שיעור 37, מסכת כתובות, פרק רביעי

משנתנו דנה בענין חיוב האב במזונות בתו: הָ אָ ב, אף על פי שכתב לאשתו בכתובתה שבנות שיוולדו לו ממנה יהיו ניזונות מנכסיו, חיוב זה הוא רק לאחר מיתתו, אבל כל זמן שהוא חי, אֵ ינו ַחָ יב ב ִּ מְ זו נו ת ִּב ת ו, זֶה מִּ דְ רָ ש ָ דַר ש רַ ב ִּ י ֶא ְל ָעזָר ב ֶ ן ֲעַזְרָיה לִּ פְ נֵי חֲכָ מִּ ים ביום שמינוהו להיות נשיא, ב ְ כֶ רֶ ם ב ְ יַ בְ נֶה – כשגלתה הסנהדרין ליבנה, והיו יושבים שורות שורות ככרם, כך כותב הבעל לאשתו בכתובתה, הַ ב ָ נִּ ים שיהיו לו ממנה ִּיְר ש ו את דמי כתובתה ]מלבד חלק הירושה שיש להם עם שאר הבנים, מנשים אחרות[, וְ הַ ב ָ נו ת שיהיו לו ממנה ִּיז ונ ו מנכסיו, הרי שהושוו הבנים והבנות זה לזה, ויש ללמוד מכך, מַ ה הַ ב ָ נִּ ים אֵ ינָ ם יו רְ ש ִּ ין אֶ ל ָא לְ אַ חַ ר מִּ יתַ ת אֲ בִּ יהֶ ן, אַ ף הב ָ נו ת ל א ִּיז ונ ו אֶ ל ָ א לְ אַ חַ ר מִּ יתַ ת אֲ בִּ יהֶ ן, אבל בחייו פטור הוא מלזון אותן.  גמרא לאחר שהתבאר במשנה גדר חיוב האדם לזון את בנותיו מצד חיובו כלפי אשתו, מכח 'תנאי כתובה', מבררת הגמרא את עיקר חיובו של האדם לזון את ילדיו הקטנים: אָ מַ ר רַ ב אֵ ילָא, אָ מַ ר רֵ יש לָ קִּ יש , ִּמ ש ום ]-בשם[ רַ ב ִּ י ְיה וָדה ב ְ רַ ב ִּ י חֲנִּ ינָ א, כשהיתה הסנהדרין ב ְ א ו ָשא, ִּה ְתִּקינ ו ֶשְ י ֵהא אָ דָ ם זָן – חייב לזון את ב ָ נָ יו ו ְבנ וָתיו כשהם קְ טַ נ ִּ ים. מבררת הגמרא, הִּ לְ כְ תָ א ְכָווֵתי ה – האם אכן כך היא ההלכה, או אֵ ין הִּ לְ כְ תָ א ְכָווֵתי ה – או שאין ההלכה כן, ואין חיוב על האדם לפרנס את ילדיו הקטנים. ופושטת הגמרא את הספק, ָתא ש ְ מַ ע – בא ושמע ראיה לנידון זה, כ ִּ י הֲוֵ י ָאת ו ְלַק ֵמי ה ְ דַרב ְיה וָדה – כשהיו באים לפני רב יהודה, בטענה על אדם שאינו מפרנס את ילדיו הקטנים, אָ מַ ר ְלה ו, ָיאר וד יָ לְ דָ ה וְ אַ ב ְ נֵי מָ תָ א ש ַ דְ יָ א – התנין, שדרכו להתאכזר על ילדיו, הוליד ולא זן את ילדיו, והטיל על בני העיר לזון אותם, כלומר, שאין ראוי לעשות כן, אך לא היה כופה אותם לזון את ילדיהם. וכן כ ִּ י הֲוו ָאת ו ְלַק ֵמי ה ְ דַרב ִּח ְסָ דא – כשהיו באים בנידון זה לפני רב חסדא, אָ מַ ר ְלה ו, ְכפ ו ֵלי ה אֲ סִּ יתָ א ְב ִּצ ב וָרא – טלו מכתשת גדולה, והיפכוה בפני הציבור, ויעמוד שליח ציבור על גבה, וְ לֵימָ א ֵלי ה – ויאמר כך על אותו אדם, עו רְ בָ א ָבֵעי ב ְ נֵי – אפילו העורב האכזר מפרנס את בניו, וְ הַ אי ג ַ בְ רָ א ל א ָבֵעי ב ְ נֵי – ואותו אדם אינו מפרנס את ילדיו. כ ִּ י הֲוו ָאת ו ְלַק ֵמי ה ד – וכשהיו באים לפני רבא בני אדם שאינם ְ ָר ָבא מפרנסים את ילדיהם, אָ מַ ר לֵיה – היה אומר לאביהם, ְ נִּ יחָ א ָלך ְ ד ִּלי ְתַזן ְ ְבָנ ִּתיך מִּ צ ְ דָ קָ ה – האם נח לך שבנותך יהיו ניזונות מן הצדקה. ומכל המעשים הללו מוכח שאין ההלכה כן, שהאב חייב במזונות ילדיו הקטנים, אלא רק אומרים לו דברים אלו, כדי שיסכים מעצמו לזון אותם. מוסיפה הגמרא, וְ ל א אֲ מָ רָ ן – לא נאמר דין זה, שאין מכריחים את האב לזון את ילדיו הקטנים, אֶ ל ָ א ְ דל א אָ מִּ יד – רק באופן שאינו אדם עשיר, אֲ בָ ל אָ מִּ יד – אך אם האב הוא אדם עשיר, כ ַ יְ יפִּ ינָ ן ֵלי ה ְב ַעל ָכְר ֵחי ה – כופים אותו לזון אותם בעל כרחו, והטעם לכך, ל א יְ הֵ א אֶ ל ָא אַ חֵ ר – הרי אפילו אם לא היו אלו ילדיו, אלא ילדים אחרים הזקוקים לצדקה, היינו כופים אותו שיתן עבורם, ואף עתה יש לכפותו לפרנסם משלו. ומסייעת הגמרא לכך שכופים על מצוות צדקה, כ ִּ י הָ א ד כ ָ פָ ה לֵ י ה לְ רַ ב נָ תָ ן ב ַ ר אַ מ ִּ י – וכמו המעשה שהיה ְ ַר ָבה עם רבה, שכפה את רב נתן בר אמי, וְ אָ פִּ יק ִּמי ֵני ה אַ רְ ב ַ ע מֵ אָ ה ז וֵזי לִּ צְ דָ קָ ה – והוציא ממנו ארבע מאות זוז לצדקה. מוסיף הרי"ף, וְ הָ נ ֵי מִּ יל ֵי – ודין זה, שאם אינו אמיד אין כופים אותו לזון את ילדיו הקטנים, היינו דוקא בב ָ נָ יו ו ְבנ וָתיו הקְ טַ נ ִּ ים, עד שיתבגרו, אֲ בָ ל קְ טַ נ ֵי קְ טַ נ ִּ ים – קטנים ביותר ]ולהלן יבואר באיזה גיל המדובר[, אַ ף ַעל ג ַ ב ְ דל א אָ מִּ יד לִּ צְ דָ קָ ה – אף על פי שאינו עשיר כל כך שהיינו כופים אותו לתת מזונות אלו בתורת צדקה מנכסיו, כ ַ יְ יפִּ ינָ ן ֵלי ה ְב ַעל ָכְר ֵחי ה – כופים אותו בעל כרחו לזון את ילדיו הקטנים ביותר, ְ דַגְר ִּסיָנן – שהרי כך למדנו להלן ב ְ סו ף פרק אַ ף ַעל ִּפי, ָ דַר ש רַ ב ִּ י ע וָלא רַ ב ָ ה ]-הגדול[, ַא ִּפ ְת ָחא ְ ד ֵבי נְ ש ִּ יאָ ה – בפתחו של בית הנשיא, אַ ף ַעל ִּפי ֶש ָא ְמר ו חכמים שאֵ ין אָ דָ ם זָן ]-חייב לזון[ את ב ָ נָ יו ו ְבנ וָתיו כשהם קְ טַ נ ִּ ים, אֲ בָ ל זָן או תָ ם ]- חייב במזונותיהם[ כשהם קְ טַ נ ֵי קְ טַ נ ִּ ים. מבררת הגמרא, ְוַעד כ ַ מ ָ ה – עד איזה גיל נחשבים הם 'קטני קטנים', שחייב האב לפרנסם, ומבארת, ַעד גיל ש ֵ ש ש ָ נִּ ים. מביאה הגמרא שם ראיה לדין זה: ו ְתָנן נַ מ ִּ י – ושנינו כן גם במשנה )פרק חמישי(, לגבי חיוב הבעל במזונות אשתו, אִּ ם הָ יְ תָ ה אשתו מֵ נִּ יקָ ה, פ וֲח ִּתין ָל ה מִּ חיוב ַמֲע ֵשה יָ דֶ יהָ , ומ ו ִּסי ִּפין ָל ה ַעל מְ זו נו תֶ יהָ , כיון שהיא צריכה לאכול מאכלים נוספים המועילים לתינוק, ש ְ מַ ע ִּמיָנ ה – ומוכח מכך שמצריכים אותו להוסיף מזונות לצורך בנו היונק, ש ַחָ יב אָ דָ ם ָלז ון ב ָ נָ יו ו ְבנ וָתיו כ ְ ש ֶ הֵ ן קְ טַ נ ֵי קְ טַ נ ִּ ים.