גמרא
שנינו במשנה, 'נותנין לבתולה שנים עשר חודש'. מבררת הגמרא, מְנָּא הָנֵּי מִילֵּי – מנין נלמד דין זה, שזמן ההכנה של בתולה לנישואין הוא שנים עשר חודש. ומבארת, אָמַר רַב חִסְדָּא, דְּאָמַר קְרָא – שהרי כך נאמר בפסוק לגבי הכנת רבקה לנישואיה עם יצחק, שאמרו בני משפחתה לאליעזר עבד אברהם (בראשית כד נה) וַיֹּאמֶר אָחִיהָ וְאִמָּהּ תֵּשֵׁב הַנַּעֲרָה אִתָּנוּ יָמִים אוֹ עָשׂוֹר אַחַר תֵּלֵךְ', ויש לברר, מַאי – מה הם אותם 'יָמִים' המוזכרים בפסוק, אִילֵימָא – אם תאמר ש'יָמִים' היינו תְּרֵי יוֹמֵי – שני ימים, ולפי זה 'עשור' המוזכר אחר כך היינו עשרה ימים, ואם כן קשה, [מִי] מִשְׁתָּעֵי אִינִישׁ הָכִי – וכי דרך בני אדם לדבר כן, דְּאָמְרֵי לֵיהּ תְּרֵי יוֹמֵי – שאמרו לו, לאליעזר, שתשב עמהם יומיים, וְאָמַר לְהוּ לָאו – ואמר להם אליעזר שאינו רוצה בכך, [וְהָדַר] אָמְרֵי לֵיהּ עֲשָׂרָה יוֹמֵי – וחזרו ואמרו לו שתשאר עשרה ימים, והרי אם אינו רוצה שתשאר אפילו יומיים, בודאי לא יתרצה לכך שתשאר עשרה ימים. אֶלָּא ודאי, מַאי – מה הוא ביאור לשון 'יָמִים' המוזכר בפסוק זה, שָׁנָה, שֶׁנֶּאֱמַר (ויקרא כה כט) 'יָמִים תִּהְיֶה גְּאוּלָּתוֹ', ושם בודאי הכוונה לשנה שלימה, שהרי נאמר באותו פסוק 'וְהָיְתָה גְּאֻלָּתוֹ עַד תֹּם שְׁנַת מִמְכָּרוֹ', ו'עשור' המוזכר אצל רבקה היינו עשרה חודשים, ולפי זה מבואר שלאחר שביקשו שתישאר רבקה בביתם שנה שלימה, ולא רצה בכך אליעזר, ביקשו שתישאר לכל הפחות עשרה חודשים.
הגמרא דנה עתה בענין קטנה המאורסת: אָמַר רַבִּי זֵירָא, תַּנָּא – שנינו בברייתא, קְטַנָּה המאורסת לאיש, ותבעה להנשא בעודה קטנה, בֵּין הִיא ובֵין אָבִיהָ יְכוֹלִין לְעַכֵּב, שלא תינשא עד שתגדל. מבררת הגמרא, בִּשְׁלָמָא אִיהִי מַצְיָא מְעַכְּבָא – מובן הדבר שהיא עצמה יכולה לעכב את הנישואין עד שתגדל, דְּאָמְרָה – כיון שיכולה היא לומר, לֹא יָכִילְנָא בְּבַעַל – איני יכולה להנשא, שהרי עדיין קטנה היא. אֶלָּא אָבִיהָ, מדוע יכול הוא לעכב את בתו מלהנשא, אִי אִיהִי נִיחָא לָהּ – אם היא מרוצה בנישואין אלו, אָבִיהָ מַאי נַפְקָא לֵיהּ מִינַּהּ – מה איכפת לאביה בדבר, עד שנתנו לו רשות לעכב על נישואין אלו. מבארת הגמרא, סָבַר – חושב האב בדעתו, הַשְׁתָּא לָא יָדְעָה – כעת אינה מבינה מה הם חיי אישות ונישואין (שטה מקובצת), וּלְמָחָר, לאחר שתינשא, ותראה שקשה לה הדבר בקטנותה, מִימָּרְדָא (וּנְפָקָא) וְאָתְיָא וְנָפְלָה עִילָּוַאי – תמרוד על בעלה, ותצא מביתו, ותחזור אלי, ואצטרך לחזור ולהשיאה שוב לאדם אחר, ולקנות לה תכשיטים חדשים.
הגמרא ממשיכה לדון בדין נישואי קטנה: אָמַר רָבָא בַּר לֵיוָאֵי, אֵין פּוֹסְקִין עַל הַקְּטַנָּה לְהַשִּׂיאָהּ כְּשֶׁהִיא קְטַנָּה – אין משיאים את הקטנה בעודה קטנה, אֲבָל פּוֹסְקִין – מותר להסכים ולהחליט עַל הַקְּטַנָּה לְהַשִּׂיאָהּ כְּשֶׁהִיא גְּדוֹלָה, ומבארת הגמרא את החידוש בדין זה, וְלֹא חַיְישִׁינָן דִּילְמָא עָיֵיל בַּהּ פַּחְדָּא מֵהַשְׁתָּא וַחֲלַשָׁה – ואין חוששים שמא כשתשמע שפסק עליה להשיאה בגדלותה, ייכנס בה פחד מהדבר כבר עתה, בקטנותה, ותבא לידי חולשה, אלא כיון שאין הפסיקה על עתה אלא לזמן שתגדל, אין בכך חשש.
תָּנוּ רַבָּנָן – שנו חכמים בברייתא, הַמְּאָרֵס אֶת הַבְּתוּלָה, בֵּין שֶׁתָּבַע הַבַּעַל לישאנה וְהִיא מְעַכֶּבֶת, וּבֵין שֶׁתָּבְעָה הִיא להינשא וּבַעַל מְעַכֵּב, נוֹתְנִין לָהּ שְׁנֵים עָשָׂר חֹדֶשׁ, ואותם שנים עשר חודש הם מִשְּׁעַת תְּבִיעָה, אֲבָל לֹא מִשְּׁעַת אֵירוּסִין. בָּגְרָה הנערה, אף על פי שלא התארסה, הֲרֵי הִיא כִּתְבִיעָה, כיון שמאותו יום והלאה היא מכינה את צרכי נישואיה, כֵּיצַד, בָּגְרָה יוֹם אֶחָד, וְנִתְקַדְּשָׁה מיד, נוֹתְנִין לָהּ שְׁנֵים עָשָׂר חֹדֶשׁ מאותו יום, ואם התארסה לאחר זמן, נותנים לה שיעור זמן שהוא שנים עשר חודש מזמן שהתבגרה, וכגון אם התארסה ששה חודשים לאחר שהתבגרה, נותנים לה זמן ששה חודשים עד הנישואין. ממשיכה הברייתא ואומרת, וְלַאֲרוּסָה נותנים שְׁלֹשִׁים יוֹם. מבררת הגמרא, מַאי – מה כוונת הברייתא באומרה 'וְלַאֲרוּסָה שְׁלֹשִׁים יוֹם', והרי התבאר שנותנים לארוסה שנים עשר חודש. מבארת הגמרא, אָמַר רַב פָּפָּא, הָכִי קָאֲמַר – כך כוונת התנא בברייתא, אֲרוּסָה שהתארסה כשהיא כבר בּוֹגֶרֶת, ולאחר שֶׁעָבְרוּ עָלֶיהָ שְׁנֵים עָשָׂר חֹדֶשׁ בְּבַגְרוּתָהּ קודם שהתארסה, וְנִתְקַדְּשָׁה, אף שאין לה שנים עשר חודש, מכל מקום אינה נישאת מיד, אלא נוֹתְנִין לָהּ שְׁלֹשִׁים יוֹם, כְּאַלְמָנָה.
