הרי"ף ממשיך לדון בענין זכותה של האשה לדור בבית בעלה לאחר שהתאלמנה: גַּרְסִינָן להלן בְּפֶרֶק הַנּוֹשֵׂא אֶת הָאִשָּׁה, תָּנוּ רַבָּנָן בברייתא, האשה שהתאלמנה, מִשְׁתַּמֶּשֶׁת בְּמָדוֹר – באותו חלק בבית שֶׁנִּשְׁתַּמְּשָׁה בּוֹ בְּחַיֵּי בַּעֲלָהּ, וכן בְּכָרִים וּבִכְסָתוֹת שֶׁנִּשְׁתַּמְּשָׁה בָּהֶן בְּחַיֵּי בַּעֲלָהּ, בַּעֲבָדִים וּשְׁפָחוֹת שֶׁנִּשְׁתַּמְּשָׁה בָּהֶן בְּחַיֵּי בַּעֲלָהּ. וְגַרְסִינָן הָתָם – ועוד למדנו שם, מְדוֹר אַלְמָנָה שֶׁנָּפַל, אֵין הַיּוֹרְשִׁים חַיָּבִים לִבְנוֹתוֹ מחדש. וְלֹא עוֹד, אֶלָּא אֲפִלּוּ הִיא אוֹמֶרֶת להם, הַנִּיחוּ לִי וַאֲנִי אֶבְנֶנּוּ מִשֶּׁלִּי, אֵין שׁוֹמְעִין לָהּ – אינם חייבים להסכים לכך, כיון שתנאי הכתובה הוא שתשאר באותו מקום שישבה בו בחיי בעלה, ולא במקום אחר. בָּעֵי – הסתפק אַבַּיֵּי, שִׁיפּוּצָא מַאי – האם רשאית היא לשפץ את המדור ולחזק את בדק הבית, או שעליה לגור בו כמות שהוא, או לצאת. תֵּיקוּ – עמדה שאלה זו בספק, ולא נפשטה. הִילְכָּךְ – לכן, כיון שהגמרא לא פשטה ספק זה, לֹא תְּשַׁפֵּץ – אינה רשאית לשפץ את המדור, כיון שהיורשים נחשבים מוחזקים בבית, ובכל 'תיקו' בדיני ממונות הכלל הוא ש'המוציא מחבירו עליו הראיה', ולכן אינה רשאית לשפץ, אלא כשיפול המדור תפקע זכותה.
הגמרא ממשיכה לדון בענין זכותה של האלמנה להיות ניזונת מירושת בעלה: אָמַר רַב יְהוּדָה, אָמַר שְׁמוּאֵל, הַתּוֹבַעַת מהיורשים דמי כְּתוּבָּה בְּבֵית דִּין, אֵין לָהּ מְזוֹנוֹת, כיון שלשון תנאי הכתובה הוא שתהיה ניזונת מנכסיו כל זמן שהיא יושבת בביתו כאלמנה, והיינו שנשארת שם מחמת כבודו ואינה נישאת לאחר, אבל כשתובעת כתובתה בבית דין זו ראיה שהיא רוצה להנשא לאחר [שאם לא כן לשם מה זקוקה היא לדמי כתובתה, והלא ניזונת היא מנכסיו], ונמצא שאינה יושבת כאלמנה מחמת כבודו, ושוב אין לה מזונות. וְדַוְקָא כשתבעה כתובתה בְּבֵית דִּין, שזו תביעה גמורה, אֲבָל אם תבעתה שֶׁלֹּא בְּבֵית דִּין, אלא רק תבעה אותם חוץ לבית דין, יֵשׁ לָהּ מְזוֹנוֹת.
מביאה הגמרא ברייתא בענין זה: תַּנְיָא – שנינו בברייתא, אלמנה שמִשְׁכְּנָה את כְּתוּבָּתָהּ תמורת הלואה, או שמָכְרָה את כְּתוּבָּתָהּ, או שעָשְׂתָה כְּתוּבָּתָהּ אַפּוֹתִּיקֵי לְאַחֵר – לקחה הלואה ונתנה כמשכון את הקרקע המיוחדת לכתובתה, בֵּין אם עשתה כן בְּבֵית דִּין, ובֵין שֶׁלֹּא בְּבֵית דִּין, הרי היא נחשבת כמי שגבתה את כתובתה, ושוב אֵין לָהּ מְזוֹנוֹת מנכסי בעלה.
משנה
שנינו במשנה לעיל תנאי כתובה הוא שהאלמנה תהיה ניזונת מנכסי בעלה כל זמן שהיא דרה בביתו כאלמנה, משנתנו מביאה שיש חילוקי מנהגים בזה: כָּךָ – כנוסח האמור במשנה הקודמת, הָיוּ אַנְשֵׁי יְרוּשָׁלַיִם כּוֹתְבִין, שחיוב המזונות תלוי באלמנה עצמה, וכל זמן שרצונה לישב בביתו כאלמנה, ניזונת היא מנכסיו, ורק אם תבעה מעצמה את דמי הכתובה, מפסידה את המזונות, וְכן אַנְשֵׁי גָּלִיל הָיוּ כּוֹתְבִין כְּאַנְשֵׁי יְרוּשָׁלַיִם. וְאילו אַנְשֵׁי יְהוּדָה הָיוּ כּוֹתְבִין, שתהיי ניזונת מנכסי עַד שֶׁיִּרְצוּ הַיּוֹרְשִׁין לִיתֵּן לְךָ כְּתוּבָּתִיךְ, לְפִיכָךְ, כיון שמשמעות לשון זו היא שהמזונות אינם תלויים באלמנה עצמה, אלא ברצון היורשים, אִם רָצוּ הַיּוֹרְשִׁין להפסיק לתת לה מזונות, נוֹתְנִין לָהּ דמי כְּתוּבָּתָהּ, וּפוֹטְרִין אוֹתָהּ, ואינם חייבים עוד במזונותיה.
גמרא
שנינו במשנה שזכות המזונות של האלמנה תלויה בנוסח תנאי הכתובה, ויש חילוק בין אנשי ירושלים והגליל שמתחייבים במזונות האלמנה כל זמן שתרצה לדור בביתו כאלמנה, לבין אנשי יהודה, שנותנים רשות ליורשים לשלם לה מעצמם את כתובתה ולהפטר ממזונותיה. הגמרא מבררת את ההלכה בנידון זה במקומות אחרים: אִיתְּמַר – נשנתה מחלוקת זו בבית המדרש, רַב אָמַר, הֲלָכָה כְּאַנְשֵׁי יְהוּדָה, שרשאים היורשים לתת לה כתובתה ושוב אין לה מזונות, וּשְׁמוּאֵל אָמַר, הֲלָכָה כְּאַנְשֵׁי גָּלִיל, שיש לה מזונות כל זמן שתרצה, עד שהיא עצמה תתבע את כתובתה מרצונה. בארץ בָּבֶל, וְכָל פַּרְוָורָאָה – ובכל הפרברים הסמוכים לה, נַהוּג כְּרַב – נהגו כרב, שהיורשים רשאים לתת לה כתובתה מעצמם, ואילו בעיר נְהַרְדְּעָא, וְכָל פַּרְוָורָאָה – ובכל הפרברים הסמוכים לה, נַהוּג כִּשְׁמוּאֵל, שדמי המזונות תלויים ברצונה. מבררת הגמרא, וְעַד הֵיכָן נחשב המקום כפרבר של העיר נְהַרְדְּעָא, ומבארת, עַד דְּסַגְיָא קַבָּא דִּנְהַרְדָּעָא – עד המקומות שבהם נוהגים למדוד במידת 'קב' המיוחדת לנהרדעא.
מברר הרי"ף את ההלכה: אִיכָּא מַאן דְּאָמַר – יש מי שאומר, שיש ללמוד מִדְּקָא יָהֲבִינַן קִיצּוּתָא לִנְהַרְדְּעָא – מכך שתחמה הגמרא את גבולות נהרדעא עד מקום מסוים, מִכְּלָל דְּכוּלֵּי עָלְמָא כְּרַב עַבְדֵי – מוכח מכך שבשאר המקומות שבעולם נוהגים כרב, וְהִלְכְתָא כְּוָותֵיהּ – וההלכה כמותו. וַאֲנָן לֹא חָזֵינַן לְהַאי סְבָרָא – אמנם לנו אין נראית סברא זו, דְּהַאי דְּקָא יָהֲבִינַן קִיצּוּתָא לַנְּהַרְדְּעָא – כיון שמה שנתנה הגמרא קצה וגבול לתחום נהרדעא, לָאו לְמֵימְרָא דְּכוּלֵּי עָלְמָא עָבְדֵי כְּרַב – אין זה מחמת שבכל שאר העולם נוהגים כרב, אֶלָּא לְמֵימְרָא דִּשְׁאָר בָּבֶל וּפַרְוָורָאָה עָבְדֵי כְּרַב – אלא לומר שבשאר המקומות שבארץ בבל נהגו כרב, מלבד העיר נהרדעא ופרבריה, שאף שהם נמצאים בארץ בבל אין נוהגים שם כרב אלא כשמואל, אך זהו רק לענין המקומות שבבבל, אֲבָל כּוּלֵּי עָלְמָא דְּלֵית לְהוּ מִנְהָגָא – אך שאר המקומות בעולם, שאין להם מנהג אחר, כִּשְׁמוּאֵל עָבְדֵי – עליהם לנהוג כשמואל, דְּקַיְימָא לָן הִלְכְתָא כִּשְׁמוּאֵל בְּדִינֵי – שהרי מקובל בידינו כלל זה, שבמקום שנחלקו רב ושמואל בדיני ממונות, הלכה כשמואל.
