שנינו במשנה, 'הַטַּיָּילִין עונתן בְּכָל יוֹם'. מבררת הגמרא, מַאי – מי הם המכונים טַיָּילִין. אָמַר רַב, כְּגוֹן רַב שְׁמוּאֵל בַּר שֵׁילַת, שהיה מלמד תינוקות ומתפרנס מהם, דְּאָכֵיל מִדִּידֵיהּ – שאוכל משל עצמו, וְשָׁתֵי מִדִּידֵיהּ – ושותה משל עצמו, וְגַאנֵי בְּטוּלָא דְּאַפַּדְנֵיהּ – וישן בצל היכלו, כלומר, שישן הוא בלילה בביתו בנחת, שאין התינוקות לומדים בלילה, וְלָא חָלֵיף דְּרוּקָּא דְּמַלְכָּא אַבָּבֵיהּ – ואין שלוחי המלך הגובים מס עוברים על פתחו, כיון שאינו נחשב עשיר בעיניהם, ונמצא שאין לו טירדות כלל.
שנינו במשנה, 'הַחַמָּרִין, עונתן פעם אַחַת בַּשַּׁבָּת'. אָמַר לֵיהּ רַבָּה בַּר רַב חָנָן לְאַבַּיֵּי, כיון שרוב בעלי האומנות המוזכרים במשנה עונתם פעם בשבוע או יותר, אם כן ודאי לא נאמרו דברי בית הלל שהמדיר את אשתו מתשמיש המטה שבוע אחד יוציא ויתן כתובה אלא בטייל ופועל, שעונתם כל יום או פעמיים בשבוע, ואם כן קשה, אִיכְפַּל תַּנָּא – טרח התנא של משנתנו וְתַנָּא – ושנה דין זה, שהַמַּדִּיר אִשְׁתּוֹ מִתַּשְׁמִישׁ הַמִּטָּה [שַׁבָּת אַחַת] יוֹצִיא וְיִתֵּן כְּתוּבָּה, כאשר דין זה שייך רק אַטַּיָּיל וּפוֹעֵל, ומבאר הרי"ף, דְּהָא לֵיכָּא – שהרי אין אדם דְּמִיחַיַּיב בְּעוֹנָה תּוֹךְ הַשַּׁבָּת, אֶלָּא טַיָּיל וּפוֹעֵל [ואמנם עונתו של החמר היא פעם אחת בשבוע, הרי מותרת היא לו מיד בלילה שבסיום אותו שבוע, ונמצא שלא הפסידה מנדרו (שטה מקובצת)]. אָמַר לֵיהּ – השיב לו אביי, לֹא – אין הדבר כדבריך, שדין זה שייך רק בטייל ופועל, אלא אַכּוּלְהוּ – על כל בעלי האומנויות קָתָנֵי – אמרה המשנה דין זה, שיוֹצִיא וְיִתֵּן כְּתוּבָּה. תמה רבה בר רב חנן על דבריו, וְהָא שִׁשָּׁה חֳדָשִׁים קָאֲמַר – והרי הספנים עונתם פעם אחת בששה חודשים, וְהֵיכִי – ואיך יתכן שיוֹצִיא וְיִתֵּן כְּתוּבָּה אַשַּׁבָּת אַחַת – משום נדר של שבוע אחד. אָמַר לֵיהּ – השיב לו אביי, אֵינוֹ דּוֹמֶה מִי שֶׁיֵּשׁ לוֹ פַּת בְּסַלּוֹ, אף שאינו אוכל אותה, לְמִי שֶׁאֵין לוֹ פַּת בְּסַלּוֹ, שֶׁזֶּה שאין לו פת בסלו, לִבּוֹ רָעֵב, וְזֶה שיש לו פת בסלו, הגם שאינו אוכל, אֵין לִבּוֹ רָעֵב, ואף כאן כן הוא הדבר, שאפילו אשת ספן, כל זמן שמותרת היא לבעלה, דעתה נוחה עליו, וחושבת שמא יבוא קודם הזמן שהוא רגיל בו, וְאילו אשה זוֹ, כֵּיוָן שֶׁהִדִּירָהּ בעלה, הָוְיָא לַהּ – הרי היא כְּמִי שֶׁאֵין לָהּ פַּת בְּסַלּוֹ, שהרי אסרה עליו לאותו שבוע, ואינה מצפה לו כלל, [וּמִשּׁוּם הָכֵי] יוֹצִיא וְיִתֵּן כְּתוּבָּה, אֲפִילּוּ אַשַּׁבָּת אַחַת.
כפי שהתבאר במשנה, עונתו של חמר היא פעם בשבוע, ושל גמל פעם בשלשים יום. אָמַר לֵיהּ רַבָּה בַּר רַב חָנָן לְאַבַּיֵּי, אדם שבשעה שנשא את אשתו היה חַמָּר, וּלאחר זמן נַעֲשָׂה גַּמָּל, מַאי – מה דינו, כלומר, האם אינו רשאי לשנות את אומנותו שלא ברשותה, שהרי פוחת הוא את עונתה מפעם בשבוע לפעם בחודש, או שרשאי הוא לעשות כן, כיון שהגמל מתעשר יותר, ויהיה לה בכך רווח ממון. אָמַר לֵיהּ – השיב לו אביי, אין האדם רשאי לשנות את אומנותו באופן זה, כיון שרוֹצָה אִשָּׁה בְּקַב וְתִפְלוּת – מעדיפה האשה שיהיו מזונותיה מועטים, ויהיה בעלה מצוי עמה, מִתִּשְׁעָה קַבִּין וּפְרִישׁוּת – מאשר שיהיו לה מזונות מרובים, ויהא בעלה פרוש ממנה, מחמת הליכתו למקומות רחוקים.
שנינו במשנה, 'התלמידים היוצאים לתלמוד תורה שלא ברשות, שלשים יום כו', דִּבְרֵי רַבִּי אֱלִיעֶזֶר', ובגמרא הובאה דעת חכמים, שהתלמידים רשאים לצאת ללמוד תורה אפילו שתים ושלש שנים שלא ברשות. אָמַר רַב מַתָּנָא, אָמַר רַב, הֲלָכָה כְּרַבִּי אֱלִיעֶזֶר.
מבררת הגמרא, עוֹנָה שֶׁל תַּלְמִידֵי חֲכָמִים, אֵימָתַי. אָמַר רַב יְהוּדָה, מֵעֶרֶב [-ליל] שַׁבָּת, לְעֶרֶב שַׁבָּת, שהוא ליל תענוג ושביתה והנאת הגוף. ומביאה הגמרא פסוק הנדרש על כך, נאמר בתהילים (א ג) 'אֲשֶׁר פִּרְיוֹ יִתֵּן בְעִתּוֹ' וְגוֹ', אָמַר רַב יְהוּדָה, זֶה הַמְשַׁמֵּשׁ מִטָּתוֹ מֵעֶרֶב שַׁבָּת לְעֶרֶב שַׁבָּת.
משנה
הַמּוֹרֶדֶת עַל בַּעֲלָהּ ומונעת אותו מתשמיש המטה, פּוֹחֲתִין לָהּ מִכְּתוּבָּתָהּ שִׁבְעָה דִּינָרִין בְּשַׁבָּת, רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר, פוחתים לה שִׁבְעָה טְרֶפְּעִיקִין, שהם שבעה חצאי דינרים. וְעַד (כמה) [מָתַי הוּא] פּוֹחֵת, עַד שיגיע לסכום שהוא כְּנֶגֶד כְּתוּבָּתָהּ, ולאחר מכן אינה מפסידה עוד. רַבִּי יוֹסֵי אוֹמֵר, גם לאחר שפחתו לה את כל שיעור כתובתה, לְעוֹלָם הוּא פּוֹחֵת וְהוֹלֵךְ, והפחתה זו נחשבת כ'חוב' המוטל עליה, שֶׁמָּא תִּפּוֹל לָהּ יְרוּשָׁה מִמָּקוֹם אַחֵר, וְיַחֲזֹר וְיִגְבֶּה מִמֶּנָּה את כל אותם דינרים שחייבוה. וְכֵן הַמּוֹרֵד עַל אִשְׁתּוֹ, ומונע ממנה תשמיש המטה, מוֹסִיפִין עַל כְּתוּבָּתָהּ שְׁלֹשָׁה דִּינָרִין בְּשַׁבָּת, רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר שְׁלֹשָׁה טְרֶפְּעִיקִין – חצאי דינרים, וטעם החילוק בין האיש המורד לבין האשה המורדת שמפסידה יותר, כיון שצערה של האשה פחות מצערו של האיש לענין זה (גמרא).
גמרא
שנינו במשנה, 'המורדת על בעלה' וכו'. מבררת הגמרא, מוֹרֶדֶת מִמַּאי – לגבי איזה דבר היא מורדת בו, רַב הוּנָא אָמַר, מורדת מִתַּשְׁמִישׁ, אֲבָל אם היא רק נמנעת מִלעשות מְּלָאכָה שהיא חייבת בה, לֹא הַוְיָא מוֹרֶדֶת, ואין קונסים אותה. וְרַבִּי יוֹסֵי בְּרַבִּי חֲנִינָא אוֹמֵר, אַף אם נמנעת מִלעשות מְּלָאכָה הַוְיָא מוֹרֶדֶת, וקונסים אותה. פוסק הרי"ף, וְהִלְכְתָא כְּרַב הוּנָא, שהנמנעת מעשיית מלאכה אינה נידונת כמורדת, דְּאַמְרִינָן לְקַמָּן – שהרי אמרה הגמרא להלן, הֵיכִי דַּמְיָא – באיזה אופן נחשבת האשה כמוֹרֶדֶת, ואָמַר אֲמֵימַר, באופן דְּאָמְרָה, בְּעִינָא לֵיהּ – רוצה אני להשאר נשואה לו, וּמְצַעַרְנָא לֵיהּ – ורצוני לצערו, שְׁמַע מִינַהּ דְּמִתַּשְׁמִישׁ הָוְיָא מוֹרֶדֶת – ומוכח מכך ש'מורדת' האמורה במשנה היינו מתשמיש, וכְּרַב הוּנָא [ואף על פי שגם רבי יוסי ברבי חנינא מודה שמשנתנו עוסקת גם במורדת מתשמיש, ורק מוסיף על כך את המורדת ממלאכה, מכל מקום כוונת הרי"ף לדייק מכך שפירשה הגמרא רק את אופן המרידה מתשמיש, ולא פירשה את אופן המרידה ממלאכה, שהלכה כרב הונא (ספר הזכות להרמב"ן)].
