא ב אָ מְ רָ ה לִּ י אֵ ם – כך אמרה לי אומנתי, ב ַ ר ד ַ ֵ יי, ְ ָא ַמר ש ִּ ית – ילד מגיל שש, ראוי הוא לְ לימוד מִּ קְ רָ א, ילד ב ַ ר ֶע ֶשר, ראוי הוא לְ לימוד מִּ ש ְ נָ ה, ב ַ ר ְתֵרי ַסר – ומתחילת גיל שתים עשרה ְל ַתֲע ִּני ָתא ֵמֵעת ְל ֵעת – להתענות כל היום, כגון צום יום הכפורים ותשעה באב, ו ְב ִּתי ֹנֶקת – והיינו בבת, שיש לה כח יותר מהבן, כיון שאינה לומדת תורה, המתישה את כח הלומד ]והיינו מדרבנן, ומדין חינוך, אבל מהתורה אין הבת מתחייבת במצוות עד סיום השנה השתים עשרה[.  הגמרא מביאה תקנה נוספת שתקנו באושא: אָ מַ ר רַ ב ִּ י יוֹ סֵ י ב ְ רַ ב ִּ י חֲנִּ ינָ א, ְבא ו ָשא ִּה ְתִּקינ ו, ָה ִּא ָשה ש ֶ מ ָ כְ רָ ה מִּ נ ִּ כְ סֵ י מְ לוֹ ג ְב ַחֵ יי ַבֲע ָל ה – מכרה בחיי בעלה מנכסים השייכים לה, שדינם הוא שהגוף שייך לאשה והבעל אוכל את פירות הנכסים, ו ֵמ ָתה בחיי הבעל, ַה ַב ַעל מוֹ צִּ יא את הנכסים הללו ִּמַ יד הַ ל ָ קוֹ חוֹ ת. מוסיף הרי"ף, ִּמ ד מוֹ צִּ יא ַ יד ְוַקְ יי ָמא ָלן – ומקובל בידינו להלכה, ְ ַב ַעל הַ ל ָ קוֹ חוֹ ת ב ְ לֹא ָ ד ִּמים – אינו צריך לשלם להם את הדמים ששילמו הם תמורת הקרקע. וְ אִּ י ִּאי ַתְנה ו ְל ַה ְנה ו ָ ד ֵמי ִּא ְת – ואם בשעת מיתתה היו קיימים ד ֵתי ה ְ ָשְק ָלה ברשותה אותם מעות עצמם שנתן לה הלוקח תמורת הנכסים, ְמ ַהַ דר ְלה ו לַ ל וֹ קֵ חַ – צריך הבעל להחזירם ללוקח, וְ לֹא יָ כוֹ ל ַב ַעל לְ מֵ ימַ ר ִּ די ְל ָמא מְ צִּ יאָ ה אַ ש ְ כ ְ חָ ה – ואין הבעל יכול לטעון שמא מעות אלו הם מעות שמצאה אשתו, וממילא הם שלו, ואין הם דמי המקח, אלא כיון שלא ידוע שהיו לה מעות אחרים, מסתבר שאלו הם מעות המקח, ועליו להחזירם ללוקח.  הגמרא מביאה עתה דרשה בענין אדם הזן את ילדיו הקטנים: נאמר בפסוק )תהילים קו ג( 'אַ ש ְ רֵ י ש וֹ מְ רֵ י ִּמ ְש ָפט עוֹ ש ֶ ה צְ דָ קָ ה ב ְ כָ ל ֵעת', ולכאורה יש לתמוה, וְ כִּ י אֶ פְ ש ָ ר ]לְ אָ דָ ם[ ַלֲע שֹות צְ דָ קָ ה ב ְ כָ ל ֵעת, ומבארת, ַר בֹוֵתינ ו ש ֶ ב ְ יַ בְ נֶה, וְ אָ מְ רֵ י ָל ה – ויש אומרים שכך היה רַ ב ִּ י ֶא ְל ָעָזר אוֹ מֵ ר, זֶה אדם ַהָז ן את ב ָ נָ יו ו ְבנֹוָתיו כ ְ ש ֶ הֵ ם קְ טַ נ ִּ ים, שזו צדקה הנעשית בכל עת, שהרי אין האדם חייב בכך מצד הדין, והרי הוא זן אותם בכל שעה. רַ ב ִּ י ְשמ ו ֵאל ְ אוֹ מֵ ר, זֶה ַה ְמַגֵ דל יָ תוֹ ם וִּ יתוֹ מָ ה בביתו, ו ַמ ִּ שי ָאן ָסמ וך לְ פִּ רְ קָ ן, שזו צדקה הנעשית בכל שעה. דורשת הגמרא פסוק נוסף: נאמר בפסוק )תהילים קיב ג( 'הוֹ ן וָ עֹש ֶ ר ב ְ בֵ יתוֹ , וְ צִּ דְ קָ תוֹ עוֹ מֶ דֶ ת ָל ַעד', רַ ב ה וָנא וְ רַ ב ִּח ְסָ דא פירשו שניהם פסוק זה, חַ ד מהם אָ מַ ר, זֶה הַ ל וֹ מֵ ד תֹוָרה ו ְמַל ְמָד ה לַ אֲ חֵ רִּ ים, שעושה הוא צדקה עמהם בכך שהוא מלמדם, ואינו נחסר דבר. וְ חַ ד מהם אָ מַ ר, זֶה הַ כ וֹ תֵ ב תֹוָרה נְ בִּ יאִּ ים ו ְכת ו ִּבים ו ַמ ְש ִּאיָלן לַ אֲ חֵ רִּ ים, שנשאר ההון והעושר בביתו, שהרי הספרים נשארים שייכים לו, ועושה הוא צדקה עם אותם השואלים ממנו את הספרים.  שנינו במשנה, 'זֶה מִּ דְ רָ ש ָ דַר ש רַ ב ִּ י ֶא ְל ָעָזר ב ֶ ן ֲעַזְרָיה לפני חכמים בכרם ביבנה, הבנים ירשו והבנות יזונו, מה הבנים אינם יורשין אלא לאחר מיתת אביהן, אף בנות לא יזונו אלא לאחר מיתת אביהן'. הגמרא מביאה דין נוסף שלגביו הושוותה ירושת הבנים למזונות הבנות: יָ תִּ יב רַ ב יוֹ סֵ ף ַק ֵמי ה ְ דַרב ַה ְמנ וָנא – היה רב יוסף יושב לפני רב המנונא, וְ יָ תִּ יב רַ ב ַה ְמנ וָנא וְ קָ אֲ מַ ר – וישב רב המנונא ואמר דין זה, כ ְ ש ֵ ם ש ֶ אֵ ין הַ ב ָ נִּ ים יוֹ רְ ש ִּ ים ְכת ו ַבת ב ְ נִּ ין ִּ די ְכִּרין ]-תנאי כתובה, שבו מתחייב הבעל לאשתו שאם תמות היא בחייו, לא תפסיד לגמרי את דמי כתובתה, אלא בניה הזכרים יירשו את דמי הכתובה לבדם, מלבד חלקם בירושה שאותו יחלקו עם שאר בניו, מנשים אחרות[ אֶ ל ָא מִּ ן ָ הַ ק ַ רְ קַ ע שהוריש האב, ולא ממטלטלין שהוריש, ָכך אֵ ין הַ ב ָ נוֹ ת ִּנז ֹונֹות אֶ ל ָא מִּ ן הַ ק ַ רְ קַ ע שהוריש אביהם, כיון ששני תנאי כתובה אלו הושוו זה לזה, ודיניהם נלמדים זה מזה. אמנם מוסיף הרי"ף ואומר, ְו ָה ִּאיָ דָנא – ובזמנינו, ַת ק ון רַ ב ָ נָ ן ב ַ תְ רָ אֵ י – תקנו חכמים האחרונים, שהם הגאונים, לְ מֵ יזַן ֲא ִּפ ל ו מִּ ן הַ מ ִּ ט ַ לְ טְ לִּ ין – שיהיו הבנות ניזונות בתנאי כתובה אפילו ממטלטלין, ואין דינם דומה ל'כתובת בנין דכרין' שיורשים הבנים, שירושה זו היא רק מהקרקעות שהוריש האב ולא ממטלטלין.