שיעור 41, מסכת כתובות, פרק רביעי, ל תשרי תשעז

משנה ָבּ משנתנו ממשיכה לעסוק בחיובי הכתובה: ִנ ְׁש ֵּבית אשתו של האדם, ּ ַחי הוא ּ ֹו ָתה. ואם ָאַמר, ֲהֵרי ִּלְפד ּ ִּגי ָּטה ,ָּב ָתהְּכתוּו ִ ְפֶדהּ כלומר, הריני מגרשה ונותן לה את דמי כתובתה, ו ּ ת ]ֶאת[ ַאיּ ְצָמה, ֵאינֹ ו ַע ַר ׁש, אלא עליו לפדותה מממונו ולהחזירה אליו, כיון שמיד כשנשבתה חל עליו חיוב לפדותה, ואין הגירושין פוטרים אותו מחיוב זה. ָלְק ָתה – נחלתה ָבּ האשה, ּ ַחי בעלה אֹו ָתה, כיון שכאשר האשה חולה הרי תרופותיה נחשבים כ'מזונות', וכשם שצריך האדם לזון ְּלַרפ ּ את אשתו כך חייב הוא ברפואתה. ואם ָאַמר ֲהֵרי ּ ִּגי ָּטה ָּב ָתה, כלומר, הריני מגרשה ונותן לה את דמי כתובתה, ְּכתוּו ֵאּ ו ְ ַרפּ ּ ת ]ֶאת[ ַאיּ ,ְצָמהַע ַר ׁש, כיון שחיוב הרפואות מתחדש בכל יום, כמו מזונות, וכשם שאין אדם חייב לזון את גרושתו, כך פטור הוא מרפואתה לאחר שגירשה.  גמרא ּ ָ נוּ לַ ת ַר ָּב ָנן בברייתא, ִנ ְׁש ֵּבית האשה ַאַחר ִמי ַתת ָיִביןּ ַהַּבע, ֵאין ַהְיָבִמין ]- אחי האב, שאחד מהם צריך לייבמה[ ַחי ּ ֹו ָתה ]והחידוש בכך שאף על פי שאחד מהם חייב לייבמה, מכל מקום אינם חייבים לפדותה, וכל שכן שאם הניח ִּלְפד ּ האב בנים ליורשו, שאינם חייבים לפדותה[, ְולֹא עֹוד, ֶאָּלא ֵיּ ֲאִפּלו ִנ ְׁש ֵּבית כבר ּ ְּבַחי ָלה, שחל עליו החיוב לפדותה, ֲַּבע ָ ְוַאַחר ּ ָּכך ֵמת ָיִביןּ ָלה, ֵאין היבמים ֲַּבע ּ ַחי ּ ֹו ָתה, ֶׁש ֵאין ֲאִני קֹוֵרא ִּלְפד ָּבה – כיון שלא ניתן לקיים בה את האמור בתנאי ְ 'הכתובה ּ ְואֹו ְת ִבי ָנך ִלי ְ ו' – ואשיבך להיות אשתי. ְּל ִאיְנת ּ ִהְלָּכך – וכיון שאין היבמים חייבים לפדותה, ֵלית ֵיֵריּ ְלהו פ – ּ אין הם זכאים בפירות נכסיה של היבמה, גם אם לא נשבתה, ְד ִכי ַ ִּקינוּ ֵירֹותּ ת ַר ָּב ָנן לַ פ ְלַבע – כיון שמה שתיקנו חכמים ַ ַחתּ שהבעל זכאי בפירות אשתו, ּ ת ִ ְרקֹו ָנהּ אּ פ ּ הו ְ לֹּ ְד ַתִּקינו – תיקנו זאת תמורת חיובו לפדותה, ְוַהֵּני – והיבמים, ֵּכיָון ד א ּ ְיֵביִּמיַחי ּ ְּב ִפְרקֹו ָנה – כיון שאינם חייבים לפדותה, ֵלית ֵיֵריּ ְלהו ֵ ַדעּ פ – אין להם זכות בפירות נכסיה. ת – והראיה לכך, ְ ָהאּ ֹוֶנתּ ד ְת ָנן – שהרי כך שנינו במשנה, ַאְלָמָנה ֵׂשהֲ , ִנז ִמִּנְכֵסי ְיתֹוִמים ָיִביןּ ַמע ָיֶדי ָה ֶׁש ָּל ֶהן, ְוֵאין ּו ּ ַחי ִּ ב ָר ָתה, ומכך ְּקבו ְ ֵכיָוןּ שחילקה המשנה בין מזונות לקבורה, ַאְלָמא – מוכח שהדין תלוי בטעמי התקנה, ָיִביןּ ד ְ ַחיּ ֵׂשהֲ , ד ִּב ְמזֹונֹו ֶתי ָה ַמע ָיֶדי ָה ֶׁש ָּל ֶהן, שהרי תקנו חכמים שיהיו מעשי ידי האשה לבעל תמורת המזונות שהוא חייב בהם, ואף לגבי היורשים ּ שייכים שתי תקנות אלו, ְ ֵאיןּ ומאידך, ֵכיָון ּ ד יֹוְר ִׁשין ָיִביןּ ָּב ָתה, ֵאין ְּּכתו ּ ַחי ָר ָתה, כיון שתקנו חכמים את חיוב ִּּבְקבו הקבורה על הבעל תמורת הכתובה שהוא יורש במקרה שהיא מתה לפניו, שהרי באופן זה נפטר הוא מהחיוב לשלם את דמי כתובתה, ומחמת כן תקנו שחייב הוא בקבורתה, ואילו יורשי האב שאינם זוכים בדמי כתובתה ]שהרי מת הבעל תחילה, וקיבלה האשה את כתובתה[, פטורים מקבורתה, וכיון שכך, ָהָכא ַנ ִּמי – אף כאן, לגבי היבמים, ֵּכיָון ְ לֹאּ ְיֵביּ ד ּ ִמיַחי ּ ְּב ִפְרקֹו ָנה – מאחר ואין היבמים חייבים לפדותה אם נשבית, ֵלית ֵיֵר ּ ְלהו פ י – אין להם זכות בפירות נכסיה. 
כל הזכויות שמורות לארגון 'שתי הלכות ביום'
ּ הגמרא מביאה ברייתא בענין חיובי הבעל בפדיון אשתו: ָ נוּ ּ , ת ַר ָּב ָנן בברייתא, אשת איש שִנ ְׁש ֵּבית ְוָהיו השבאים [ּ ְמ ַבְּק ִׁשין דַ ] ִמ ֶּמ ּנו אפילו ָׂשָרהֲ ע םַ ע ְּבָד ֶמי ָה – פי עשר משווייה האמיתי, ַעּ ֹוֶדה ּ , פ ִרא ׁשֹו ָנה פ – חייב לפדותה, כיון שבפדיון ְ ראשון חייבוהו חכמים בכל מקרה, גם אם זהו סכום גדול ביותר, ִמָּכאן ְוֵאיָלך, אם נשבתה שוב, אם ָר ָצה לפדות אותה, ֹוֶדה ּ ֹוֶדה ּ פ. ואם ָר ָצה שלא לפדות, ֵאינֹ ו פ. ַר ָּבן ִׁש ְמעֹון ֶּבן ַּגְמִליֵאל אֹוֵמר, אמנם נכון הדבר שחייבו חכמים את הבעל לפדות את אשתו פעם אחת ולא יותר, אך גם באותה פעם אינו חייב לפדות אלא אם דורשים ממנו את דמיה, אבל אם ֹוִדים ּ דורשים יותר מדמיה אין לו לפדותה, שהרי שנינו במשנה שֵאין ִייםּ פ את לַ ְבו ָי ֵתר ַּה ׁש ְ ֵמי ֶהםּ ע ְֵניּ , ד ןּ ִמפ ִ ּקוּ ת ָהעֹוָלם, שלא יגרום הדבר לשבאים להשתדל לשבות עוד יהודים, כדי לקבל עליהם דמים מרובים ]אמנם גם תנא קמא מודה לעיקר דין זה שאין לפדות את השבויים יתר על דמיהם, אך סובר הוא שכשם שהאדם עצמו רשאי לשלם כל סכום שירצה כדי לשחרר את עצמו מהשבי, כך עליו לשלם אפילו סכום מופרז ביותר כדי לשחרר את אשתו מהשבי )תוספות(.[ פוסק הרי"ף: ְוֵכן ֲהָלָכה, כדברי רבן שמעון בן גמליאל, שגם לגבי אשתו של האדם נאמר דין זה, שאין לפדות את השבויים ביתר מכדי דמיהם.  ּ ָ נוּ ּ ת ַר ָּב ָנן בברייתא, ִנ ְׁש ֵּבית אשתו של האדם, [ּ ְוָהיו השבאים ְמ ַבְּק ִׁשין דַ ] ִמ ֶּמ ּנו ָׂשָרהֲ ע ּ ע ּ ִּבְכתו ָּב ָתה – פי עשר משווי םַ כתובתה, ַעּ ֹוֶדה ּ פ ִרא ׁשֹו ָנה שנשבית, פ – חייב לפדותה, ואף שתקנו חכמים את פדיונה כנגד כתובתה, אין חיובו ְ לפדותה רק בשווי הכתובה, אלא אפילו פי עשר משווייה, ִמָּכאן ֹוֶדה ּ ְוֵאיָלך – אם נשבתה שוב, אם ָר ָצה לפדות, פ. ואם ֹוֶדה ּ ָר ָצה שלא לפדות, ֵאינֹ ו ִ ְבֵריּ , פ ּ ד ַר ִּבי. ַר ָּבן ִׁש ְמעֹון ֶּבן ַּגְמִליֵאל אֹוֵמר, רק ִאם ָהָיה ִ ְרקֹו ָנהּ פ – דמי פדייתה מהשבי ְּכֶנֶגד ּ דמי ֹוֶדה ּ ,ָּב ָתהְּּכתו ֹוֶדה ּ פ – חייב לפדותה, ְו ִאם ָלאו, אלא היו דמי פדייתה מרובים מדמי כתובתה, ֵאינֹ ו פ – אינו חייב לפדותה. פוסק הרי"ף: ַוֲהָלָכה ְּכַר ִּבי, שבפעם הראשונה חייב הבעל לפדותה אפילו ביותר מכדי כתובתה ]ובלבד שאין זה יותר מכדי דמיה שבזה הלכה כרשב"ג שאין פודין[.