שנינו במשנה, 'הִכְנִיסָה לוֹ שִׁפְחָה אַחַת, לא טוחנת, ולא אופה ולא מכבסת'. אָמַר רַבִּי חָנָא, וְאִיתֵימָא – ויש אומרים שאמר כן רַבִּי שְׁמוּאֵל בַּר נַחְמָנִי, לֹא – אין דין זה אמור בדווקא באופן שֶׁהִכְנִיסָה לוֹ שפחה מַמָּשׁ, אֶלָּא כֵּיוָן שֶׁרְאוּיָה לְהַכְנִיס – אם הכניסה לו נדוניה מרובה, בשיעור כזה שראוי להשתמש בחלק מממון הנדוניה לקנות שפחה לשמשה, אַף עַל פִּי שֶׁלֹּא הִכְנִיסָה ממש שפחה, פטורה היא ממלאכות אלו.
מביאה הגמרא דין נוסף בענין זה: תַּנָּא – שנינו בברייתא, אֶחָד שֶׁהִכְנִיסָה לוֹ – דין זה שהאשה נפטרת ממלאכות הוא בין באופן שהיא עצמה הכניסה לו שפחה בנדונייתה, וְאֶחָד שֶׁמָּצְאָה לוֹ מִשֶּׁלּוֹ – ובין באופן שלבעל עצמו יש שפחה, שאף אז עושה אותה שפחה את המלאכות הללו, והאשה פטורה מהן.
עוד שנינו במשנה, 'הכניסה לו אַרְבַּע שפחות, יוֹשֶׁבֶת בְּקַתַּדְרָא', ואינה עושה שום מלאכה. אָמַר רַב יִצְחָק בַּר חֲנִינָא, אָמַר רַב הוּנָא, אַף עַל פִּי שֶׁאָמְרוּ שאם הכניסה לו אַרְבַּע שפחות יוֹשֶׁבֶת בְּקַתַּדְרָא, אֲבָל מכל מקום ראוי לה לעשות מלאכות של חיבה שדרך אשה לעשות לבעלה, כדי שתתחבב עליו, והיינו, מוֹזֶגֶת לוֹ כּוֹס, וּמַצַּעַת לוֹ [אֶת] הַמִּטָּה [והיינו לפרוס סדין וכדומה שאין בזה טורח, ואין זו 'הצעת המטה' האמורה במשנה, שאם הכניסה לו שפחות אינה עושה אותם, ששם הכוונה להכנת הכרים והכסתות שזו מלאכה שיש בה טירחה], וּמַרְחֶצֶת לוֹ פָּנָיו יָדָיו וְרַגְלָיו.
וְאָמַר רַב יִצְחָק בְּרַבִּי חֲנִינָא, אָמַר רַב הוּנָא, כָּל מְלָאכוֹת שֶׁאִשָּׁה עוֹשָׂה לְבַעֲלָהּ, גם כשהיא נִדָּה עוֹשָׂה אותם לְבַעֲלָהּ, חוּץ מִדברים שהם דרך קירוב וחיבה, והיינו, מְּזִיגַת הַכּוֹס, וְהַצָּעַת הַמִּטָּה, וְהַרְחָצַת פָּנָיו (יָדָיו) וְרַגְלָיו [ויש אוסרים אפילו להכין מים לרחיצת פניו ידיו ורגליו].
ומבארת עתה הגמרא את פרטי הדינים בזה: 'הַצָּעַת הַמִּטָּה' האסורה לאשה נדה, אָמַר רָבָא, לֹא אֲמָרָן – לא נאמר דין זה אֶלָּא כשמציעה את המטה בְּפָנָיו, אֲבָל שֶׁלֹּא בְּפָנָיו, לֵית לָן בָּהּ – אין איסור בדבר. 'מְזִיגַת הַכּוֹס', מביאה הגמרא את הנהגת האמוראים בענין זה, דְּבִיתְהוּ דִּשְׁמוּאֵל – אשתו של שמואל, מְחְַלְּפָא לֵיהּ מִימִינָא לִשְׂמָאלָא – היתה מחליפה את ידיה בימי נידותה, ובמקום להגיש לו את הכוס אל השולחן ביד ימין, היתה מגישה לו ביד שמאל ומניחה לפניו על השולחן. דְּבִיתְהוּ דְּאַבָּיֵי – אשתו של אביי מַנְחָא לֵיהּ אַפּוּמָּא דְּכוּבָּא – היתה מניחה לו את הכוס על פי הקנקן, דרך שינוי מהרגילות. דְּבֵי רָבָא – אשתו של רבא היתה מניחה לו את הכוס אַבֵּי סַדְיָא – על המטה, למעלה ממקום הנחת ראשו, דְּבֵי רַב פָּפָּא – אשתו של רב פפא היתה מניחה לו את הכוס אַשַּׁרְשִׁיפָא – על גבי ספסל.
אגב הדינים הקודמים, מביאה הגמרא מימרא נוספת שאמר רב יצחק בר חיננא בשם רב הונא: וְאָמַר רַב יִצְחָק בַּר חִינְנָא, אָמַר רַב הוּנָא, הַכֹּל מַשְׁהִין לִפְנֵי הַשַּׁמָּשׁ – מכל המאכלים שמגישים לסעודה מותר להשתהות מלתת לשמש עד שיסיימו את סעודתם, ואחר כך יתנו לשמש לאכול, חוּץ מִבָּשָׂר וְיַיִן, שהשמש מתאווה להם, ומצטער בשהייתו. אָמַר רַב חִסְדָּא, דין זה אמור רק בבָּשָׂר שָׁמֵן, וְיַיִן יָשָׁן, שהשמש מתאווה להם, ומצטער. אָמַר רָבָא, בָּשָׂר שָׁמֵן, צריך לתת לשמש מיד כָּל הַשָּׁנָה כּוּלָּהּ, וְיַיִן יָשָׁן צריך לתת לו מיד רק בִּתְקוּפַת תַּמּוּז, שריחו חזק, ומחמת חום היום נגרם לו צער רב אם אין נותנים לו לשתות מיד מהיין המוגש לסעודה.
מביאה הגמרא מעשים בענין זה: אָמַר רַב עָנָן בַּר תַּחְלִיפָא, הֲוָה קָאֵימְנָא קַמֵּיהּ דְּמַר שְׁמוּאֵל – פעם אחת הייתי עומד לפני שמואל בשעת הסעודה, וְאַיְיתוּ לֵיהּ תַּבְשִׁילָא דְּאַרְדִּי – והביאו לפניו תבשיל של פטריות, וְאִי לָאו דְּיָהִיב לִי מִינֵּיהּ – ואם לא היה נותן לי לאכול מתבשיל זה, אִיסְתַּכַּנִי – הייתי מסתכן מחמת תאוות הרעב. וְרַב פָּפָּא אָמַר, אין משהים מלתת לשמש אֲפִילּוּ תָּמַרְתָּא דְּהִינוּנִיתָא – תמר שמן. ומסיימת הגמרא, כְּלָלָא דְּמִילְּתָא – הכלל בדינים אלו הוא, כָּל דְּאִית לֵיהּ רֵיחָא – כל מאכל שיש לו ריח חזק, וְאִית לֵיהּ קִיּוּהָא – וכן כל מאכל שיש לו טעם חמוץ המקהה את השיניים, עשוי הוא להזיק למי שאינו אוכל ממנו.
מביאה הגמרא מעשה בענין זה: שני האמוראים, אַבוּהָ בַּר אִיהִי, וּמִנְיָמִין בַּר אִיהִי, חַד סָפֵי מִכָּל מִינָא וּמִינָא לְשַׁמָּעֵיהּ – אחד מהם היה נותן לשמשו מכל מין ומין מיד, וְחַד סָפֵי מֵחַד מִינָא – ואחד מהם היה נותן לשמש ממין אחד עד שישבע, ומשאר המינים היה נותן לו רק לאחר הסעודה, מַר מִשְׁתָּעֵי אֵלִיָּהוּ בַּהֲדֵיהּ – אותו שהיה נותן לשמשו מכל מין ומין מיד, היה אליהו הנביא מדבר עמו, וּמַר – וחבירו, שלא היה עושה כן, לֹא מִשְׁתָעֵי אֵלִיָּהוּ בַּהֲדֵיהּ – לא היה אליהו הנביא מדבר עמו.
שנינו במשנה, 'וְעוֹשָׂה בַּצֶּמֶר'. מדייקת הגמרא, דוקא בַּצֶּמֶר, אִין – עושה היא מלאכה, אבל בְּפִשְׁתִּים, לֹא, ומבארת הגמרא, מַתְנִיתִין מַנִּי – כשיטת מי נשנתה משנתנו, האומרת שאין האשה עושה מלאכה בפשתן, כדעת רַבִּי יְהוּדָה הִיא, דְּתַנְיָא – שהרי כך שנינו בברייתא, אֵין כּוֹפִין אוֹתָהּ – אין הבעל יכול לחייב את אשתו לַעֲמֹד ולשרת, לֹא לִפְנֵי אָבִיו, וְלֹא לִפְנֵי בְּנוֹ, וְלֹא לִיתֵּן תֶּבֶן לִפְנֵי בְּקָרוֹ, העומדים לחרישה או לחלב, שאין זה צורך גופו, אֲבָל כּוֹפָהּ לִיתֵּן תֶּבֶן לִפְנֵי בְּהֶמְתּוֹ המיוחדת לרכיבתו, שזהו כצורך גופו ממש (שטה מקובצת), רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר, אַף אֵינוֹ כּוֹפָהּ לַעֲשׂוֹת בְּפִשְׁתָּן, מִפְּנֵי שֶׁהַפִּשְׁתָּן מַסְרִיחַ הַפֶּה, וּמְשַׁרְבֵּיט – מרחיב ומגדיל את הַשְּׂפָתַיִם, כיון שצריכה לשרות את החוט של הפשתן ברוק תדיר, ודבר זה גורם לריח רע בפה, והרחבת השפתיים, ומוסיפה הגמרא, וְדין זה הוא דַוְקָא בְּכִתָּנָא רוֹמָאָה – במין פשתן הבא מרומא.
עוד שנינו במשנה, 'רַבִּי אֱלִיעֶזֶר אוֹמֵר, אֲפִילּוּ הִכְנִיסָה לו מאה שפחות, כופה לעשות בצמר, שהבטלה מביאה לידי זמה'. אָמַר רַב מַלְכִּיּוּ, אָמַר רַב אַדָּא בַּר אַהֲבָה, הֲלָכָה כְּרַבִּי אֱלִיעֶזֶר.
