שיעור 39, מסכת כתובות, פרק רביעי

)אָ מַ ר רַ ב ִּ י ִּחָ ייא ב ְּ רַ ב ִּ י יוֹ סֵ ף, רַ ב זָן ֲא ִּפ ל ו מֵ חִּ יט ֵ י ַדֲע ִּלָ ייה – רב זן את היתומות אפילו מחיטים שבעלייה, והיינו ממטלטלין. ִּאי ַב ְּעָיא ְּלה ו – הסתפקו בני הישיבה בביאור מעשה זה, האם לא היו אלו מזונות ממש, אלא לְּ פַ רְּ נָ סָ ה הֲוָ אי – לצורך נדוניה של הבנות היה זה, ו ַמאי – ומהו ביאור לשון 'ֲע ִּלָ יה', ֵמ ִּעי ל וָיא ְּ ד ָאב – שנתנו את סכום הנדוניה לבת לפי אומדן הדעת כמה היה האב נותן להם בנדוניה אילו היה חי, ו ְּכדבריו ִּד ְּשמ ו ֵאל, ְּש לְּ פַ רְּ נָ סָ ה ש ָ מִּ ין ב ְּ אָ ב – כשבאים לתת ד מ ו ֵאל, ְּ ָא ַמר נדוניה לבת מירושת האב, אומדים כמה היה האב נותן אילו היה חי, ולפי זה נותנים לבת, ונדוניה זו ניתנת גם ממטלטלין, ולכן הגבה רב דמים אלו מחיטים שהוריש האב. אוֹ ִּ די ְּל ָמא – או שמא מְּ זוֹ נֵי מַ מ ָ ש הֲוָ ה – היה זה לצורך מזונות ממש, שהגבה רב עבורם חיטים, ואף על פי שלכל שאר הדברים האמורים בתנאי כתובה אין גובים ממטלטלין אלא רק מקרקע, ו ַמאי – ומהו ביאור לשון 'ֲע ִּלָ יה', היינו ִּמְּ ד ָבִּרים טוֹ בִּ ים ֶׁש ֶׁנ ֶׁא ְּמר ו ַבֲע ִּלָ יה, ַבֲע ִּל ִּה ְּתִּקינ ו, ֶׁשְּ יה ו הַ ב ָ נוֹ ת ד רַ ב ִּ י יִּ צְּ חָ ק ב ַ ר יוֹ סֵ ף, ָ יה ְּ ָא ַמר ִּנז ֹונֹות אפילו מִּ ן הַ מ ִּ ט ַ לְּ טְּ לִּ ין. פושטת הגמרא נידון זה: ָתא ש ְּ מַ ע – בא ושמע ראיה לנידון זה ממעשה שהיה, ב ִּ ידֵ י ְּ דַר ְּבָנאי ֲאח ו ה ְּ דַר ִּבי ד – בידיו של רבנאי, ִּחָ ייא ב ַ ר אַ ב ָ א הֲווֹ מִּ ט ַ לְּ טְּ לִּ י ְּ ַי ְּת ֵמי אחיו של רבי חייא בר אבא, היו מטלטלין של יתומים, ָאת ו ְּלַק ֵמי ה ְּ ד ַמר ְּשמ ו ֵאל – באו לפני מר שמואל לשאול כיצד לנהוג במטלטלין אלו, האם ליתנם ליורשים או להשתמש בהם למזונות הבנות, אָ מַ ר לֵיה שמואל, זִּ יל ז ון – לך ותזון במטלטלים אלו את הבנות. מבררת הגמרא, לֵימָ א – האם נאמר שבאותו מעשה הורה שמואל להשתמש במעות לִּ מְּ זוֹ נֵי – למזונות ממש עבור הבנות, וְּ כִּ דְּ רַ ב ִּ י יִּ צְּ חָ ק ב ַ ר יוֹ סֵ ף סְּ בִּ ירָ א לֵיה – ושמואל סובר כדברי רבי יצחק בר יוסף, שאמר שבעלייה התקינו שהבנות ניזונות אפילו ממטלטלין, דוחה הגמרא, לֹא – אין הכרח לומר כן, אלא הָ תָ ם – שם, באותו מעשה, ַפְּרָנ ָסה הֲוָ אי – לצורך נדוניית הבנות הורה שמואל שיטלו מאותם מטלטלין שהופקדו ביד רבנאי, ו ְּשמ ו ֵאל ְּל ַטֲע ֵמי ה – ושמואל הורה כן לשיטתו, ְּש לְּ פַ רְּ נָ סָ ה ש ָ מִּ ין ב ְּ אָ ב – לצורך נדוניית ד מ ו ֵאל, ְּ ָא ַמר הבנות אומדים את דעתו של האב, ולגבי זה אין חילוק בין קרקעות למטלטלין. הֲוָ ה ע ו ְּבָ דא ִּב ְּנ ַהְּרָ ד ֵעי – היה מעשה כזה בעיר נהרדעא, ִּד ְּנ ַהְּר – ודנו דייני נהרדעא שיש לגבות ד ָ ד ֵעי ְּוד ון ַ ָ ייֵני לצורך מזונות הבנות ממטלטלין, וכן היה מעשה ב ָ עיר פ ו ְּמ ְּבִּדי ָתא, וְּ אַ גְּ ב ֵ י – והגבה רַ ב חָ נָ ן ב ַ ר ב ִּ יזְּ נָ א ממטלטלין לצורך מזונות הבנות, אָ מַ ר ְּלה ו רַ ב נַ חְּ מָ ן לאותם דיינים שגבו ממטלטלין למזונות הבנות, ִּזיל ו ֲא ַהְּדר ו – לכו והחזירו את הדין, והחזירו את המטלטלין ליורשים, כיון שאין גובים ממטלטלין למזונות הבנות, וְּ אִּ י לֹא – ואם לא תעשו כן, מַ גְּ ב ִּ ינַ ן ְּלכ ו ְּל ַא ַפְּדַנְּייכ ו ִּמי ַנְּייכ ו – אגבה ממכם את בתיכם המפוארים לצורך החזרת המעות ליורשים. רַ ב אַ מ ִּ י וְּ רַ ב אַ ס ִּ י, סָ בְּ רֵ י לְּ מֵ יזַן מִּ מ ִּ ט ַ לְּ טְּ לִּ י – חשבו לגבות ממטלטלין של היורשים לצורך מזונות הבנות, אָ מַ ר ְּל רַ ב ִּ י ַיֲע ֹקב ב ַ ר אִּ ידִּ י, מִּ יל ְּ תָ א דְּ רַ ב ִּ י יוֹ חָ נָ ן וְּ רֵ יש לָ קִּ יש ה ו לֹא ַע ְּבֵדי ָב ה ע ו ְּבָ דא – דין זה, שאפילו רבי יוחנן וריש לקיש לא עשו בו מעשה, להגבות למזונות הבנות ממטלטלין, ַא ת ון ַע ְּבִּדית ו ָב ה ע ו ְּבָ דא – וכי אתם תעשו בו מעשה. רַ ב ִּ י ֶׁא ְּל ָעָזר, סָ בַ ר לְּ מֵ יזַן את הבנות מִּ מ ִּ ט ַ לְּ טְּ לִּ ין, אָ מַ ר לְּ פָ נָ יו רַ ב ִּ י ש ִּ מְּ עוֹ ן ב ֶׁ ן אֶׁ לְּ יָ קִּ ים תלמידו, ַה ד ַא ָתה עוֹ ש ֶׁ ה – שאינך ִּמ ִּ ין ד ְּבך ש ֶׁ אֵ ין ַ ת ָ רַ ב ִּ י, יֹוֵד ַע אֲ נִּ י סובר שכך הוא עיקר הדין, אֶׁ ל ָא עושה אתה כן מ ִּמַ דת ַר ֲח ָמנ ות ]וכפה את היורשים בדברים לנהוג במידת הרחמים ולזון את הבנות ממטלטלין )חכמת שלמה([, אך יש לחשוש ש ֶׁ מ ָ א ִּיְּרא ו ַה ַת ְּל ִּמידִּ ים, ויחשבו שעשית כן מעיקר הדין, ְּוִּיְּק ְּבע ו הֲלָכָ ה לְּ דוֹ רוֹ ת שגובים למזון הבנות ממטלטלין. הַ הִּ יא ַ דֲא ַתאי ְּלַק ֵמי ה ְּ דַרב יוֹ סֵ ף – מעשה בבת הזקוקה למזונות שבאה לפני רב יוסף, אָ מַ ר ְּלה ו לבנים היורשים, ִּזיל ו ְּו ָהב ו ָל ה ִּמ ַת ְּמֵרי ְּדב וְּדָיא – לכו ותנו לה מזונות אפילו מהתמרים המונחים על המחצלת לאחר גדירתם מהעצים, ואף שהם מטלטלין. אָ מַ ר לֵיה ַא ַבֵ יי לרב יוסף, ִּאי ל ו הֲוָ ה ַב ַעל חוֹ ב כ ְּ הַ אי ג ַ וְּ ונָ א – אם היה בעל חוב בא לתבוע את חובו של האב מהיתומים, מִּ י ָק ָע ֵביד מַ ר – האם גם באופן זה היית מורה שיש לפרוע את החוב ממטלטלין, והרי אין הדבר כן, אלא אפילו בעל חוב שיפה כוחו לגבות מנכסים משועבדים ]והיינו מקרקעות שביד לקוחות של האב[, אינו גובה ממטלטלין של יתומים, וכל שכן שמזונות הבנות, שאינן גובות מנכסים משועבדים, ודאי אינם גובים ממטלטלין. אָ מַ ר לֵיה רב יוסף לאביי, אֲ נָ א – אני, שהוריתי לתת לה אפילו 'תמרי דבודיא', לא הייתה כוונתי לתמרים שכבר נשרו למחצלאות, שבאמת דינם כמטלטלין ואין גובים מהם למזונות הבנות, אלא ְּלב וְּד קָ אָ מֵ ינָ א – כוונתי היתה לתמרים ד ָיא ְּ ַחְּזָיין שהבשילו וראויים לגדירה, ולהניחם על המחצלאות. אמר לו אביי, סוֹ ף סוֹ ף, כ ָ ל הָ עוֹ מֵ ד לִּ גְּ דוֹ ר – תמרים שהבשילו לגמרי ועומדים לגדירה מן העץ, ְּכָגד ור ָ ד ֵמי – הרי הם נחשבים כמי שנגדרו כבר, ודינם כמטלטלין, שאין גובים מהם למזונות הבנות. אָ מַ ר לֵיה רב יוסף, אֲ נָ א – אני, שאמרתי להגבות לבת מאותם תמרים, דִּ צְּ רִּ יכְּ נָ א לְּ דִּ יקְּ לָ א קָ אָ מֵ ינָ א – כוונתי היתה לתמרים הזקוקים עדיין לעץ, ולכן אין דינם כמטלטלין, אלא כקרקע, וניתן לגבות מהם לצורך מזון הבנות. מעשה נוסף: ַהה וא יָ תוֹ ם וִּ יתוֹ מָ ה ְּ ד ָאת ו ְּלַק ֵמי ה ְּ דָר ָבא – מעשה באח ואחות שהתייתמו מאביהם, והיו נכסי אביהם ביד אפוטרופוס, ובאו לפני רבא, ורצתה הבת לקבל מזונות מירושת האב, וכיון שהאב הוריש רק מטלטלין, לא נתנו לה מהם מזונות. אָ מַ ר ֵלי ה – אמר רבא לאפוטרופוס, ַהֲעל ו לְּ יָ תוֹ ם ב ִּ ש ְּ בִּ יל יְּ תוֹ מָ ה – הוציאו ממון מהמטלטלין שביד האפוטרופוס עבור היתום, שהרי הממון שלו, ובכלל ממון זה הוסיפו גם ממון עבור מזונות אחותו היתומה. אָ מְּ רֵ י ֵלי ה רַ ב ָ נָ ן לְּ רָ בָ א – שאלו בני הישיבה את רבא, וְּ הָ א מַ ר ה וא ְּ ד ָא ַמר – והרי רבא עצמו הוא שאמר שגובים למזונות הבנות רק ִּמ ְּמַקְּרְּק ֵעי, וְּ לֹא מִּ מ ִּ ט ַ לְּ טְּ לֵי, ב ֵ ין ִּל ְּכת ו ָבה של האשה עצמה, ב ֵ ין לִּ מְּ זוֹ נוֹ ת הבנות, שזהו מתנאי כתובה, ב ֵ ין לְּ פַ רְּ נָ סָ ה – לנדוניה של הבנות. ָא ַמר ְּל ה ו – השיב להם רבא, יתום זה, ָע ִּני ב ַ ר טוֹ בִּ ים ה וא – ממשפחה חשובה הוא, ִּאי ל ו היה רוֹ צֶׁ ה שיתנו לו מממון הירושה ש ִּ פְּ חָ ה לְּ ש ַ מ ְּ ש וֹ , מִּ י לֹא יָ הֲבִּ ינָ א ֵלי ה – וכי לא היינו נותנים לו, כ ָ ל ש ֶׁ כ ֵ ן הָ כָ א – כל שכן במקרה זה, ְּ ד ִּאי ָכא ַתְּר ֵתי – שיש ליתום שתי סיבות להסכים לכך, גם שהיא אחותו, ורצונו שתהא ניזונת מנכסיו, וגם שבפועל תשמש אותו, ויש לו תועלת מכך. הגמרא מביאה ברייתא נוספת בענין זה: ָתנ ו ַר ָבנָ ן – שנו חכמים בברייתא, אֶׁ חָ ד נְּ כָ סִּ ים ֶׁשֵ י ש לָ הֶׁ ן ַאֲחָרי ות – בין מקרקעות ]המכונים 'נכסים שיש להם אחריות'[, וְּ אֶׁ חָ ד נְּ כָ סִּ ים ש ֶׁ אֵ ין לָ הֶׁ ן ַאֲחָרי ות – ובין ממטלטלין, מוֹ צִּ יאִּ ין לְּ צורך מְּ זוֹ ן ה ִּא ָשה וְּ הַ ב ָ נוֹ ת, ִּ ד ְּבֵרי רַ ב ִּ י. רַ ב ִּ י ש ִּ מְּ עוֹ ן ב ֶׁ ן ֶׁא ְּל ָעָזר אוֹ מֵ ר, מנְּ כָ סִּ ים ֶׁשֵ י ש לָ הֶׁ ן ַאֲחָרי ות, והיינו מקרקעות, מוֹ צִּ יאִּ ין לְּ בָ נוֹ ת מִּ ן הַ ב ָ נִּ ים, והיינו למזונות ונדוניה, ו ְּל ָבנֹות מִּ ן הַ ב ָ נוֹ ת, והיינו באופן שהניח האב בנות גדולות ובנות קטנות, והחזיקו הגדולות בכל הנכסים, מוציאים מידם ומחלקים אותם גם לקטנות בשוה, ו ְּל ָב ִּנים מִּ ן ]הַ ב ָ נִּ ים, אם החזיקו הבנים הגדולים בכל הנכסים לעצמם, מוציאים מהם ומחלקים גם לקטנים בשוה, ו ְּל ָב ִּנים מִּ ן[ הַ ב ָ נוֹ ת בנְּ כָ סִּ ים מְּ רוב ִּ ין, והיינו באופן שיש די בנכסים לצורך מזונות ונדוניית הבנות, ועדיין ישאר ממון לירושת הבנים, אם תפסו הבנות את כל הנכסים לצורך עצמן, מוציאים מידם את השאר ונותנים לבנים, ]אֲ בָ ל לֹא – אין מוציאים לְּ בָ נִּ ים מִּ ן הַ ב ָ נוֹ ת, ב ִּ נְּ כָ סִּ ים מ וָע ִּטין[, והיינו כאשר הנכסים אינם מספיקים אלא למזונות ונדוניית הבנות, שאז הדין הוא שאין הבנים יורשים כלל. אבל נְּ כָ סִּ ים ש ֶׁ אֵ ין לָ הֶׁ ן ַאֲחָרי ות, והיינו מטלטלין, מוֹ צִּ יאִּ ין לְּ בָ נִּ ים מִּ ן הַ ב ָ נִּ ים ו ְּל ָבנֹות מִּ ן הַ ב ָ נוֹ ת, לירש בשווה, ו ְּל ָב ִּנים מִּ ן הַ ב ָ נוֹ ת )ב ִּ נְּ כָ סִּ ים ְּמר ו ִּבין(, ובכל אלו שוה דין המטלטלין לדין הקרקעות, אֲ בָ ל לֹא מוציאים לְּ בָ נוֹ ת מִּ ן הַ ב ָ נִּ ים ב ִּ נְּ כָ סִּ ים מ וָע ִּטין, כיון שאין הבנות גובות מזונות ונדוניה ממטלטלין שביד הבנים(.