הרי"ף מביא נידונים נוספים שהובאו בגמרא בענין תנאי כתובה זה של מזון הבנות: בַת יְבָמָה – אדם שייבם את אשת אחיו שמת בלא בנים, והדין הוא שאם בעלה הראשון השאיר נכסים, מוטל חיוב דמי כתובתה על נכסי בעלה הראשון, והסתפקה הגמרא האם באופן זה אין השני מתחייב בתנאי כתובה, וממילא אם נולדה לו בת מיבמתו, ומת, אין יורשיו חייבים לזון אותה [ומנכסי הראשון ודאי אינה ניזונת, שהרי אינה ביתו], או שכיון שאם לא היו נכסים לראשון היה השני מתחייב בכתובתה, אם כן נמצא שאף על השני מוטלת אחריות לכתובתה, וממילא מוטלים עליו גם תנאי הכתובה, ובתו מיבמה זו ניזונת מנכסיו [אמנם באופן שהראשון לא השאיר נכסים, וכתובתה על נכסי השני, ודאי שהשני חייב גם בתנאי כתובתה, ובתו ניזונת מנכסיו]. וּבַת שְׁנִיָּה – הנושא אשה האסורה עליו מדברי סופרים [ונשים אסורות אלו מכונות 'שניות לעריות'], שלא תקנו כלל כתובה לאשה כזו, כיון שעיקר הכתובה נכתבה כדי שלא ימהר אדם לגרש את אשתו, ואילו אשה זו, האסורה עליו, רצוננו שיגרשנה, והסתפקה הגמרא האם כשם שלה עצמה אין כתובה, כך אין לה תנאי כתובה, ואם ילדה לו בת, ומת, אין אותה בת ניזונת מנכסיו, או שרק את האם עצמה קנסו, כיון שעברה עבירה כשנישאה לו, ואילו את בתו לא קנסו. וּבַת אֲרוּסָה – אדם המקדש אשה, וכתב לה כתובה מן האירוסין, אך עדיין לא נשאה, ובא עליה באיסור [שהרי כלה בלא ברכה אסורה על בעלה כנדה, מדרבנן], וילדה לו בת, האם כיון שכתב לה כתובה חלו עליו גם תנאי הכתובה אף שלא כתב אותם בפירוש, ובתו ניזונת מנכסיו, או שכיון שלא תקנו חכמים כתובה אלא משעת נישואין, לא תקנו גם את תנאי הכתובה אלא מזמן הנישואין, וכיון שנולדה אותה בת קודם הנישואין, אינו חייב במזונותיה. וּבַת אֲנוּסָה – האונס את הנערה, ונשאה לאשה כפי שחייבתו תורה, והרי אין לה כתובה [והיינו כדעת חכמים שכסף הקנס שנותן לה הוא במקום כתובתה, ואף לא הצריכו חכמים שיכתוב לה כתובה חדשה מחשש שתהא קלה בעיניו להוציאה, שהרי האונס את הנערה חייב לישא אותה ואינו רשאי לגרשה כל חייו], וילדה לו בת, האם כיון שאין לה כתובה עצמה אין לה גם את תנאי הכתובה, ואינו חייב במזונות בתה, או שרק כתובה עצמה לא תיקנו לה חכמים, כיון שבין כך אינו יכול לגרשה, אבל תנאי כתובה יש לה, ככל בת ישראל, וחייב במזונות בתה. כֻּלָּן עָלוּ בְּתֵיקוּ – כל הספיקות הללו לא נפשטו בגמרא, הִילְכָּךְ לֵית לְהוּ – ולכן בנות אלו אינן ניזונות מנכסיו, דְּכָל תֵּיקוּ דְּמָמוֹנָא – כיון שהכלל הוא בכל ספק בדיני ממונות, חוּמְרָא לַתּוֹבֵעַ וְקוּלָּא לַנִּתְבָע – שיש להחמיר על התובע ולהקל על הנתבע, כיון שהמוציא מחבירו עליו הראיה.
מוסיף הרי"ף, וְהַנֵּי מִילֵּי – ודין זה, שבת יבמה, שניה, ארוסה ואנוסה, אין להן מזונות, היינו רק לְאַחַר מִיתָה של האב, שכל הבנות ניזונות מתנאי כתובה, ולגבי בנות אלו יש ספק, ואינן ניזונות מספק, אֲבָל בְּחַיֵּי אֲבוּהוֹן – אבל כל זמן שהאב עצמו חי, חַיָּב לְזוּנָן [בְּתַקָּנַת אוּשָׁא] – חייב במזונותיהן כפי שתקנו חכמים כשהיתה הסנהדרין באושא עַד שתהיינה בנות שֵׁשׁ שָׁנִים, כִּדְכַתְבִינָן לְעֵיל – וכפי שהתבאר לעיל.
משנה
משנתנו ממשיכה להביא את תנאי הכתובה שחייב בהם האדם גם אם לא נכתבו בה בפירוש: לֹא כָּתַב לָהּ בכתובתה 'וְאַתְּ תְּהֵא יַתְבָא בְּבֵיתִי וּמִיתְּזֶנָא מִנְּכָסַי כָּל יְמֵי מֵיגַר אַרְמְלוּתִיךְ בְּבֵיתִי', כלומר, את תשבי בביתי ותהיי ניזונת מנכסי כל זמן שתגורי כאלמנה בביתי, חַיָּב בכך, מִפְּנֵי שֶׁהוּא תְּנַאי בֵּית דִּין, ואף מי שלא כתב כן בכתובתו, חייבוהו חכמים בכך.
גמרא
שנינו במשנה, 'ואת תהא יתבא בביתי', תָּנֵי רַב יוֹסֵף – שנה רב יוסף ברייתא זו, יש לדייק מלשון תנאי כתובה זה, שהתחייבותו היא רק לגבי זה שתשבי 'בְּבֵיתִי', שאם השאיר בית גדול שיש בו מקום ליורשיו עם האלמנה, אין היורשים יכולים לשלחה לבית אביה ולזון אותה שם, אלא נשארת היא בבית בעלה, וניזונת שם מנכסיו, וְלֹא בְּעַקְתִּי – אבל לא במקום צר ודחוק שאין בו מקום לאלמנה וליורשים יחד, שבאופן זה אין אומרים שתדור לבדה בבית והיורשים יידחו מפניה. אֲבָל מכל מקום, גם באופן זה שהבית צר ודחוק, ואינה נשארת לגור בו, מְזוֹנֵי אִית לָהּ – אינה מפסידה את מזונותיה מנכסי הבעל, ואין אומרים שחיוב היורשים לזון אותה הוא רק כשהיא דרה בביתם, וכמשמעות פשטות לשון התנאי 'ואת תהא יתבא בביתי ומיתזנא מנכסי', שנראה שהדברים תלויים זה בזה, ואם אינה יושבת בביתו אינה ניזונת מנכסיו, אין הדבר כן, אלא אף שאינה דרה בביתו, ניזונת היא מנכסיו. מַר בַּר רַב אַשִּׁי אָמַר, באופן זה שאינה יושבת בביתו, אֲפִלּוּ מְזוֹנֵי לֵית לָהּ – אינה מקבלת אפילו מזונות, כיון ששני התנאים תלויים זה בזה, ואם אינה דרה בביתו, אינה ניזונת מנכסיו. פוסק הרי"ף: וְלֵית הֲלָכָה – ואין הלכה כְּמַר בַּר רַב אַשִּׁי, אלא אף אם אינה דרה בביתו, אינה מפסידה את מזונותיה, אלא ניזונת מנכסי בעלה.
