שנינו לְעֵיל, לגבי זכויות האב והבעל בבת, שלאחר שנִישֵּׂאת יָתֵר עָלָיו הַבַּעַל – יש יתרון לבעל על האב בכך שֶׁהוּא אוֹכֵל פֵּירוֹת נכסי מלוג בְּחַיֶּיהָ.
תָּנוּ רַבָּנָן – שנו חכמים בברייתא, כָּתַב לָהּ אביה פֵּירוֹת וְכֵלִים בנדונייתה, שֶׁיָּבֹאוּ עִמָּהּ מִבֵּית אָבִיהָ לְבֵית בַּעֲלָהּ [והיינו 'נכסי צאן ברזל', שהבעל מקבלם כפי שוויים עתה, ומתחייב באחריותם, ואם התייקרו הוא מרויח, ואם הוזלו הוא מפסיד ומשלם כפי שהיה שוויים בעת הנישואין], וּמֵתָה בעודה מאורסת, קודם שנשאה, לֹא זָכָה הבַּעַל בַּדְּבָרִים הַלָּלוּ, מִשּׁוּם [-בשם] רַבִּי נָתַן אָמְרוּ, זוֹכֶה הַבַּעַל בַּדְּבָרִים הַלָּלוּ, ואף על פי שמתה קודם שנשאה. מבררת הגמרא, לֵימָא בִּפְלוּגְתָּא דְּרַבִּי אֶלְעָזָר בֶּן עֲזַרְיָה וְרַבָּנָן קָא מִיפַּלְגֵי – שמא נאמר שחכמים ורבי נתן נחלקו במחלוקתם של רבי אלעזר בן עזריה וחכמים, דִּתְנַן – שכך שנינו במשנה, אַף עַל פִּי שֶׁאָמְרוּ חכמים שבְּתוּלָה גּוֹבָה בכתובתה מָאתַיִם זוז, וְאַלְמָנָה גובה מָנֶה, זהו רק הסכום שכל אדם מישראל חייב בו, אבל אִם רוֹצֶה הבעל לְהוֹסִיף, אֲפִלּוּ עַד מֵאָה מָנֶה, מוֹסִיף על כתובתה. ואם אכן הוסיף וכתב לה בכתובתה יותר ממה שחייבוהו חכמים, ונִתְאַרְמְלָה אוֹ נִתְגָּרְשָׁה, בֵּין מִן הָאֵרוּסִין בֵּין מִן הַנִּשּׂוּאִין, גּוֹבָה אֶת הַכֹּל. רַבִּי אֶלְעָזָר בֶּן עֲזַרְיָה אוֹמֵר, רק אם התאלמנה או התגרשה מִן הַנִּשּׂוּאִין גּוֹבָה אֶת הַכֹּל, אבל אם התאלמנה או התגרשה מִן הָאֵרוּסִין, אינה גובה את תוספת הכתובה שכתב לה, אלא אם היא בְּתוּלָה, גּוֹבָה מָאתַיִם, וְאם היא אַלְמָנָה גובה מָנֶה, והטעם שאינה גובה את תוספת הכתובה, כיון שֶׁלֹּא כָּתַב לה תוספת זו אֶלָּא עַל מְנָת לְכוֹנְסָהּ, ולכאורה המחלוקות שייכות זו לזו, ומַאן דְּאָמַר – וחכמים האומרים שלֹא זָכָה הבעל בנדוניה שכתב האב לבתו קודם הנשואין, סובר כְּרַבִּי אֶלְעָזָר בֶּן עֲזַרְיָה, שגם הבעל אינו מתחייב בתוספת הכתובה כל זמן שלא נשאה, וכמו כן אינו זוכה בנדוניה קודם הנשואין, וּמַאן דְּאָמַר – ורבי נתן האומר שזָכָה הבעל בנדוניה אף שלא נשאה עדיין, סובר כְּרַבָּנָן, שגם האשה זוכה בתוספת הכתובה מיד משעת האירוסין, הגם שעדיין לא נישאה.
דוחה הגמרא, לֹא – אין הכרח לומר כן, אלא יתכן דְּכוּלֵּי עָלְמָא – שהכל סוברים כְּרַבִּי אֶלְעָזָר בֶּן עֲזַרְיָה, שאין האשה זוכה בתוספת הכתובה קודם הנישואין, ומַאן דְּאָמַר – וחכמים האומרים שלֹא זָכָה הבעל בנדוניה מן האירוסין, ודאי יכולים לסבור כְּרַבִּי אֶלְעָזָר בֶּן עֲזַרְיָה, וגם מַאן דְּאָמַר זָכָה, והיינו רבי נתן, האומר שזכה הבעל בנדוניה, אָמַר לְךָ, יכול אני לסבור כרבי אלעזר בן עזריה, ועַד כָּאן לֹא קָאֲמַר רַבִּי אֶלְעָזָר הָתָם – כל מה שאמר רבי אלעזר בן עזריה שם, שאין ההתחייבות חלה קודם הנישואין, אֶלָּא מִדִּידֵיהּ לְדִידָהּ – רק בהתחייבויות של הבעל לאשה, כיון שֶׁלֹּא כָּתַב לָהּ את תוספת הכתובה אֶלָּא עַל מְנָת לְכוֹנְסָהּ, וכיון שמתה קודם שכנסה, לא חלה התחייבותו כלל, אֲבָל מִדִּידָהּ לְדִידֵיהּ – אך בהתחייבות שמצד אבי הבת לבעל, והיינו הדברים שכתב בנדונייתה, אֲפִלּוּ רַבִּי אֶלְעָזָר בֶּן עֲזַרְיָה מוֹדֶה שזכה בהם הבעל קודם הנישואין, כיון שכתבם האב מִשּׁוּם אִיחַתּוֹנֵי – מחמת עצם הדבר שהתחתנו ביניהם, וְהָא אִיחַתּוֹנֵי לְהוּ – והרי כבר התחתנו משעה שקידשה, ואף על פי שלא נשאה).
משנה
כפי שהתבאר במשניות לעיל, יש לאב זכויות מסוימות בבתו, וזכויות אלו עוברות לבעל, משנתנו מבארת באיזה זמן עוברות הזכויות מהאב אל הבעל: לְעוֹלָם הִיא בִּרְשׁוּת הָאָב, וכל הזכויות שבה שייכות עדיין לאב, עַד שֶׁתִּכָּנֵס לְחֻפָּה. מָסַר הָאָב את בתו לִשְׁלוּחֵי הַבַּעַל, הֲרֵי זוֹ בִּרְשׁוּת הַבַּעַל. אבל אם הָלְכוּ שְׁלוּחֵי הָאָב יחד עִם שְׁלוּחֵי הַבַּעַל, הֲרֵי הִיא עדיין בִּרְשׁוּת הָאָב. מָסְרוּ שְׁלוּחֵי הָאָב את הבת לִשְׁלוּחֵי הַבַּעַל, הֲרֵי הִיא בִּרְשׁוּת הַבַּעַל.
גמרא
שנינו במשנה, 'לעולם היא ברשות האב עד שתכנס לחופה'. מבררת הגמרא, מַאי – מהו ביאור לשון 'לְעוֹלָם' שנקטה המשנה. ומבארת הגמרא, באה משנתנו לְאַפּוֹקֵי – למעט מִמִּשְׁנָה רִאשׁוֹנָה – מהדין שהיו פוסקים בתחילה, דִּתְנַן – שכך שנינו במשנה להלן (פרק חמישי), לגבי הזמן שנותנים לאשה להכין עצמה לנישואין, שאם הִגִּיעַ אותו זְמַן, וְלֹא נִשְּׂאוּ, אוֹכְלוֹת מִשֶּׁלּוֹ – ניזונת האשה משל הבעל, וְאוֹכְלוֹת בִּתְרוּמָה – ואם הוא כהן, אוכלת ארוסתו בתרומה, כעיקר דין התורה, שארוסת כהן רשאית לאכול תרומה, אף על פי שעדיין לא נישאת, קָא מַשְׁמַע לָן – השמיעה לנו משנתנו בלשון 'לְעוֹלָם היא ברשות האב, עד שתכנס לחופה', דְּאַלְמָא – שנלמד מכך, שאֵין הָאִשָּׁה אוֹכֶלֶת בִּתְרוּמָה עַד שֶׁתִּכָּנֵס לְחֻפָּה, כְּמִשְׁנָה אַחֲרוֹנָה – כפי שהורו לאחר מכן, דִּתְנַן באותה משנה, וּבֵית דִּין שֶׁל אַחֲרֵיהֶן אָמְרוּ, אֵין הָאִשָּׁה אוֹכֶלֶת בִּתְרוּמָה, אף על פי שהתארסה לכהן, עַד שֶׁתִּכָּנֵס לְחוּפָּה, ולכן נחשבת היא כנמצאת ברשות האב אף לענין אכילה בתרומה, עד שתכנס לחופה.
הגמרא מביאה ברייתא לגבי מסירת האשה מהאב לבעל: תָּנוּ רַבָּנָן – שנו חכמים בברייתא, הָלַךְ הָאָב עצמו עִם שְׁלוּחֵי הַבַּעַל שבאו לקחת את בתו לבעלה, אוֹ שֶׁהָלְכוּ שְׁלוּחֵי הָאָב עִם שְׁלוּחֵי הַבַּעַל, אוֹ שֶׁהלכו הבעל והאשה עצמם יחד, והָיְתָה לָהּ – לאשה עצמה חָצֵר בַּדֶּרֶךְ, וְנִכְנְסָה עִמּוֹ לָלוּן שם בדרכם, ולא התייחדו לשם נישואין, בכל האופנים הללו, אַף עַל פִּי שֶׁכְּתוּבָּתָהּ בְּבֵית הַבַּעַל, מכל מקום אם מֵתָה, אָבִיהָ יוֹרְשָׁהּ, כיון שעדיין לא נכנסה לרשות בעלה. אבל אם מָסַר הָאָב את בתו לִשְׁלוּחֵי הַבַּעַל, אוֹ שמסרוה שְׁלוּחֵי הָאָב לִשְׁלוּחֵי הַבַּעַל, אוֹ שֶׁהָיָה לוֹ – לבעל חָצֵר בַּדֶּרֶךְ, וְנִכְנְסָה עִמּוֹ (ללון שם) לאותה חצר השייכת לו לְשֵׁם נִישּׂוּאִין, אַף עַל פִּי שֶׁכְּתוּבָּתָהּ בְּבֵית אָבִיהָ, מכל מקום נחשבת היא כבר כנשואה לו, ואם מֵתָה, בַּעֲלָהּ יוֹרְשָׁהּ. מבארת הברייתא את דבריה, בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים שנחשבת היא כנשואה באופנים אלו, לְענין יְרוּשָּׁתָהּ, אֲבָל לְגבי אכילתה בתְרוּמָה, אם היה בעלה כהן, אֵין הָאִשָּׁה אוֹכֶלֶת בִּתְרוּמָה עַד שֶׁתִּכָּנֵס לְחֻפָּה. [בגמרא מבואר שאין הכוונה ברישא שאמרו בפירוש שנכנסים ללון בחצר שלה, ואין הכוונה בסיפא שאמרו בפירוש שנכנסים לחצר שלו לשם נישואין, שבאופן זה הדין פשוט, אלא כוונת הברייתא שאם נכנסו לחצר שלה, מן הסתם היתה זו כניסה לשם לינה בלבד, ואם נכנסו לחצר שלו, מן הסתם היתה זו כניסה לשם נישואין].
