שיעור 44, מסכת כתובות, פרק רביעי

שנינו במשנה, 'בנן נוקבין דיהויין ליכי מינאי יהויין יתבן בביתי ומיתזנן מנכסאי עד דתנסבן לגוברין חייב שהוא תנאי בית דין', כלומר, גם אם לא כתב לה בכתובה שהבנות שתהיינה לה ממנו, תשבנה בביתו אחר מותו ותהיינה ניזונות מנכסיו עד שתינשאנה לאנשים, חייב בכך, כיון שהוא תנאי בית דין. הגמרא מבררת עתה עד איזה זמן ניזונות הבנות מנכסיו: 'בְּנָן נוּקְבִין דְּיֶהֶוְיָין לֵיכִי מִינַּאי', רַב תָּנֵי – רב היה שונה בדין זה 'עַד דְּתִלַּקְּחָן' – עד שתילקחנה לאנשים, וְלֵוִי תָּנֵי – ואילו לוי היה שונה 'עַד דְּתִיבַּגְּרָן' – עד שתגענה לבגרות. מבארת הגמרא במה נחלקו, בֶּגֶר וְלֹא אַנְסִיב – אם התבגרה הבת אף שעדיין לא נשאת, אַנְסִיב וְלֹא בֶּגֶר – או שנישאת אף שעדיין לא התבגרה, כּוּלֵּי עַלְמָא לֹא פְּלִיגֵי דְּלֵית לָהּ – לדברי הכל אין לה מזונות מהאחים, כִּי פְּלִיגֵי – ומחלוקתם היא בַּאֲרוּסָה שעדיין לא בגרה, דְּרַב סָבַר, לֵית לָהּ – אין לה מזונות, וְלֵוִי סָבַר, אִית לָהּ – יש לה מזונות, עַד דְּתִבַּגְּרָן אוֹ יִמְטֵי זִמְנֵיהוֹן לְאִיתְנַסְּבָא – עד שתתבגר בעודה ארוסה, או עד שיגיע זמנה להנשא, ומבארת הגמרא מתי הוא הזמן שהיא צריכה להנשא, כְּדִתְנַן – כפי ששנינו במשנה להלן (פרק חמישי), נוֹתְנִין לִבְתוּלָה שהתארסה שְׁנֵים עָשָׂר חֹדֶשׁ מִשעה שֶּׁתְּבָעָהּ הַבַּעַל להנשא, לְפַרְנֵס עַצְמָהּ – שבאותם שנים עשר חודש היא מכינה לעצמה את תכשיטיה, ומוסיפה הגמרא ומבארת מדוע לאחר שהגיע זמנה להנשא אינה ניזונת מירושת אביה, וּתְנָן – והרי שנינו במשנה שם, הִגִּיעַ הזְמַן וְלֹא נִשְּׂאוּ, אוֹכְלוֹת מִשֶּׁלּוֹ – ניזונות משל הבעל, וכיון שמאותה שעה והלאה מזונותיה מוטלות על הארוס, פטורים היורשים מלזון אותה. וְכֵן תָּנֵי לֵוִי בְּמַתְנִיתֵיהּ – וכך גם שנה לוי בברייתא שלו, שהארוסה שעדיין לא בגרה ניזונת מירושת אביה 'עַד דְּתִיבַּגְּרָן אוֹ יִמְטֵי זִימְנֵיהוֹן לְאִיתְנַסְּבָא'.
מביאה הגמרא מחלוקת תנאים בנידון זה: כְּתַנָּאֵי – נחלקו תנאים בדין זה, שכך שנינו בברייתא, עַד מָתַי הַבַּת נִזּוֹנֶת, עַד שֶׁתִּתְאָרֵס. מִשּׁוּם רַבִּי אֶלְעָזָר אָמְרוּ, עַד שֶׁתִּבְגַּר. רַב סובר כְּתַנָּא קַמָּא, שמיד כשהתארסה אין לה מזונות, ואף שעדיין לא הגיע זמנה להנשא, ולא בגרה. וְלֵוִי סובר כְּרַבִּי אֶלְעָזָר, שרק אם בגרה אינה אוכלת מירושת אביה, אבל קודם שבגרה, אף שהתארסה, ניזונת משל אביה.
פוסק הרי"ף את ההלכה: וְהִלְכְתָא – וההלכה היא כְּרַב, שמיד כשהתארסה אין לה מזונות, דְּקָאֵי כְּתַנָּא קַמָּא – כיון שרב עומד בשיטתו של תנא קמא שבברייתא זו.

הגמרא דנה עתה בארוסה שמת בעלה קודם שנשאה, אך כתב לה כתובה כבר כשאירסה, והגיע זמנה להנשא ולא נישאה, האם ניזונת היא מנכסיו לאחר מיתתו או לא: אָמַר לֵיה רַב חִסְדָּא לְרַב יוֹסֵף, מִי שְׁמִיעַ לָךְ מִינֵּיהּ דְּרַב יְהוּדָה – האם שמעת מרב יהודה הלכה בענין זה, אֲרוּסָה שהתאלמנה, יֵשׁ לָהּ מְזוֹנוֹת מנכסי בעלה, כיון שמתנאי הכתובה שתהיה ניזונת מנכסיו לאחר מותו, אוֹ שאֵין לָהּ מְזוֹנוֹת, כיון שלא נשאה עדיין, ולא היתה כוונתו להתחייב בתנאי הכתובה אם לא ישאנה. אָמַר לֵיה – השיב לו רב יוסף, מִשְׁמַע לֹא שְׁמִיעַ לִי – אמנם לא שמעתי מרב יהודה הלכה בענין זה, אבל מִסְּבָרָא נראה דלֵית לָהּ – שאין לה מזונות לאחר מותו, והטעם לכך, כֵּיוָן דְּלֹא קִים לֵיהּ בְגַוָּהּ – כיון שעדיין אינו מכירה היטב שהרי לא נשאה עדיין, לֹא שָׁדֵי זוּזֵי בִּכְדִי – אינו משליך את ממונו בחינם, ואינו מתחיב בתנאי הכתובה קודם הנישואין.
אָמַר לֵיה – אמר לו רב חסדא, אִי [מִשְׁמַע] לֹא שְׁמִיעַ לָךְ – אם אכן לא שמעת בדבר זה הלכה מרב יהודה, מִסְּבָרָא אִית לָהּ – הרי מסברא מסתבר יותר לומר שיש לה מזונות, והטעם לכך, כֵּיוָן דְאֵירְסָה – כיון שאירס אותה, לֹא נִיחָא לֵיהּ דְּתִינְּוַּול – אין רצונו שתתבזה לשאול על הפתחים, (דהא לית לה מזוני מן האחים). וְקָא פָּסְקִי רַבָּנָן הִלְכְתָא כִּי הַאי לִישָּׁנָא בַּתְרָא – ופסקו רבותינו הלכה כלשון זו, האחרונה, שהיא סברתו של רב חסדא, שאין רצונו של הארוס שתתבזה ארוסתו לאחר מותו, ויש לה מזונות מנכסיו ככל אלמנה, וְהַנֵּי מִילֵּי – אמנם זהו רק אם מת הארוס לְאַחַר שְׁנֵים עָשָׂר חֹדֶשׁ משאירסה, שאז הגיע זמנה להנשא, ובעוד שהיה הארוס חי כבר היתה ניזונת מנכסיו, ואף לאחר מותו אין היא מפסידה מזונות. [פירשנו סוגיא זו כפי פירושו הראשון של הנמוקי יוסף וגירסתו בשיטת הרי"ף, אמנם רש"י והרמב"ם פירשו את הסוגיא לגבי יתומה ארוסה, האם ניזונת משל הארוס או לא].

בָּעוּ מִינֵּיהּ מֵרַב שֵׁשֶׁת – שאלו בני הישיבה את רב ששת שאלה זו, מְמָאֶנֶת – קטנה יתומה שהשיאוה אמה ואחיה, ומיאנה בבעלה, האם יֵשׁ לָהּ מְזוֹנוֹת אוֹ אֵין לָהּ מְזוֹנוֹת, ומבאר הרי"ף, פֵּרוּשׁ, הספק הוא האם יש לה מזונות מִן הָאַחִים, ככל קטנה הניזונית מנכסי אביה, שהרי לאחר שמיאנה עקרה וביטלה את הנישואין מעיקרם, והרי היא כמי שלא נישאה מעולם, שניזונת מנכסי אביה עד שתתבגר, או שכיון שהיתה נשואה, אף שאחר כך עקרה את נישואיה, הפסידה מזונותיה. אָמַר לֵיה רַב שֵׁשֶׁת, תְּנִיתוּהָ – הרי שנינו דין זה בברייתא, שכך שנינו בה, קטנה, שהיא אַלְמָנָה מן האירוסין, והתאלמנה בזמן שהיה אביה חי, וחזרה להיות בְּבֵית אָבִיהָ, וְכן קטנה שהיא גְרוּשָׁה מן האירוסין וחזרה בחיי אביה להיות בְּבֵית אָבִיהָ, וְשׁוֹמֶרֶת יָבָם קטנה בְּבֵית אָבִיהָ, יֵשׁ לָהּ מְזוֹנוֹת. רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר, אם עוֹדָהּ בְּבֵית אָבִיהָ, יֵשׁ לָהּ מְזוֹנוֹת, אך אם אֵינָהּ בְּבֵית אָבִיהָ, אֵין לָהּ מְזוֹנוֹת. ולכאורה קשה, הרי שיטתו של רַבִּי יְהוּדָה הַיְינוּ – זו עצמה שיטת תַּנָּא קַמָּא, שאמר שרק אם חזרה לבית אביה בחיי אביה יש לה מזונות, ואם כן במה נחלקו. אֶלָּא לָאו – ודאי יש לבאר, שמְמָאֶנֶת אִיכָּא בֵּינַיְהוּ – המחלוקת ביניהם היא לגבי ממאנת, דְּתַנָּא קַמָּא סָבַר, אִית לָהּ – יש לה מזונות, אף על פי שכבר היתה נשואה, כיון שבמה שמיאנה נעקרו נישואיה, והרי היא כמי שלא נישאת כלל. וְרַבִּי יְהוּדָה סָבַר, לֵית לָהּ – אין לה מזונות, כיון שרק אם עודה בבית אביה כפי שהיתה בתחילתה, שלא נישאת כלל יש לה מזונות, אבל זו שנישאת, אף שאחר כך מיאנה וביטלה את הנשואין אין לה מזונות. פוסק הרי"ף את ההלכה: וְהִלְכְתָא כְּתַנָּא קַמָּא, שהממאנת יש לה מזונות מנכסי אביה.