'לְכוֹתֵב כָּל נְכָסָיו לְבָנָיו', מבאר הרי"ף, מדובר באופן שכתב לבניו את כל נכסיו, וְכָתַב לְאִשְׁתּוֹ קַרְקַע כָּל שֶׁהוּא – קרקע מסוימת, אפילו בשיעור קטן ביותר, ומכך ששתקה בזמן שנתן את כל נכסיו לבניו הרי זו ראיה שהסכימה לכך שתפסיד את כתובתה והסתפקה בקרקע מסוימת זו שקיבלה יחד עם שאר הבנים, הרי אִבְּדָה בכך [בֵּין] את הַכְּתוּבָּה ובֵין] את הַתּוֹסֶפֶת.
'לִגְבּוֹת מִן הַקַּרְקַע', והיינו, כְּשֵׁם שֶׁאֵין אִשָּׁה גּוֹבָה מיורשי בעלה את עִקַּר הכְּתוּבָּה אֶלָּא מִן הַקַּרְקַע, כָּךְ אֵינָהּ גּוֹבָה את התּוֹסֶפֶת אֶלָּא מִן הַקַּרְקַע. ו'לִגְבּוֹת מִן הַזִּבּוּרִית', שכשבאה לגבות כתובתה מקרקע שביד הבעל או ביד היורשים, ויש לבעל כמה סוגי קרקעות, הרי בֵּין הַכְּתוּבָּה בֵּין הַתּוֹסֶפֶת, גּוֹבָה מִן הַזִּבּוּרִית.
'וְכָל זְמַן שֶׁהִיא בְּבֵית אָבִיהָ גּוֹבָה כְּתוּבָּתָהּ לְעוֹלָם', כלומר, אשה שהתאלמנה מבעלה, ובאה לתבוע כתובתה לאחר שנים רבות, לדעת רבי מאיר אם היא יושבת בביתו וניזונת מנכסיו, יכולה לתבוע את כתובתה רק עד עשרים וחמש שנה, כיון שמסתבר שבזמן זה כבר עשתה טובות לשכניה מנכסי היתומים בסכום כתובתה, ואינה יכולה לגבותה. אבל בזמן שהיא בבית אביה, יכולה לתבוע את כתובתה גם לאחר שנים רבות. אמנם לדעת חכמים הדין הוא בהיפך, שכל זמן שהיא בבית בעלה, יכולה לתבוע את כתובתה אפילו לאחר שנים רבות, ואף שלא תבעה את כתובתה במשך כל השנים הללו אין זו ראיה שמחלה על כך, אלא יתכן שהתביישה לתבוע זאת מהיורשים בעודה יושבת בביתם, אבל אם יושבת היא בבית אביה, ולא תבעה את כתובתה במשך עשרים וחמש שנה, הרי זו ראיה שמחלה עליה, ואינה גובה אותה עוד, ונידון זה שנחלקו בו חכמים ורבי מאיר הוא בֵּין לגבי הַכְּתוּבָּה, ו[בֵּין] לגבי הַתּוֹסֶפֶת. (הגה"ה לדברי רבי מאיר אבל לדברי חכמים אינה גובה אלא עד כ"ה שנים וכן פסקינן פרק הנושא דהלכה כדברי חכמים ע"כ:).
'וְלִכְתוּבַּת בְּנִין דִּכְרִין', והיינו תנאי כתובה שבו מתחייב הבעל לאשתו שאם היא תמות לפניו, ובשעה שימות יהיו לו בנים ממנה ומאשה אחרת, יירשו בניה לבדם את דמי כתובתה, מלבד חלקם בירושה עם אחיהם, וגם לגבי תנאי זה אמרו שֶׁיּוֹרְשִׁין בניה בֵּין את דמי הַכְּתוּבָּה ובֵין את דמי הַתּוֹסֶפֶת.
הגמרא מביאה עתה כמה מחלוקות שנחלקו בהם בני ישיבת פומבדיתא עם בני ישיבת מתא מחסיא, שרובם עוסקים בענין כתובה ותנאי כתובה: אִיתְּמַר – נאמרה מחלוקת זו בבית המדרש, כְּתוּבַּת בְּנִין דִּכְרִין – אותו תנאי כתובה האומר שבני האשה יירשו את כתובתה לבדם, מלבד חלקם בירושת אביהם, פּוּמְבְּדִיתָאֵי אָמְרֵי – בני ישיבת פומבדיתא אמרו, שלֹא טָרְפָה מִמְשַׁעְבְּדֵי – אין הבנים נוטלים דמי כתובה זו מנכסים משועבדים שהשאיר אביהם ביד לקוחות, כיון ש'יִרְתוּן' תְּנָן – שנינו בתנאי כתובה זו לשון ירושה, וכשם שאין הבנים יורשים אלא נכסים שהיו ברשות אביהם בשעה שמת, ואינם יורשים נכסים שכבר מכר לאחרים, כך דמי כתובה זו אינם ניתנים להם אלא מנכסים בני חורין שהותיר האב. בְּנֵי מָתָא מְחַסְיָא אָמְרֵי – ואילו בני ישיבת מתא מחסיא אמרו, שטָרְפָה מִמְשַׁעְבְּדֵי – גובים הבנים דמי כתובת אמם גם מנכסים משועבדים, וכפי שהיתה אמם גובה את כתובתה מנכסים משועבדים אילו היתה חיה, כיון שיִסְּבוּן תְּנָן – לשון 'יטלו' נאמר בתנאי כתובה זה, והיינו כמו בעל חוב הנוטל את ממונו מהלוה, ואפילו מלקוחות שקנו מהלוה. פוסקת הגמרא, וְהִלְכְתָא – וההלכה היא כבני ישיבת פומבדיתא, שלֹא טָרְפָה מִמְשַׁעְבְּדֵי, כיון שלשון 'יִרְתוּן' תְּנָן.
נידון נוסף: מִטַּלְטְלִי וְאִיתְנְהוּ בְּעֵינַיְהוּ – אם התפיס הבעל לאשתו חפצים מסוימים שיהיו מיוחדים לגביית דמי כתובתה, וכשבאה לגבות את דמי כתובתה לאחר מותו קיימים אותם מטלטלין בעולם, הרי היא גובה אותם בְּלֹא שְׁבוּעָה, כיון שהטעם שתיקנו חכמים שצריכה האשה להשבע לפני שהיא גובה את כתובתה הוא מחשש שהתפיס לה הבעל מטלטלין לגביית כתובתה, והם ברשותה, ועתה היא באה לגבות פעם נוספת מהיורשים, אבל כאן הרי יודעים אנו שאכן התפיס לה מטלטלין, ואף יודעים אנו מה הם אותם מטלטלין, וכיון שכך אין מקום להוסיף ולהשביעה. לֵיתַנְהוּ בְּעֵינַיְהוּ – אבל אם אין המטלטלין קיימים בעולם, לפי שכבר מכרם הבעל, וקנה מטלטלין אחרים בדמיהם, פּוּמְבְּדִיתָאֵי אָמְרֵי – בני ישיבת פומבדיתא אמרו שגובה גם אותם בְּלֹא שְׁבוּעָה, שהרי הם נחשבים כהמשך למטלטלין הראשונים שייחד לה בכתובתה. בְּנֵי מָתָא מְחַסְיָא אָמְרֵי – ואילו בני ישיבת מתא מחסיא אמרו שגובה מטלטלין אלו בִּשְׁבוּעָה. פוסקת הגמרא את ההלכה, וְהִלְכְתָא כבני פומבדיתא, שגובה מטלטלין אלו בְּלֹא שְׁבוּעָה, וְהוּא – ובתנאי, דִּיְדִיעַ דְּהַנֵּי מִטַּלְטְלִי מֵחֲמַת מִטַּלְטְלִי קַמָּאִי נִינְהוּ – שידוע לנו שמטלטלין אלו שהיא באה לגבות באו מכח המטלטלין הראשונים, שייחד לה בכתובתה.
נידון נוסף: יִחֵד לַהּ אַרְעָא בְּאַרְבָּעָה מֵצְרָנָהָא – ייחד הבעל לאשתו קרקע מסוימת לגביית כתובתה, ופירט בשטר הכתובה את ארבעת גבולות השדה, מארבעת צדדיה, הרי היא גובה קרקע זו בְּלֹא שְׁבוּעָה, כיון שלאחר שייחד לה קרקע זו בפירוט גדול כל כך, שסימנה מכל צדדיה, בודאי אין לחשוש שהתפיס לה גם מטלטלין בכתובתה, והרי היא גובה את אותה קרקע ללא שבועה. אך אם ייחד לה את הקרקע רק בְּחַד מֵיצְרָא – בגבול אחד, שאין זה פירוט גמור, ואינה סומכת על כך לגמרי, פּוּמְבְּדִיתָאֵי אָמְרֵי – בני ישיבת פומבדיתא אמרו, שגובה קרקע זו בְּלֹא שְׁבוּעָה, כיון שגם באופן זה אנו אומרים שיש לה סמיכות דעת על גביית קרקע זו, ומסתבר שלא התפיס לה גם מטלטלין אחרים בנוסף לכך, ואילו בְּנֵי מָתָא מְחַסְיָא אָמְרֵי, שבאופן זה גובה את הקרקע בִּשְׁבוּעָה, כיון שאנו חוששים שלא סמכה דעתה לגמרי על קרקע זו, ומחמת כן הוסיף והתפיס לה מטלטלין, וקודם שתגבה את כתובתה צריכה היא להשבע שלא התפיסה מטלטלין. פוסקת הגמרא, וְהִלְכְתָא כבני פומבדיתא, שגובה כתובתה מקרקע זו בְּלֹא שְׁבוּעָה.
