משנה
אחר שהתבאר במשנה הקודמת דין המוסיף על מנה ומאתים שתקנו חכמים כעיקר כתובה, עוסקת משנתנו בדינו של הבא לפחות מעיקר כתובה שתקנו חכמים, האם רשאי לעשות כן: רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר, [אִם] רָצָה הבעל לפחות מעיקר כתובת אשתו, ואף אשתו מתרצה לכך, כיצד יעשה, כּוֹתֵב הוא לִבְתוּלָה מָאתַיִם, כתקנת חכמים, וְהִיא כּוֹתֶבֶת לוֹ הִתְקַבַּלְתִּי מִמְּךָ מָנֶה, ואף על פי שבאמת לא קיבלה דבר, מכל מקום כיון שכתבה בשובר שקיבלה מנה הרי מחלה על המנה השני, ונמצא שנשאר חיובו לה רק מנה אחד. וְכן כותב הוא לְאשתו שנשא כשהיא אַלְמָנָה מָנֶה, כתקנת חכמים, וְהִיא כּוֹתֶבֶת לו הִתְקַבַּלְתִּי מִמְּךָ חֲמִשִּׁים זוּז, ונמצא שנשאר חיובו חמישים זוז בלבד, רַבִּי מֵאִיר חולק ואוֹמֵר, כָּל הַפּוֹחֵת לִבְתוּלָה מִמָּאתַיִם וּלְאַלְמָנָה מִמָּנֶה, אף אם עושה זאת בדרך כזו שאמר רבי יהודה, שמתחייב בכתובתה את הסכום שתקנו חכמים, אלא שהיא כותבת לו 'שובר' על חלק מהסכום, מכל מקום כיון שסוף סוף עבר על תקנת חכמים שתקנו לבתולה מאתים ולאלמנה מנה, הֲרֵי בְּעִילָתוֹ בְּעִילַת זְנוּת.
גמרא
(שנינו במשנה, 'רבי מאיר אומר, כל הפוחת לבתולה ממאתים ולאלמנה ממנה, הרי בעילתו בעילת זנות'. ומכך שלא אמר רבי מאיר 'כל בתולה שאין לה מאתים', אלא לשון 'כָּל הַפּוֹחֵת', משמע מכך, וַאֲפִילּוּ בִּתְנָאָהּ – ואפילו שבאמת תגבה לבסוף את אותם מאתים, שאין זה אלא תנאי בלבד שאינו חל, מכל מקום בעילתו בעילת זנות, אַלְמָא קָסָבַר תְּנָאָהּ בָּטֵל – ומוכח שרבי מאיר סובר שבמקרה זה תנאו בטל, וְאִית לָהּ מָאתַיִם – וכתובתה של הבתולה נשארת מאתים, וּמכל מקום זו בעילת זנות, דכֵיוָן דְּאָמַר לָהּ לֵית לִיךְ אֶלָּא מָנֶה – כיון שהתנה ואמר שלא יהיה לה אלא מנה, [לֹא] סָמְכָה דַּעְתָּהּ – אין דעתה סומכת על כך שבאמת יהיו לה מאתים בכתובתה, וְכיון שכך הָוֵי לַהּ – נעשית בְּעִילָתוֹ בְּעִילַת זְנוּת [שאם לא כן, אלא חל תנאו ובאמת אינה גובה אלא מחצית מהראוי לה, אין כל חידוש בלשונו של רבי מאיר שאמר 'כל הפוחת', והיה לו לומר 'כל בתולה שאין לה מאתים', אלא ודאי כוונת רבי מאיר לאופן שרק אמר שתהיה כתובתה פחותה ממאתים, ובאמת לא חלו דבריו כלל, ומכל מקום בעילתו בעילת זנות]. תמהה על כך הגמרא, וְהָא שַׁמְעִינָן לֵיהּ – והרי שמענו לְרַבִּי מֵאִיר דְּאָמַר, כָּל הַמַּתְנֶה עַל מַה שֶּׁכָּתוּב בַּתּוֹרָה, תְּנָאוֹ בָּטֵל, כיון שאין בכח תנאו לבטל חיוב שהטילה עליו התורה, ומשמע מלשונו של רבי מאיר, הָא מִדְרַבָּנָן – אבל אם התנה על דבר שתקנו חכמים, תְּנָאוֹ קַיָּים, וכיון שכתובה היא תקנת חכמים, מדוע אין מועיל תנאו להפחית מדמי כתובת אשתו. מתרצת הגמרא, קָסָבַר רַבִּי מֵאִיר, כְּתוּבָּה דְּאוֹרַיְיתָא – חיוב כתובה הוא מן התורה, ולכך אין תנאי מועיל בו).
הגמרא מביאה מעשה בענין זה: אֲחָתֵיהּ דְּרָמֵי בַּר פָּפָּא אִינְּסְבָה לְרַב אַדָּא – אחותו של רמי בר פפא נישאה לרב אדא, ולאחר זמן אִירְכְסָה – אבדה לה כְּתוּבָּתָהּ. אֲתָא לְקַמֵּיהּ דְּרַב יוֹסֵף – בא רב אדא לפני רב יוסף לשאול אותו כיצד עליו לנהוג, שהרי אמר רבי מאיר במשנתנו שהפוחת לאשתו מכתובתה, אף על פי שבאמת לא חל תנאו ונשאר חיובו כשהיה, מכל מקום בעילתו בעילת זנות, כיון שאין האשה סומכת דעתה על כך, ואם כן גם אסור לאדם לשהות עם אשתו ללא שטר כתובה, ואף שאם תתאלמן או תתגרש תגבה דמי כתובה מכח תנאי בית דין שחייבוהו בכך, מכל מקום אין דעת אשתו סומכת על כך, כיון שהיא חוששת שיטען שפרע לה דמי כתובתה. אָמַר לֵיהּ – אמר לו רב יוסף, הָכִי [-כך] אָמַר רַב יְהוּדָה, אָמַר שְׁמוּאֵל, זוֹ דִּבְרֵי רַבִּי מֵאִיר, האומר שאסור לאדם לשהות עם אשתו בלא שטר כתובה, אֲבָל חֲכָמִים אוֹמְרִים, מַשְׁהֶה אָדָם (עם) [אֶת] אִשְׁתּוֹ אפילו שְׁתַּיִם וְשָׁלֹשׁ שָׁנִים בְּלֹא שטר כְּתוּבָּה, וְאֵינוֹ חוֹשֵׁשׁ, כיון שלדבריהם אין חוששים לכך שלא תסמוך דעתה על חיוב הכתובה, מאחר ולפי האמת חיוב זה קיים גם ללא שטר, ולכן אין כל חשש בכך שאבד שטר הכתובה. אָמַר לֵיהּ אַבַּיֵּי לרב יוסף, וְהָא אָמַר רַב נַחְמָן, אָמַר שְׁמוּאֵל, הֲלָכָה כְּרַבִּי מֵאִיר בִּגְזֵרוֹתָיו – בכל מקום שסובר רבי מאיר שגזרו חכמים גזירה מסוימת כדי לחזק את דין התורה, וכגון כאן שתקנו תקנה זו שצריך האדם שיהיה לאשתו שטר כתובה כדי לחזק את חיוב דמי הכתובה שחייבה אותו התורה, הלכה כמותו, ולא כחכמים החולקים עליו. אָמַר לֵיהּ – אמר רב יוסף לרב אדא, אִי הָכִי – אם כן הוא הדבר, כדברי שמואל, שהלכה בנידון זה כרבי מאיר, זִיל כְּתוֹב לָהּ – לך וכתוב לה שטר כתובה חדש.
משנה
משנתנו עוסקת בדינם של ארוס וארוסה, כמה זמן נותנים לכל אחד מהצדדים להכין את עצמו לנישואין, ומה הדין כשהגיע אותו הזמן ועדיין לא נישאו: נוֹתְנִין לִבְתוּלָה המאורסת שְׁנֵים עָשָׂר חֹדֶשׁ, מִשֶּׁתְּבָעָהּ הַבַּעַל להנשא, כדי שיהא לה זמן לְפַרְנֵס אֶת עַצְמָהּ – להכין לעצמה תכשיטים, וּכְשֵׁם שֶׁנּוֹתְנִין שנים עשר חודש לָאִשָּׁה, כָּךְ נוֹתְנִין שנים עשר חודש לָאִישׁ, לְפַרְנֵס אֶת עַצְמוֹ – להכין את צרכי הנישואין. וּלְאַלְמָנָה מאורסת שתבעה הארוס להינשא, נותנים שְׁלֹשִׁים יוֹם, כיון שאינה זקוקה לזמן רב כל כך להכנת התכשיטים, שהרי הם מוכנים לה מנישואיה הקודמים.
הִגִּיעַ אותו זְמַן, וְלֹא נִישְּׂאוּ, אוֹכְלוֹת מִשֶּׁלּוֹ – משל הארוס, כיון שהגיע הזמן שהוא חייב לישא אותה ולזון אותה, ואף על פי שלא קיים עדיין את חיובו לישא אותה, לא נפטר מחיובו לתת לה מזונות, וְאוֹכְלוֹת בִּתְרוּמָה – ואם היה הארוס כהן, רשאית הארוסה לאכול מאותו הזמן בתרומה, כיון שמעיקר דין התורה ארוסת כהן אוכלת בתרומה מיד כשהתארסה, אלא שגזרו חכמים שלא תאכל בתרומה עד שתינשא, אמנם משעה שהגיע הזמן הראוי לנישואין לא גזרו, ואוכלת בתרומה. רַבִּי טַרְפוֹן אוֹמֵר, נוֹתְנִין לָהּ הַכֹּל תְּרוּמָה – רשאי הארוס לתת לה את כל מזונותיה מתרומה, ואף כשיגיעו ימי טומאתה, שאינה רשאית לאכול תרומה טהורה, יכולה היא למכור את התרומה ולקנות בדמים מזונות של חולין. רַבִּי עֲקִיבָא אוֹמֵר, נותן לה מֶחֱצָה חוּלִּין הראויים לה בימי טומאתה, וּמֶחֱצָה תְּרוּמָה, הראויים לה בימי טהרתה.
