משנה
לאחר שהתבארו דיני אכילת מזונות בארוס וארוסה, מבארת משנתנו את דין אכילת מזונות באשה הזקוקה ליבום: הַיָּבָם – אדם שמת אחיו ללא ילדים, וצריך הוא לייבם את אשת אחיו, הגם שהוא כהן ואשתו מותרת באכילת תרומה, אֵינוֹ מַאֲכִיל בִּתְרוּמָה את אשת אחיו הזקוקה ליבומו, עד שישאנה בפועל.
אם היתה אותה יבמה רק מאורסת לאחיו, ועָשְׂתָה – שהתה שִׁשָּׁה חֳדָשִׁים של אירוסין בִּפְנֵי הַבַּעַל קודם שמת, וְשִׁשָּׁה חֳדָשִׁים נוספים בִּפְנֵי הַיָּבָם, וַאֲפִילּוּ שהתה כּוּלָּן – כל שנים עשר חודש בִּפְנֵי הַבַּעַל חָסֵר יוֹם אֶחָד, ואת אותו יום אחד השלימה לִפְנֵי הַיָּבָם, אֵינָהּ אוֹכֶלֶת בִּתְרוּמָה, ורק אם שהתה שנים עשר חודש בפני בעלה קודם שמת, היתה אוכלת בחייו [ולאחר שמת, לשיטת רש"י אינה אוכלת עוד בתרומה, ואף על פי שאכלה בחייו וכעת היא זקוקה ליבום. ולדעת רבינו תם אם אכלה בתרומה בחיי הבעל, ממשיכה לאכול בתרומה גם כשהיא שומרת יבם].
עתה חוזרת המשנה לעיקר דין אכילת ארוסה בתרומה: הלכה זו שארוסת כהן אוכלת בתרומה, זוֹ מִשְׁנָה רִאשׁוֹנָה, וְאילו בֵּית דִּין שֶׁל אַחֲרֵיהֶם אָמְרוּ, אֵין אִשָּׁה אוֹכֶלֶת בִּתְרוּמָה עַד שֶׁתִּכָּנֵס לַחוּפָּה, ובגמרא התבארו שני טעמים לתקנה זו: א. שמא מתוך שהיא עצמה אוכלת תרומה, תטעה ותתן גם לאחיה ואחיותיה הקטנים משלה, והרי הם זרים האסורים בתרומה. ב. שמא לאחר הנישואין ימצא הבעל שיש בה מום, ויתברר שקידושין אלו היו מקח טעות המתבטלים למפרע, ונמצא שאכלה תרומה באיסור (וְהִלְכְתָא כְּוָתַיְיהוּ).
משנה
להבנת משנתנו יש להקדים כמה הקדמות: א. אחד מתנאי הכתובה הוא שהבעל חייב במזונות אשתו, ותמורת זאת מעשי ידיה שייכים לו. ב. אף על פי שחיוב האשה למלאכה קצוב למידה מסוימת, גם אם עבדה והרויחה יותר, מוֹתָר מעשי ידיה גם הוא שייך לבעל, ותמורת זאת הוא חייב לתת לה בכל שבוע סכום של מעה כסף לצרכיה. ג. יכולה האשה לומר 'איני ניזונת ואיני עושה', כלומר, רצוני שמעשי ידי יהיו שייכים לי, ולא אקבל מזונות מבעלי [אבל הבעל אינו יכול לומר כן מרצונו, אלא לעולם הוא חייב במזונות אשתו, כל זמן שהיא לא אמרה 'איני ניזונת ואיני עושה']. ד. אם אינה נוטלת מהבעל מעה כסף לשבוע לצרכיה, מוֹתָר מעשי ידיה שייך לה.
הַמַּקְדִּישׁ את מַעֲשֵׂה יְדֵי אִשְׁתּוֹ שהיא עתידה לעשות, יכולה היא לומר 'איני ניזונת, ואיני עושה', כלומר, איני מקבלת ממך מזונות ואיני נותנת את מעשי ידי, ובאופן זה הֲרֵי הִיא עוֹשָׂה מלאכה, וְאוֹכֶלֶת – משתמשת במעשי ידיה לצורך מזונותיה, ואף על פי שבעלה הקדיש את מעשי ידיה, היינו רק אותם מעשי ידים שיש לו זכות בהם, ואילו אחרי שאמרה 'איני ניזונת ואיני עושה', אין לו זכות במעשי ידיה.
הַמּוֹתָר – אם הקדיש את מוֹתָר מעשי ידיה, גם אם אינו נותן לה מעה כסף, שאז בחייה שייך לה הַמּוֹתָר, אבל לאחר מיתתה, שהבעל יורשה, רַבִּי מֵאִיר אוֹמֵר נעשה המותר הֶקְדֵּשׁ, כיון שלדעת רבי מאיר אדם יכול להקדיש דבר שלא בא עדיין לעולם, ורַבִּי יוֹחָנָן הַסַּנְדְּלָר אוֹמֵר, הרי הוא חוּלִּין, כיון שלדעתו אין אדם מקדיש דבר שלא בא לעולם, ולכן גם אם מעלה לה מזונות ומעה כסף, ולא אמרה איני ניזונת ואיני עושה, שמעשי ידיה שלו, מכל מקום אינם קדושים, כיון שאינו יכול להקדישם קודם שבאו לעולם.
גמרא
הגמרא פוסקת את ההלכה במחלוקת שבמשנתנו: אָמַר שְׁמוּאֵל, הֲלָכָה כְּרַבִּי יוֹחָנָן הַסַּנְדְּלָר, דְּקָסָבַר – הסובר, שאֵין אָדָם מַקְדִּישׁ דָּבָר שֶׁלֹּא בָּא לָעוֹלָם, ולכן לא חלה הקדשתו על מעשי ידיה, שהרי בשעה שהקדישם עדיין לא באו לעולם, ואף לאחר מיתתה, כשיורשה הבעל, הרי הם חולין.
אָמַר רַב הוּנָא, [אָמַר רַב], יְכוֹלָה אִשָּׁה שֶׁתֹּאמַר לְבַעֲלָהּ, אֵינִי נִיזוֹנֶת משלך, וְאֵינִי עוֹשָׂה עבורך, אלא מעשי ידי יהיו שלי, ואהיה ניזונת מהם. מבארת הגמרא את טעמו, קָסָבַר – סובר רב הונא, כִּי תַּקִּינוּ רַבָּנָן – כשתיקנו חכמים שיתחייב הבעל במזונות אשתו, ותמורת זאת תתן לו את מעשי ידיה, מְזוֹנֵי עִיקָּר – היתה עיקר כוונתם לטובת האשה, שיהיו לה מזונות תמיד כשהיא נשואה, וּמַעֲשֵׂה יָדֶיהָ מִשּׁוּם אֵיבָה – ותקנו כנגד זה שמעשי ידיה יהיו שייכים לבעל רק משום איבה, שלא יקפיד הבעל על כך שהיא ניזונת משלו ונוטלת לעצמה גם את מעשי ידיה, ולכן אמרו חכמים שמעשי ידיה יהיו שלו, וְכִי אָמְרָה – ולכן כאשר היא אומרת אֵינִי נִיזוֹנֶת וְאֵינִי עוֹשָׂה, הָרְשׁוּת בְּיָדָהּ [מה שאין כן הבעל, אינו יכול לומר שאינו נוטל את מעשי ידיה ואינו זן אותה, כיון שעיקר התקנה היתה לחייבו במזונות, ואינו יכול להפטר מחיוב זה]. וְגַרְסִינָן בְּהֶדְיָא – ואמרה הגמרא בפירוש להלן בפֶּרֶק שְׁנֵי דַּיָּינֵי גְּזֵרוֹת (קז:) דְּהִלְכְתָא כְּרַב הוּנָא [אָמַר רַב].
