הגמרא מביאה ברייתא בענין זה של מורדת: תָּנוּ רַבָּנָן בברייתא, הַמּוֹרֶדֶת עַל בַּעֲלָהּ, פּוֹחֲתִין לָהּ מִכְּתוּבָּתָהּ שִׁבְעָה דִּינָרִין בְּשַׁבָּת. רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר, שִׁבְעָה טְרֶפְּעִיקִין, והיינו כמבואר במשנתנו, אמנם הוסיפה הברייתא ואמרה, וְרַבּוֹתֵינוּ חָזְרוּ וְנִמְנוּ – עמדו למנין ופסקו דין אחר, שֶׁיְּהוּ מַכְרִיזִין עָלֶיהָ שהיא מורדת אַרְבַּע שַׁבָּתוֹת זוֹ אַחַר זוֹ [יש מהראשונים שפירשו שמכריזים רק בשבתות, ויש שפירשו שמכריזים בכל יום מאותם ארבעה שבועות (ר"ן)]. וְשׁוֹלְחִין לָהּ מִבֵּית דִּין לומר לה, הֲוִי יוֹדַעַת, שֶׁאֲפִילּוּ כְּתוּבָּתֵיךְ מֵאָה מָנֶה, הִפְסַדְתְּ – הרי את מפסידה את כולה מיד. והלכה אַחַת היא (לי) באֲרוּסָה המסרבת להנשא, וּנְשׁוּאָה, וַאֲפִילּוּ מרדה בזמן שהיא נִדָּה, וַאֲפִילּוּ חוֹלָה, וַאֲפִילּוּ שׁוֹמֶרֶת יָבָם, המורדת על יבמה. אָמַר לֵיהּ רַבִּי חִיָּיא בַּר יוֹסֵף לִשְׁמוּאֵל, וְכי נִדָּה בַּת תַּשְׁמִישׁ הִיא, שניתן להחשיבה כמורדת, והרי אסורה היא על בעלה. אָמַר לֵיהּ שמואל, אֵינוֹ דּוֹמֶה מִי שֶׁיֵּשׁ לוֹ פַּת בְּסַלּוֹ, אף שהוא מתענה, לְמִי שֶׁאֵין לוֹ פת בסלו, שהתענית קשה לו יותר, ואף כאן, אם היתה היא אסורה עליו רק מחמת נידותה נחשב הוא כמי שיש לו פת בסלו, שהרי עומדת היא להטהר, אבל אם היא מורדת בו, צערו גדול יותר.
עתה מביאה הגמרא דינים שונים לגבי ההכרזה עצמה: אָמַר רָמִי בַּר אַבָּא, אֵין מַכְרִיזִין עָלֶיהָ כמורדת אֶלָּא בְּבָתֵּי כְּנֵסִיּוֹת וּבְבָתֵּי מִדְרָשׁוֹת, ולא בשוק וכדומה.
וְאָמַר רָמִי בַּר אַבָּא, שְׁתֵּי פְּעָמִים שׁוֹלְחִין לָהּ בית דין, פעם אַחַת קוֹדֶם הַכְרָזָה, ומודיעים לה שאם תעמוד במרדה תפסיד את כל כתובתה, וּפעם אַחַת אַחַר הַכְרָזָה, ומודיעים לה שאם היא עומדת במרדה הרי היא מפסידה כתובתה.
דָּרַשׁ רַב נַחְמָן בַּר רַב חִסְדָּא, הֲלָכָה כְּרַבּוֹתֵינוּ, שאין פוחתים מכתובתה שבעה דינרים בשבוע, אלא מכריזים עליה ארבעה שבועות, ומפסידה את כל כתובתה מיד.
וְרַב הוּנָא בַּר יְהוּדָה אָמַר בשם רַב שֵׁשֶׁת, הֲלָכָה, נִמְלָכִין בָּהּ, והיינו שלא די בשלוחים ששולחים לה בית דין לפני ההכרזה ולאחריה, אלא בית דין עצמם צריכים לדבר עמה קודם שפוסקים את הדין להפסידה כתובתה.
הגמרא מבארת עתה מתי נחשבת האשה כמורדת: הֵיכִי דָּמְיָא – באיזה אופן נחשבת האשה כמוֹרֶדֶת, אָמַר אֲמֵימַר, באופן דְּאָמְרָה האשה בְּעִינָא לֵיהּ – רוצה אני להשאר נשואה לו, וּמְצַעַרְנָא לֵיהּ – ורוצה אני לצערו, אֲבָל אם אָמְרָה מָאִיס עָלַי – מאוס הוא בעיני, ואיני רוצה להשאר נשואה לו ואף איני רוצה את דמי הכתובה, לָא (הויא מורדת ולא) כַּיְיפִינָן לָהּ – אין כופים אותה להשאר תחתיו, אלא מגרשה מיד, ויוצאת בלא כתובה. מַר זוּטְרָא אָמַר, כַּיְיפִינָן לָהּ – כופים אותה להשאר תחתיו, ואין מחייבים אותו לגרשה. מביאה הגמרא מעשה בענין זה, הֲוָה עוּבְדָּא – היה מעשה באשה שאמרה שבעלה מאוס בעיניה, וְאַכְפַּהּ – כפה אותה מַר זוּטְרָא שתישאר נשואה לו, וְנָפַק מִינָהּ – ונולד ממנה האמורא רַב חִינְנָא מִסּוּרָא, ואף שהיה ניתן ללמוד ממעשה זה שאף שאמרה בתחילה שהוא מאוס בעיניה, לאחר שהכריחוה להשאר נשואה פסק המיאוס, שהרי לולא זאת היה הולד מ'בני תשע מידות', שאחד מהם הוא 'בני שנואה', וולדות אלו פגומים הם, ולא היו זוכים שיצא מהם אמורא (נמוקי יוסף), דוחה זאת הגמרא, וְלֹא הִיא – אין זו ראיה, כיון שהָתָם – שם, באותו מעשה, סִיַּיעְתָּא דִּשְׁמַיָּא הֲוָה – היתה זו סייעתא דשמיא שהסתלק המיאוס, אבל בדרך כלל אין הדבר כן, וכיון שהולכים אחר הרוב, אין כופים אותה להשאר תחתיו, וצריך הוא לגרשה, אלא שמפסידה כתובתה.
הגמרא מביאה מעשה בענין מורדת: כַּלְּתֵיהּ דְּרַב זְבִיד אִימָּרְדָא – כלתו של רב זביד מרדה בבעלה, וטענה שהוא מאוס בעיניה, הֲוָת תְּפִיסָה חַד שִׁירָאָה – והיתה תפוסה במעיל משי אחד שהכניסה בנדונייתה, יָתְבֵי – היו יושבים אֲמֵימַר, וּמַר זוּטְרָא, וְרַב אַשִׁי, וְיָתִיב רַב גַּמְדָּא גַבַּיְיהוּ – והיה רב גמדא יושב אצלם, וְיָתְבֵי וְקָאַמְרֵי – והיו יושבים ודנים בדבר, ואמרו, כיון שמָרְדָה, לא רק שהפסידה כתובתה, אלא הִפְסִידָה בְּלָאוֹתֶיהָ הַקַּיָּימִין – גם את בגדיה שהכניסה בנדונייתה, ובלו, ועדיין הם קיימים, ונשארים הם בחזקת הבעל. אָמַר לְהוּ רַב גַּמְדָּא, וכי מִשּׁוּם דְּרַב זְבִיד גַּבְרָא רַבָּא – אדם גדול וחשוב הוּא, מְחַנְּפִיתוּ לֵיהּ – אתם מחניפים לו, ופוסקים את ההלכה לטובת בנו, וְהָא – והרי כך אָמַר רַב כַּהֲנָא, מִיבַּעְיָא בָּעֵי לָהּ רָבָא – הסתפק רבא בהלכה זו, וְלֹא אִיפְשִׁיט – ולא פשט את ספיקו, האם המורדת מפסידה גם את בלאות בגדי נדונייתה, וכיצד אתם פוסקים בפשיטות שהפסידה אותם. ומבאר הרי"ף, פֵּירוּשׁ 'בְּלָאוֹתֶיהָ', בְּלָאוֹת בגדי נְדוּנְיָיתָא.
לשון אחרת במעשה זה, אִיכָּא דְּאָמְרֵי – יש אומרים שכך היה המעשה, יָתְבֵי וְקָאַמְרֵי – היו אותם אמוראים יושבים ודנים בדבר, ואמרו, אף על פי שמָרְדָה, והפסידה את כתובתה, מכל מקום לֹא הִפְסִידָה את בְּלָאוֹתֶיהָ הַקַּיָּימִין. ולפי לשון זו כך אָמַר לְהוּ רַב גַּמְדָּא, וכי מִשּׁוּם דְּרַב זְבִיד גַּבְרָא רַבָּא הוּא, ומחמת ענוותנותו לא יערער על דבריכם, אָפְכִיתוּ לְדִינָא עִלָּוֵיהּ – אתם הופכים את הדין כנגדו, ופוסקים לטובת כלתו שמרדה בבעלה, וְהָא – והרי כך אָמַר רַב כַּהֲנָא, מִבַּעְיָא בָּעֵי לָהּ רָבָא – הסתפק רבא בדין זה, וְלָא אִפְשִׁיטָא – ולא פשט את הספק.
מבררת הגמרא את ההלכה בנידון זה: וְהַשְׁתָּא – ועתה, דְּלֹא אִיתְּמַר לָא (כמר) [הָכֵי] וְלָא (כמר) [הָכֵי] – שלא נפסקה ההלכה כאחד הצדדים, האם המורדת מפסידה את בלאותיה הקיימים, אם תָּפְסָה האשה את בלאותיה, לֹא מַפְקִינַן מִינָהּ – אין מוציאים אותם מידה, מספק. אך אם לֹא תָּפְסָה, והם ברשות הבעל, לֹא יַהֲבֵינָן לָהּ – אין נותנים לה אותם.
מוסיפה הגמרא דין נוסף בעניינה של מורדת, בין באומרת שרוצה להשאר נשואה לו ורצונה לצערו, ובין כשאומרת שהוא מאוס בעיניה ורוצה שיגרשנה, וּמַשְׁהִינַן לָהּ תְּרֵיסַר יַרְחֵי שַׁתָּא אַגִּיטָּא – ומשהים אותה שנים עשר חודשים קודם שיתן לה גט, שמא באותו זמן תחזור בה, וּבְהָלֵּין תְּרֵיסַר יַרְחֵי שַׁתָּא לֵית לַהּ מְזוֹנֵי מִבַּעַל – ובאותם שנים עשר חודשים שהיא ממתינה לגט, אין לה מזונות מהבעל.
