הרי"ף מבאר עתה את המנהג שהנהיגו הגאונים לאחר זמן התלמוד: הָדֵין הוּא דִּינָא דִּגְמָרָא – דינים אלו שביארנו עד כאן באופן ההנהגה עם מורדת, הם כפי הדין המבואר בגמרא, אֲבָל הָאִידָּנָא – אבל בזמן הזה, בְּבֵי דִּינָא דִמְתִיבְתָּא – בבית הדין של הישיבה, הָכֵי דָּיְינִי בְּמוֹרֶדֶת – כך תקנו הגאונים שדנים את דין המורדת, כַּד אַתְיָא וְאָמְרָה לָא בָּעֵינָא לֵיהּ לְהַאי גַּבְרָא – כשהיא באה לפנינו ואומרת שאינה רוצה בבעלה, נֵיתִיב לִי גִּיטָּא – ומבקשת שיתן לה גט, יָהֵיב לָהּ גִּיטָּא לְאַלְתַּר – מחייבים אותו לתת לה גט מיד, וְאִי תָּפְסָה מִידִי מִכְּתוּבָּתָהּ – ואם היא תופסת דבר מכתובתה, מַפְקִינַן לֵיהּ מִינָהּ וּמְהַדְּרִינַן לַבַּעַל – מוציאים אותו ממנה ומחזירים אותו לבעל, וְהַנֵּי מִילֵּי – ודין זה, שמוציאים מידה אפילו מה שכבר תפסה, בְּמַאי דְּכָתַב לָהּ בַּעַל מִדִּילֵיהּ – היינו בהתחייבויות הכתובה שכתב לה הבעל משל עצמו, אֲבָל מַאי דְּאַיְתִּיאַת מִבֵּית נָשָׁא – אבל דברים שהביאה עמה בנדונייתה מבית אביה, בֵּין תָּפְסָה לֵיהּ בֵּין לֹא תָּפְסָה לֵיהּ – בין אם תפסה את אותם דברים ובין אם לא תפסה, כָּל מַאי דְּאִיתֵיהּ בְּעֵינֵיהּ – כל הדברים שקיימים בעינם, כמו שהיו בשעה שהכניסה אותם, יַהֲבִינָן לֵיהּ [נִיהֲלָה] – נותנים לה אותו. וְאִי לֵיכָּא מִידֵיהּ דְּאִיתֵיהּ בְּעֵינֵיהּ – ואם לא קיים הדבר עצמו שהכניסה בנדונייתה, וְאִיכָּא מִידִי דְאָתֵי מֵחֲמָתֵיהּ – אך קיים הדבר שבא מחמתו, וכגון שמכרו את הדבר עצמו וקנו בדמיו חפץ אחר, יַהֲבִינָן לֵיהּ נִיהֲלָה – נותנים לה את אותו החפץ, השני. וְאִי לֵיכָּא מִידִי דְּאִיתֵיהּ בְּעֵינֵיהּ – אך אם החפץ הראשון שהכניסה עמה אינו קיים, וְלָא מַאי דְאָתֵי מֵחֲמָתֵיהּ – ואף אין חפץ אחר שבא מחמתו, אֶלָּא אִתְאַבְּדוּ לְהוּ לְגַמְרֵי – אלא אבדו הדברים לגמרי, לֹא מַפְקִינַן מִינֵּיהּ דְּבַעַל וְלֹא כְּלוּם – אין מוציאים מהבעל כלום. וְהָנֵי מִילֵּי – ואמנם דין זה הוא רק בְּנִכְסֵי מְלוֹג, שהם נכסים שנשארים בחזקת האשה והבעל אוכל את פירותיהם, ומחמת כן אם אבדו, אבדו לאשה. אֲבָל בְּנִכְסֵי צֹאן בַּרְזֶל, שהם נכסים שהאשה מכניסה לבעלה, והרי הם באחריותו לגמרי [שאם השביחו הוא מרויח, ואם הופסדו הוא מפסיד, וכשיוצאת במיתת הבעל או בגט נוטלת היא את הקרן כפי שהיתה שוה בשעה שהכניס לו את הנכסים], כָּל מִידִי דְּאִיתֵיהּ בְּעֵינֵיהּ – כל דבר שקיים עדיין, שָׁקְלָה לֵיהּ – הרי היא נוטלת אותו, וְאַף עַל גַּב דְּבָלוּ לֵיהּ טוּבָא – ואפילו אם הִתְבַּלָּה הדבר מאד, וְהוּא דְחָזֵי לְמַאי דַּהֲוָה חָזֵי מֵעִיקָּרָא – ובתנאי שהוא עדיין ראוי לשימושו הראשון, כְּגוֹן דְחָזֵי לְאִשְׁתַּמּוֹשֵׁי בֵּיהּ מֵעֵין מְלָאכָה דִּידֵיהּ – וכגון שהוא ראוי לשימוש שהוא דומה למלאכתו הראשונה, ואף שאין הוא ראוי למלאכתו הראשונה ממש, אֲבָל מַאי דְּבָלוּ לֵיהּ לְגַמְרֵי – אבל חפצים שהתבלו לגמרי, וְלָא חָזֵי לְאִשְׁתַּמּוֹשֵׁי בֵּיהּ כִּדְמֵעִיקָּרָא – ואינם ראויים אפילו לשימוש הדומה לשימושם הראשון, מְשַׁלֵּם לָהּ דְּמֵיהֶן כִּדְמֵעִיקָּרָא מִדִּידֵיהּ – משלם לה הבעל משלו את דמיהם כפי שהיו שוים בתחילה, וְכָל שֶׁכֵּן מַאי דְּאִיגְנִיב אוֹ מַאי דְּאִיתְּנִים – וכל שכן שמה שנגנב או נאנס מנכסים אלו, דִּמְשַׁלֵּם לָהּ בַּעַל מִדִּידֵיהּ – שמשלם לה הבעל את שוויו משלו, מִשּׁוּם דְּבִרְשׁוּתֵיהּ קַיְימֵי (כדמעיקרא) – כיון שחפצים אלו של נכסי צאן ברזל עומדים ברשות ובאחריות הבעל לגמרי, כְּדִתְנַן – וכפי ששנינו במסכת יבמות (סו.) לגבי נכסי צאן ברזל, אִם מֵתוּ, מֵתוּ לוֹ, שהוא המפסיד מכך ועליו לשלם את שוויים, וְאִם הוֹתִירוּ – אם השביחו והם שוים עתה יותר מכפי שהיו שוים בזמן שנשאה, הוֹתִירוּ לוֹ – הריוח שייך לו.
וְחָזֵינַן לְגָאוֹן – וראינו את דברי רב האי גאון בענין זה, דְּאָמַר, דְּאף באופן זה, שיוצאת מחמת מרידה, יָהִיב לָהּ – נותן לה הבעל עִיקַּר כְּתוּבָּה, שזהו מָנֶה לבתולה או מָאתַיִם לאלמנה בִּלְחוֹד – בלבד, והטעם לכך, כִּי הֵיכִי דְּלָא לֶהֱוְויָן – כדי שלא תהיינה בְּנוֹת יִשְׂרָאֵל הֶפְקֵר, אֲבָל מַאי דְּכָתִיב לָהּ מִדִּילֵיהּ – אבל מה שכתב לה הבעל משל עצמו, בֵּין תּוֹסֶפֶת כתובה, בֵּין מַתָּנָה, לָא יַהֲבִינָן לָהּ מִידִי – אין נותנים לה כלום. וְדִינָא דִּגְמָרָא – ואמנם דין הגמרא הוא שאֲפִילּוּ עִיקַּר כְּתוּבָּה לֹא יַהֲבִינָן לָהּ – אין נותנים לה, כִּדְאַמְרִינָן בְּרֵישׁ פִּירְקָא – וכפי ששנינו בתחילת פרק זה, לגבי הכלל שתְּנַאי כְּתוּבָּה כִּכְתוּבָּה [דָּמֵי] – דינו של תנאי כתובה שוה לדין הכתובה עצמה, וביארה הגמרא שיש מכך נַפְקָא מִינָּהּ לְמוֹכֶרֶת ולְמוֹחֶלֶת כתובתה, וּלְמוֹרֶדֶת, אַלְמָא – ומוכח מכך שמוֹרֶדֶת אֵין לָהּ לֹא עִקָּר כתובה, וְלֹא תּוֹסֶפֶת, אלא כשם שהפסידה כתובתה, כך הפסידה את התוספת. הָדֵין הוּא דִּינָא – כך הוא דינה דְּמוֹרֶדֶת, דִּנְהִיגֵי (בֵּיהּ) רַבָּנָן בִּמְתִיבְתָּא מִכַּמָּה שְׁנֵי עַד הַשְׁתָּא – כפי שנוהגים לדונה רבותינו בישיבה מזה כמה שנים ועד עתה.
מוסיף הרי"ף, אֲבָל וַדַּאי הָדֵין תַּקַּנְתָּא לֵיתָא אֶלָּא הֵיכָא דְּאִימָּרְדָת אִיתְּתָא בְּבַעֲלָהּ – אמנם ודאי שתקנה זו, שמחייבים את הבעל לתת לה גט מיד, אינה שייכת אלא באופן שהאשה מורדת על בעלה, וּבָעְיָא לְאַפּוֹקֵי מִינֵּיהּ מֵחֲמַת דְּלָא בָּעְיָא לֵיהּ – ורצונה שיגרשנה מחמת שאינה רוצה בו, שבאופן זה מגרשה מיד ומפסידה כתובתה, אֲבָל הֵיכָא דְּאִתְמַרְעָא אוֹ הֵיכָא דְּאִיכָּא עֲלַהּ חֲשָׁשׁ מוֹתָא – אבל באופן שחלתה האשה, או שמחמת טעם אחר חוששת היא שמא תמות, וּבַעְיָא לְמֵיפַּק מִבַּעֲלָהּ כִּי הֵיכִי דְּלָא לֵירוּת לָהּ – ורצונה שיגרשנה בעלה כדי שאם תמות לא יירשנה, לֵיתָא לְהַאי תַּקַּנְתָּא – לא שייכת תקנה זו, שיצטרך הבעל לגרשה מיד, וְלֹא עַבְדִינָן בָּהּ עוּבְדָּא – ואין עושים מעשה בענין זה לחייב את הבעל לגרשה, וּבְכִי הַאי מִילְּתָא אִיכָּא לְמֵימַר – ובמקרה זה יש לומר את הלשון שאמרה הגמרא לעיל (פרק רביעי) 'הֵיכָא דְּמִיעַקְּרָא נַחֲלָה דְּאוֹרַיְיתָא לֹא תַּקּוּן רַבָּנָן' – לא תיקנו חכמים תקנתם במקום שנגרם מכך ביטול דין ירושה של תורה [ושם אמרה זאת הגמרא לגבי ירושת כתובת בנין דכרין, שתקנוה חכמים רק באופן שמלבד הכתובות נשארת ירושה לחלוק בה]. וְאַף עַל גַּב דְּחָזֵינַן בְּהַאי מִילְּתָא פְּלוּגְּתָא בֵּינֵי רַבְּוָאתָא – ועל אף שמצאנו בנידון זה מחלוקת בין רבותינו, מִסְתַּבְּרָא כְּמַאן דְּאָמַר לֹא עַבְדִינָן תַּקַּנְתָּא בְּכִי הַאי מִילְּתָא – מסתבר לומר כדעת הסוברים שאין אנו מתקנים תקנות במקרה זה, ואין הבעל חייב לגרשה.
עתה מבאר הרי"ף את דין האשה שחייב הבעל לגרשה, קודם שגירשה בפועל: וּלְדִבְרֵי הַכֹּל, גם לדעת הסוברים שיכולה האשה לתבוע מבעלה שיגרשנה גם כשכוונתה היא כדי שלא יירשנה, כָּל מַאן דְּכַיְיפִינָן לֵיהּ לְאַפּוֹקֵי – כל אדם שכופים אותו להוציא את אשתו בגט, בֵּין מֵעִיקַּר דִּינָא – בין אותם שחייבים להגרש מעיקר הדין, כְּדִתְנַן – כפי שיבואר במשנה להלן (פרק שביעי) 'אֵלּוּ שֶׁכּוֹפִין אוֹתָן לְהוֹצִיא', וּמַאי דְּדָמוּ לְהוּ – וכן אותם הדומים להם, שחייבים הם לגרש מעיקר הדין, בֵּין מֵעִיקָּר דְּתַקַּנְתָּא – ובין אותם שצריכים לגרש מחמת תקנת הגאונים, כמו במורדת שתקנו שמגרשה לאלתר, או באופן שרוצה שיגרשנה כדי שלא יירשנה, ולדעת הסוברים שגם באופן זה חייב הוא לגרשה מתקנת הגאונים, אִי מִיתָא לָהּ אִיתְּתָא מִקַּמֵּי דְּתִיפּוּק מִינֵּיהּ דְּבַעַל בְּגֵט – אם מתה האשה קודם שהוציאה בעלה מרשותו בגט, בַּעֲלָהּ יָרֵית לָהּ – בעלה יורש אותה, כדין התורה, דְּלֹא מִיפְקַע יְרוּשָׁה דְּבַעַל – שאין זכות ירושת הבעל באשתו פוקעת אֶלָּא בְּגֵירוּשִׁין גְּמוּרִין, וְכֵן הִלְכְתָא – וכך היא ההלכה.
