נידון נוסף שנחלקו בו בני פומבדיתא עם בני מתא מחסיא, שאינו שייך לדיני כתובה: המודה בפני עדים שהוא חייב ממון לחבירו, ואָמַר לְעֵדִים כִּתְבוּ שטר חוב על סכום זה, וְחִתְמוּ על השטר, וְהָבוּ לֵיהּ – ותנו את השטר לאותו אדם שאני חייב לו, קָנוּ מִינֵּיהּ – אם קיבלו העדים קנין מיד המתחייב, לֹא צָרִיךְ לְאַמְלוֹכֵי בֵּיהּ – אינם צריכים לחזור ולהימלך בו לאחר כתיבת השטר האם ליתנו לאותו אדם, אלא נותנים אותו, אבל אם לֹא קָנוּ מִינֵּיהּ – לא עשה קנין על חיוב זה, אלא רק אמר להם שיכתבו ויתנו לו, פּוּמְבְּדִיתָאֵי אָמְרֵי, גם באופן זה לֹא צָרִיךְ לְאַמְלוֹכֵי בֵּיהּ, אלא כותבים ונותנים לו, ואילו בְּנֵי מָתָא מְחַסְיָא אָמְרֵי, צָרִיךְ לְאַמְלוֹכֵי בֵּיהּ – צריכים הם לחזור ולהימלך בו קודם שיתנו את השטר לאותו אדם, שמא חזר בו. פוסקת הגמרא את ההלכה: וְהִלְכְתָא כבני מתא מחסיא, שצָרִיךְ לְאַמְלוֹכֵי בֵּיהּ.
(מביא הרי"ף דין דומה המובא בתלמוד יְרוּשַׁלְמִי (ב"מ פ"ד ה"ב), אָמַר לֵיהּ רַב לְחִיָּיא בְּרֵיהּ [-בנו], כַּד אֲמֵינָא לָךְ הַב מִידִי לִפְלָנְיָא – כאשר אני אומר לך שתתן דבר מסוים לאיש פלוני, אִי אִינִישׁ עָשִׁיר הוּא – אם הוא אדם עשיר, אל תתן לו מיד, אלא אִמְּלִיךְ בִּי תִּנְיָנוּת – תימלך בי פעם שניה, לשמוע אם אכן אני עומד בדעתי ליתנו לו. וְאִי אִינִישׁ מִסְכֵּן הוּא – אך אם הוא אדם עני, הַב לֵיהּ מִיָּד – תן לו מיד, שהרי זו מצוות צדקה, והאמירה לתת לו ממון נחשבת כנדר צדקה, שחייבים לקיימו).
שנינו במשנה, 'רַבִּי אֶלְעָזָר בֶּן עֲזַרְיָה אוֹמֵר וְכוּ' מן הנשואין גובה את הכל. מן האירוסין, בתולה גובה מאתים, ואלמנה מנה, שלא כתב לה אלא על מנת לכונסה'. אָמַר רַב נַחְמָן, אָמַר שְׁמוּאֵל, הֲלָכָה כְּרַבִּי אֶלְעָזָר בֶּן עֲזַרְיָה, שהארוסה שנתאלמנה או נתגרשה, אינה גובה תוספת כתובה.
(אִיתְּמַר – נאמרה מחלוקת זו בבית המדרש, מַתְּנַת שְׁכִיב מְרַע – מתנה שנותן אדם חולה הנוטה למות, שתקנו חכמים שתחול מתנתו ללא קנין [מחשש שאם יידע שלא יתקיימו דבריו, תיטרף דעתו בחוליו], שֶׁכָּתַב בָּהּ קִנְיָן – שהוסיף החולה וכתב בה גם קנין, הגם שהדבר אינו נצרך, נחלקו אמוראים בדינו, בֵּי רַב מִשְּׁמֵיהּ דְּרַב אָמְרֵי – בבית מדרשו של רב אמרו בשם רב, אַרְכְּבֵיהּ אַתְּרֵי רִכְשֵׁי – הרי זה כאילו הרכיבו על שני סוסים, כלומר, נתן לו שתי כוחות לזכות בהם, האחד כח מתנת שכיב מרע המועילה גם ללא קנין כלל, והשני כח מתנה הנעשית בקנין, המועילה אפילו באדם בריא [ולהלן יבואר מה התועלת בכך]. וּשְׁמוּאֵל אָמַר, לָא יָדַעְנָא מָה אֱידוּן בָּהּ – איני יודע כיצד לדון דין זה. ומבארת הגמרא את דבריהם, [בֵּי] רַב מִשְּׁמֵיהּ דְּרַב אָמְרֵי אַרְכְּבֵיהּ אַתְּרֵי רִכְשֵׁי – בבית מדרשו של רב אמרו בשם רב שנחשב הוא כמי שנתן לו שתי כוחות, כלומר, הֲרֵי הִיא כְּמַתְּנַת בָּרִיא, וַהֲרֵי הִיא כְּמַתְּנַת שְׁכִיב מְרַע, ומבארת הגמרא, הועיל קניינו לכך שהֲרֵי הִיא נחשבת כְּכל מַתְּנַת בָּרִיא לענין זה שֶׁאִם עָמַד – הבריא מחוליו, אֵינוֹ חוֹזֵר בו ממתנתו. וַהֲרֵי הִיא נחשבת גם כְּמַתְּנַת שְׁכִיב מְרַע, לענין זה שֶׁאִם אָמַר במתנה זו שהַלְוָאָתוֹ תהיה נתונה לִפְלוֹנִי, אף על פי שמצד דיני הקנינים אין אמירה זו מועילה להקנות את ההלואה, כיון שהיה באותה שעה שכיב מרע, חלו דבריו, והרי הַלְוָאָתוֹ לִפְלוֹנִי. וּשְׁמוּאֵל אָמַר, לֹא יָדַעְנָא מָה אֱידוּן בֵּיהּ – איני יודע כיצד לדון ולפסוק את ההלכה בענין זה, וטעמו, כיון שיש לחשוש שֶׁמָּא הטעם שעשה החולה קנין במתנה זו הוא כיון שלֹא גָּמַר בדעתו לְהַקְנוֹתוֹ אֶלָּא בַּשְּׁטָר שינתן למקבל לאחר מותו, ולא באמירה לבד ככל מתנת שכיב מרע, וְכיון שהיתה כוונתו שיקנה על ידי השטר, לא חלה המתנה כלל, שהרי אֵין שְׁטָר מתנה מועיל לְאַחַר מִיתָה של הנותנו).
כפי שהתבאר לעיל, פסקה הגמרא הלכה כרבי אלעזר בן עזריה, שהתחייבות הבעל לתוספת כתובה חלה רק לאחר הנישואין, ולא משעת האירוסין. בָּעֵי – הסתפק רַבִּי אַבִין, נִכְנְסָה הכלה לַחוּפָּה, וְעדיין לֹא נִבְעֲלָה, והתאלמנה או התגרשה, מַהוּ – מה דינה, האם גובה היא גם תוספת כתובה או לא, ומבאר רבי אבין את צדדי הספק, האם חִיבַּת חוּפָּה היא הקוֹנָה את תוספת הכתובה, וממילא משעה שנכנסה לחופה יש לה תוספת, אוֹ שמא חִיבַּת בִּיאָה היא שקוֹנָה את התוספת, וכיון שלא נבעלה, אין לה תוספת. וּפָשְׁטִינַן – ופשטה הגמרא דְּחִיבַּת חוּפָּה קוֹנָה, ולכן מיד כשנכנסה לחופה, יש לה כתובה.
מביאה הגמרא ספק נוסף בענין זה: בָּעֵי [-הסתפק] רַב אַשִׁי, נִכְנְסָה לַחוּפָּה וּפֵירְסָה נִדָּה – אם היתה היא נדה בזמן החופה, מַהוּ – מה דינה לענין תוספת כתובה, אִם תִּמְצָא לוֹמַר – גם אם תפשוט את הספק הקודם ותאמר שחִיבַּת חוּפָּה קוֹנָה, עדיין יש להסתפק האם רק חוּפָּה דְּחַזְיָא [-הראויה] לְבִיאָה, אִין – אכן קונה היא לה את תוספת הכתובה, אבל חוּפָּה דְּלֹא חַזְיָא לְבִיאָה – שאינה ראויה לביאה, כגון כאן שפירסה נדה, לֹא – אינה קונה עבורה את התוספת. אוֹ דִּילְמָא לֹא שְׁנָא – או שמא נאמר שאין חילוק בדבר, וכל חופה יש בה חיבה המקנה לה את התוספת, ואפילו אם באותה שעה היתה נדה, שאינה ראויה לביאה. אומרת הגמרא, תֵּיקוּ – תעמוד שאלה זו בספק, ולא נפשטה. ומבאר הרי"ף כיצד יש לנהוג למעשה, הִילְכָּךְ – כיון שלא פשטה הגמרא ספק זה, לכן מספק אֵינָהּ קוֹנָה את התוספת בחופה כזו, שאינה ראויה לביאה.
