הרי"ף ממשיך לדון בענין חיוב מזונות באלמנה, שנחלקו בו רב ושמואל, האם היא ניזונת עד שתתבע דמי כתובתה, או שיכולים היורשים לתת לה כתובתה ולהיפטר ממזונותיה. והרי"ף פסק הלכה כשמואל, שדמי המזונות תלויים ברצונה, וכל זמן שלא תבעה כתובתה, יש לה מזונות. וּמַר רַב מֹשֶׁה גָּאוֹן, הָכִי סְבִירָא לֵיהּ כִּדְכַתְבִינָן – גם הוא סובר כן, כמו שכתבנו, שעד שתתבע כתובתה יש לה מזונות, וְאַיְיתִי סִיַּעְתָּא לְהַאי סְבָרָא מֵהָא דִּתְנַן – והביא ראיה לדבריו ממה ששנינו במשנה להלן (פרק אחד עשר), אַלְמָנָה נִזּוֹנֶת מִנִּכְסֵי יְתוֹמִים, וְאִיבַּעְיָא לָן – והסתפקנו בִּגְמָרָא, האם 'נִזּוֹנֶת' תְּנָן, שמשמעות לשון זו היא שבכל מקרה היא ניזונת מנכסי היתומים, וּכְאַנְשֵׁי גָּלִיל, האומרים שכל זמן שלא תבעה כתובתה חייבים היורשים במזונותיה, אוֹ 'הַנִּזּוֹנֶת' תְּנָן, שמשמעות לשון זו היא שיש אלמנה הניזונת ויש שאינה ניזונת, והמשנה עוסקת באותה הניזונת, והיינו שרוצים היתומים לזון אותה, וּכְאַנְשֵׁי יְהוּדָה, שאם אין היתומים רוצים זאת, יכולים הם לתת לה כתובה ולהיפטר ממזונותיה. וְאַסִּיקְנָא – ומסקנת הגמרא שם, לְעוֹלָם 'נִזּוֹנֶת' תְּנָן, וּכְאַנְשֵׁי גָּלִיל, והיינו כדעת שמואל, שכל זמן שלא תבעה כתובתה יש לה מזונות.
וְעוֹד אַיְיתֵי סִיַּעְתָּא – וראיה נוספת הביא רב משה גאון, מֵהָא דְּאַמְרִינָן – ממעשה זה שהובא בגמרא להלן, קְרִיבֵיהּ דְּרַבִּי יוֹחָנָן הֲוָה לְהוּ אִיתַּת אַבָּא דַּהֲוָה נְפִישֵׁי מְזוֹנָהּ – קרובו של רבי יוחנן, היתה אשת אביו אוכלת הרבה, וחששו שלאחר מיתת בעלה יצטרכו לתת לה מזונות רבים מנכסי אביהם, אָתוּ לְקַמֵּיהּ דְּרַבִּי יוֹחָנָן – באו אותם קרובים לרבי יוחנן, לשאול אותו כיצד יכולים הם להפטר מהוצאה מרובה זו. אָמַר לְהוּ – אמר להם רבי יוחנן, זִילוּ אִמְרוּ לֵיהּ לַחֲבִיבִי – לכו אמרו לדודי, בעלה של אותה אשה, דִּנְיַיחֵד לָהּ אַרְעָא לִמְזוֹנָהּ – שלפני מותו יְיַחֵד לה קרקע מסוימת למזונותיה, ובאופן זה לא יצטרכו לתת לה מזונות יותר מדמי קרקע זו. מסיים הרי"ף את ביאור הראיה, וְאִי סַלְקָא דַּעְתָּךְ – ואם תעלה על דעתך דסְבִירָא לֵיהּ לְרַבִּי יוֹחָנָן כְּאַנְשֵׁי יְהוּדָה, שיכולים היורשים לתת לה את דמי כתובתה ולהפטר ממזונותיה, לָמָּה לֵיהּ לְיַחוֹדֵי לָהּ אַרְעָא – מדוע הוצרך לייעץ להם שייחד לה בעלה קרקע למזונותיה, לִיתֵּן לָהּ כְּתוּבָּה וְלִיפְטְרָהּ – הרי יכולים היורשים לתת לה מיד לאחר מיתת אביהם את דמי כתובתה, ולפוטרה, ולא יצטרכו לתת לה עוד מזונות. אֶלָּא שְׁמַע מִינָהּ – מוכח ממעשה זה, דכְּאַנְשֵׁי גָּלִיל סְבִירָא לֵיהּ – שסובר רבי יוחנן שהלכה כאנשי גליל, שאין היורשים יכולים לתת לה כתובתה אם אינה תובעת אותה.
ראיה נוספת לכך, וּבְסוֹף יֵשׁ נוֹחֲלִין (ב"ב קלט.) נַמִּי אַמְרִינָן – גם כן אמרה הגמרא, שָׁלַח רַבִּין הלכה זו בְּאִיגַּרְתֵּיהּ [-באיגרתו], מִי שֶׁמֵּת, וְהִנִּיחַ אַלְמָנָה וּבַת, ואין בירושתו מזונות עבור שתיהן, אף על פי שהבת היא שיורשת את נכסי אביה, מכל מקום מזונות האלמנה נגבים מהירושה, ולכן אַלְמָנָתוֹ נִזּוֹנֶת מִנְּכָסָיו. ואם נִישֵּׂאת הַבַּת, ובעלה זכה בנכסי אשתו, ובכללם בירושה שירשה מאביה, עדיין אַלְמָנָתוֹ נִזּוֹנֶת מִנְּכָסָיו, כיון שהירושה משועבדת למזונותיה. מֵתָה הַבַּת לאחר שנישאה, אָמַר רַב יְהוּדָה בֶּן אֲחוֹתו שֶׁל רַבִּי יוֹסֵי בְּרַבִּי חֲנִינָא, עַל יָדִי הָיָה מַעֲשֶׂה כזה, וְאָמְרוּ חכמים, אַלְמְנָתוֹ נִזּוֹנֶת מִנְּכָסָיו, ואף על פי שאין אלמנה גובה מזונותיה מנכסים משועבדים שהוריש בעלה, גובה היא מנכסים אלו אף כשהם ביד בתה או ביד חתנה, והיינו כיון שיש לה מזונות לעולם, עד שתתבע את כתובתה, וכדעת שמואל. וְעל כל פנים שַׁמְעִינָן מֵהָנֵי כּוּלְּהוּ – יש ללמוד מנידונים אלו, דַּהֲלָכָה כְּאַנְשֵׁי גָּלִיל, שיש לה מזונות עד שתתבע כתובתה.
הגמרא דנה עתה בדין אלמנה הבאה לגבות דמי כתובתה, האם מחשבים את בגדיה בכלל דמי כתובתה, או שנוטלת דמי כתובה שלמים מלבד הבגדים שלה: אִיתְּמַר – נשנתה מחלוקת זו בבית המדרש, אַלְמָנָה הבאה לגבות כתובתה, רַב אָמַר, שָׁמִין מַה שֶּׁעָלֶיהָ, ואף בגדים אלו נכללים בדמי כתובתה. וּשְׁמוּאֵל אָמַר, אֵין שָׁמִין מַה שֶּׁעָלֶיהָ, ומקבלת דמי כתובה מלבד בגדים אלו שנשארים בחזקתה. אָמַר רָבָא, אָמַר רַב נַחְמָן, אַף עַל גַּב דִּתְנַן בְּמַתְנִיתִין כְּוָותֵיהּ דִּשְׁמוּאֵל – אף על גב ששנינו במשנה הלכה שיש להביא ממנה ראיה לדברי שמואל, מכל מקום הִלְכְתָא כְּוָותֵיהּ דְּרַב – ההלכה היא כדברי רב. ומבאר רב נחמן מאיזו משנה יש להביא ראיה לדברי רב, דִּתְנַן – שכך שנינו במשנה במסכת ערכין (כד.), אֶחָד הַמַּקְדִּישׁ את כל נְכָסָיו, וְאֶחָד הַמַּעֲרִיךְ אֶת עַצְמוֹ, ובא הגזבר של הקדש ליטול ממנו משכון, אֵין לוֹ לגזבר זכות למשכנו, לֹא בִּכְסוּת אִשְׁתּוֹ וּבָנָיו, וְלֹא בְּצֶבַע שֶׁצְּבָעָן לִשְׁמָן – לא בגדים שצבע עבור אשתו ובניו, וְלֹא בְּסַנְדָּלִים חֲדָשִׁים שֶׁלְּקָחָן לִשְׁמָן – לשם אשתו ובניו, וְלֹא בְּכֵלִים חֲדָשִׁים שֶׁלְּקָחָן לִשְׁמָן, כיון שכל אלו אינם נחשבים כשלו, אלא כשלהם, ואינם משועבדים להקדש הקדיש או לערך שהעריך, הרי מוכח שהבגדים שנותן הבעל לאשתו שייכים לה לגמרי, וממילא אף לגבי כתובה אין הם נחשבים בכלל דמי הכתובה המגיעים לה, אלא גובה כתובה מלאה מלבד הבגדים שעליה, וכדברי שמואל.
אָמַר לֵיהּ רָבָא לְרַב נַחְמָן, מֵאַחַר דִּתְנַן מַתְנִיתִין כְּוָותֵיהּ דִּשְׁמוּאֵל – מאחר ומהמשנה מוכח כדברי שמואל, אַמַּאי הִלְכְתָא כְּוָותֵיהּ דְּרַב – מדוע אמרת שההלכה כדברי רב. אָמַר לֵיהּ – השיב לו רב נחמן, אמנם לִכְאוֹרָה כִּשְׁמוּאֵל רִיהֲטָא – כשלומדים את המשנה במרוצה וללא התבוננות, אכן נראה ממנה כדברי שמואל, וְכִי מְעַיְּינַת בַּהּ – אבל כאשר תעיין היטב במשנה זו, הִלְכְתָא כְּוָותֵיהּ דְּרַב – תראה שההלכה כדברי רב, מַאי טַעֲמָא – ומה הטעם לכך, כִּי אַקְנֵי לָהּ – מה שהאדם מקנה את הבגדים לאשתו, אַדַּעְתָּא לְמֵיקַם קַמֵּיהּ – היינו רק על דעת כן שתעמוד לפניו ויחיו יחד, ולכן כשהקדיש את נכסיו אין גובים מבגדי אשתו, כיון שדעתו היא שיהיו בגדים אלו ברשותה, אַדַּעְתָּא לְמִשְׁקַל וּמִיפַּק לְאַחֲרִינָא – אבל על דעת כן שיהיו שלה גם אחרי שתצא מרשותו, לֹא אַקְנֵי לַהּ – אינו מקנה לה, ולכן כאן שהיא יוצאת מרשותו לאחר מיתתו, אין דעתו שיהיו הבגדים קנויים לה, ולכן יש לשום גם אותם בחשבון דמי כתובתה, וכדברי רב. פוסק הרי"ף: וְכֵן הִלְכְתָא – וכך היא ההלכה, ששמים גם את בגדיה בכלל דמי כתובתה.
