שנינו במשנה בכלל המלאכות שהאשה חייבת בהן, 'וּמֵנִיקָה אֶת בְּנָהּ'. שנינו ביְרוּשַׁלְמִי (פ"ה ה"ו), אָמַר רַבִּי חֲנִינָא, לֹא אָמְרוּ חכמים שחייבת האשה להניק אֶלָּא בן אֶחָד, אֲבָל אם ילדה תְּאוֹמִים, לֹא – אינה חייבת להניק את שניהם, אלא אחד מהם, ולשני ישכור הבעל מינקת, וְלֹא בֶּן חֲבֶרְתָּהּ – אינה חייבת להניק בן שילדה אשה אחרת לבעלה, אלא רק את בנה שלה, וכן אם מת בנה, אינה חייבת להשכיר עצמה להניק תינוקות אחרים.
הגמרא מביאה מחלוקת תנאים בענין שעבוד האשה להניק את בנה: תָּנוּ רַבָּנָן – שנו חכמים בברייתא, אשה שנָדְרָה שֶׁלֹּא לְהָנִיק אֶת בְּנָהּ, בֵּית שַׁמַּאי אוֹמְרִים, שׁוֹמֶטֶת דַּד מִפִּיו של התינוק, כיון שאינה משועבדת לבעלה לענין הנקת בנה, וחל עליה הנדר, וּבֵית הִלֵּל אוֹמְרִים, כּוֹפָהּ וּמְנִיקְתוֹ, כיון שהיא חייבת בכך וממילא לא חל עליה הנדר. נִתְגָּרְשָׁה, לדברי הכל אֵינוֹ כּוֹפָהּ להניק. וְאִם הָיָה התינוק מַכִּירָהּ, ואינו רוצה לינוק מאשה אחרת, נוֹתֵן לָהּ הבעל שְׂכָרָהּ, כיון אינה חייבת להניקו בחינם, וּמְנִיקְתוֹ – וחייבת היא להניקו בשכר, מִפְּנֵי הַסַּכָּנָה, שאם לא תניקנו, ואינו רוצה לינק מאשה אחרת, יבוא לידי סכנה.
מבררת הגמרא, בֶּן כַּמָּה הוּא מַכִּירָהּ – מאיזה גיל עשוי התינוק להכיר את אמו, ולרצות לינק רק ממנה, ומחייבים אותה להניקו בשכר, אָמַר רַבִּי יִרְמְיָה, מיום שיהיה בֶּן שְׁלֹשָׁה חֳדָשִׁים. וְרַבִּי יִצְחָק אָמַר בשם רַבִּי יוֹחָנָן, משיהיה בֶּן חֲמִשִּׁים יוֹם. אָמַר רַב שִׁימִי בַּר אַשִׁי, הֲלָכָה כְּרַבִּי יִצְחָק שֶׁאָמַר מִשּׁוּם רַבִּי יוֹחָנָן, מבן חמישים יום.
מבררת הגמרא, אם התינוק סוּמָא – עיור, מְנָא יָדַע – כיצד הוא מכיר ויודע מי היא אמו. אָמַר רַב אַשִׁי, בְּרֵיחָא וּבְטַעֲמָא – בריחו ובטעמו של החלב.
מביאה הגמרא מעשה בענין זה, הַהִיא דְּאַתְיָא לְקַמֵּיהּ דִּשְׁמוּאֵל – מעשה באשה שבאה לפני שמואל, שלא רצתה להניק את בנה לאחר שהתגרשה, וכפי שהתבאר לעיל דינה תלוי בשאלה אם הבן מכיר אותה ואינו רוצה לינק מאחרת, הֲוָה יָתִיב קַמֵּיהּ – היה יושב לפני שמואל באותה שעה רַב דִּימִי בַּר יוֹסֵף, אָמַר שְׁמוּאֵל לְרַב דִּימִי בַּר יוֹסֵף, זִיל בִּדְקָהּ – לך ותבדוק אותה, האם התינוק מכירה או לא. אוֹתְבַהּ בְּדָרָא דְּנָשֵׁי – הושיב רב דימי בר יוסף את אותה אשה בתוך שורה של נשים אחרות, וְשַׁקְלֵיהּ לִבְרַהּ – ונטל את בנה היונק, וְקָא מְהַדָּר לֵיהּ עֲלַיְיהוּ – והיה מחזירו ומעבירו על פני כל אחת מהנשים שישבו באותה שורה, כִּי מְטָא לְגַבָּהּ – כשהגיע רב דימי עם התינוק לפני אותה אשה שהיתה אמו של התינוק, הָוְיָא מְסַוֵּי לְאַפַּהּ – היה התינוק מביט באמו, כְּבַשְׁתִּינַהּ לְעֵינַהּ מִינֵּיהּ – כבשה האם את עיניה בקרקע בחושבה שלא יבחין בה התינוק, אמנם רב דימי הבין מכך שהתינוק מכיר את אמו, ולכן אָמַר לָהּ לאותה אשה, נְטוֹף עֵינָיךְ – זקפי עינייך, קוּם דְּרִי בְּרִיךְ – קומי ושאי את בנך, כיון שמכיר הוא אותך, וחייבת את להניקו בשכר.
אף על פי שחלב אשה מותר בשתיה אפילו לגדול, היינו רק לאחר שפרש, אך היניקה עצמה אסורה מדרבנן אפילו על קטן, לאחר שכבר הפסיק לינק [כיון שעשויים לטעות ולהתיר גם יניקה מבהמה טמאה. והטעם שידמוהו ליונק מבהמה טמאה ולא ליונק מבהמה טהורה, כיון שבשר אדם אינו נאכל, בדומה לבשר בעלי חיים טמאים (רא"ש)]. הגמרא מבארת עתה עד מתי מותר להניק תינוק: תָּנוּ רַבָּנָן בברייתא, יוֹנֵק תִּינוֹק וְהוֹלֵךְ – רשאי תינוק לינק ללא חשש עַד עֶשְׂרִים וְאַרְבָּעָה חֹדֶשׁ, מִכָּאן וְאֵילָךְ הרי חלב אם אסור לו מדרבנן, ואם אמו מניקה אותו הרי הוא כְּיוֹנֵק שֶׁקֶץ, שחלבו אסור, דִּבְרֵי רַבִּי אֱלִיעֶזֶר. רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ אוֹמֵר, רשאי תינוק לינק מאמו אֲפִילּוּ אַרְבַּע וְחָמֵשׁ שָׁנִים, אמנם אם פֵּירֵשׁ – הפסיק לינוק לְאַחַר עֶשְׂרִים וְאַרְבָּעָה חֹדֶשׁ, וְחָזַר שוב לינק, הדבר אסור, והֲרֵי זֶה כְּיוֹנֵק שֶׁקֶץ. אָמַר רַב יוֹסֵף, הֲלָכָה כְּרַבִּי יְהוֹשֻׁעַ, שעד עשרים וארבעה חודש מותר לו לינק בכל מקרה, ואפילו אם הפסיק לינק מותר להחזירו לינק, ולאחר עשרים וארבעה חודש מותר להניקו אפילו עד ארבע וחמש שנים, ובתנאי שלא פרש מלינק לאחר עשרים וארבעה חודש. ומבררת הגמרא, וְכַמָּה פְּרִישָׁתוֹ – מה הוא זמן ההפסקה מהיניקה שמחשיב את התינוק כמי שפרש מלינוק, שאסור להחזירו. אָמַר רַב יְהוּדָה בֶּן חֲבִיבָא, שְׁלֹשָׁה יָמִים. עוד שנינו ביְרוּשַׁלְמִי (פ"ה ה"ו), בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים שאם פרש התינוק מלינק אסור להחזיקו, רק באופן שֶׁפֵּירַשׁ מִתּוֹךְ בּוּרְיוֹ – שהפסיק לינק בעודו בריא, אֲבָל פֵּירֵשׁ מִתּוֹךְ חָלְיוֹ – אך אם הפסיק לינק מחמת שהיה חולה, מַחֲזִירִין אוֹתוֹ – מותר להחזירו לינק.
אגב דין חלב אשה, האסור ביניקה ומותר בשתיה לאחר שפרש, מביאה הגמרא דין הפוך, לגבי דם של אדם: תַּנְיָא – שנינו בברייתא, דָּם שבין השיניים שֶׁפרש עַל הַכִּכָּר בשעה שאכלו האדם, גּוֹרְרוֹ – גורר ומוציא את הדם, וְאוֹכְלוֹ – ואוכל את הככר, אך הדם עצמו אסור באכילה מדרבנן, משום מראית העין, כיון שהרואהו עשוי לחשוב שאוכל הוא דם בעלי חיים, האסור באכילה. וְאילו דם אדם שֶׁלא פרש מפיו ועדיין הוא בֵּין הַשִּׁינַּיִם, הרי זה מוֹצְצוֹ וּבוֹלְעוֹ וְאֵינוֹ חוֹשֵׁשׁ, כיון שלא שייך בזה חשש של מראית העין, שהרי אין רואים את מה שבתוך פיו.
