אָמַר רַב טוֹבִי בַּר קִיסְנָא, אָמַר שְׁמוּאֵל, כּוֹתְבִין אִגֶּרֶת מֶרֶד עַל אֲרוּסָה – ארוסה המורדת לאחר קידושיה ואינה רוצה להנשא, דינה כמורדת, ואם כתב לה כתובה מן האירוסין פוחתים לה מכתובתה בכל שבוע, כדין אשה נשואה המורדת, וְאֵין כּוֹתְבִין אִגֶּרֶת מֶרֶד עַל שׁוֹמֶרֶת יָבָם שאינה רוצה להתייבם, אלא רוצה לחלוץ, ואף על פי שהיבם רוצה לייבם אינה נחשבת מורדת. ומבארת הגמרא את הטעם לכך שאין יבמה נחשבת מורדת, הָא – הלכה זו דִּשְׁמוּאֵל, שַׁיְיכָא בְּמִשְׁנָה אַחֲרוֹנָה – שייכת היא רק לדעת המשנה האחרונה ששנו לגבי דין יבום, דִּתְנַן במסכת בכורות (פ"א מ"ז), בָּרִאשׁוֹנָה, שֶׁהָיוּ המייבמים מִתְכַּוְּנִין לְשֵׁם מִצְוָה, הָיוּ אוֹמְרִים שמִצְוַת יִבּוּם קוֹדֶמֶת לְמִצְוַת חֲלִיצָה, אבל עַכְשָׁו שֶׁאֵין מִתְכַּוְּנִין לְשֵׁם מִצְוָה [ולהלן יבואר מה החסרון בכך שאין מכוונים לשם מצוה], חָזְרוּ לוֹמַר שמִצְוַת חֲלִיצָה קוֹדֶמֶת לְמִצְוַת יִבּוּם, ולכן אמר שמואל שאין כותבים אגרת מרד על שומרת יבם המסרבת להתייבם ורוצה לחלוץ, כיון שגם אנו רוצים בכך שתתקיים מצוות חליצה, ולא מצוות יבום.
מברר הרי"ף את ההלכה: וְלֵיתָא לְמִשְׁנָה אַחֲרוֹנָה – ואין הלכה כמשנה אחרונה, דְּגַרְסִינָן – שהרי כך למדנו במסכת יבמות (לט:) בְּפֶרֶק הַחוֹלֵץ, אָמַר רַב אַסִּי בַּר אַדָּא, אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן, לאחר שנשנתה משנה אחרונה, חָזְרוּ חכמים לוֹמַר שמִצְוַת יִבּוּם קוֹדֶמֶת לְמִצְוַת חֲלִיצָה. אָמַר רַב נַחְמָן, בתמיהה, אַכְשּׁוּר דָּרֵי – וכי הוכשרו הדורות, וחזרו לייבם לשם מצוה, שמחמת כן חזרו ופסקו שמצוות יבום קודמת. מתרצת הגמרא, מֵעִיקָּרָא סְבַרוּהָ – בתחילה סברו שיש לפסוק הלכה כְּאַבָּא שָׁאוּל, שלדעתו יש להעדיף את החליצה על פני היבום, וּלְבַסּוֹף סְבַרוּהָ כְּרַבָּנָן, שמצוות יבום עדיפה, ומביאה הגמרא את מחלוקתם, דְּתַנְיָא בברייתא, אַבָּא שָׁאוּל אוֹמֵר, הַכּוֹנֵס את יְבִמְתּוֹ לְשֵׁם נוֹי, לְשֵׁם אִישׁוּת, או לְשֵׁם כל דָּבָר אַחֵר מלבד קיום המצווה, הרי זה כְּאִלּוּ פּוֹגֵעַ בְּעֶרְוָה, שהרי אשת אח אסורה על האדם בכרת, והתירה אותה התורה כשמת האח ללא בנים רק לשם קיום מצוות יבום, ואם אינו מתכוון למצוה זו אלא לדברים אחרים הרי זה כאילו נשארה ערוה עליו, וְקָרוֹב בְּעֵינַי לִהְיוֹת הַוָּלָד מַמְזֵר. וַחֲכָמִים חולקים ואוֹמְרִים, הרי נאמר בפסוק (דברים כה ה) 'יְבָמָהּ יָבֹא עָלֶיהָ', מִכָּל מָקוֹם – בכל אופן שיהיה, ואף אם ביאתו אינה לשם מצוה אלא לשם דברים אחרים, קיים בכך מצוות יבום, ואין בזה חשש ערוה וממזרות. ומסיים הרי"ף, וְכֵיוָן דְּלְבַסּוֹף סְבַרוּהָ כְּרַבָּנָן – כיון שמסקנת הגמרא שיש לפסוק הלכה כחכמים, נַפְקָא לָהּ מִשְׁנָה אַחֲרוֹנָה מֵהִלְכְתָא – יצאה המשנה האחרונה מכלל ההלכה, כיון שמה שאמרו שמצות חליצה קודמת היינו רק כיון שסברו שהלכה כאבא שאול, אך באמת אין למסקנא אין הלכה כדבריו, וּבַטִּיל לֵיהּ מֵימְרָא דִּשְׁמוּאֵל – וממילא גם התבטל דין זה של שמואל, דְּאָמַר שאֵין כּוֹתְבִין אִגֶּרֶת מֶרֶד עַל שׁוֹמֶרֶת יָבָם, אלא להלכה גם שומרת יבם עשויה להחשב כמורדת, אם אינה רוצה להתייבם.
מוסיף הרי"ף ומביא מחלוקת בנידון זה: וְהָא מִילְּתָא דִּכְתִיבְנָא – ודין זה שכתבנו, שלהלכה גם שומרת יבם עשויה להחשב כמורדת, אִיפְלִיגוּ בָּהּ תַּרְתֵּי מְתִיבָאתָא – נחלקו בה שתי ישיבות, חֲדָא מְתִיבְתָּא סְבִירָא לְהוּ – בני הישיבה האחת סוברים דְּלֹא הֲוֵי מוֹרֶדֶת – שאינה נחשבת מורדת, וְסַמְכֵי אַהָא דִּשְׁמוּאֵל – וסומכים על דברי שמואל, דְּאָמַר שאֵין כּוֹתְבִין אִגֶּרֶת מֶרֶד עַל שׁוֹמֶרֶת יָבָם. וּמְתִיבְתָּא אַחֲרִיתִי סְבִירָא לְהוּ – ובני הישיבה האחרת סוברים דְּשומרת יבם המסרבת להתייבם הַוְיָא מוֹרֶדֶת, מֵהַאי טַעֲמָא דְּכַּתְבִינָן – מטעם זה שכתבנו, שדברי שמואל אינם שייכים לפי מסקנת הגמרא, שהלכה כחכמים שאין צורך שיהא היבום לשם מצוה, וְאִיהוּ עָדִיף וּטְפֵי מִסְתַּבֵּר – וטעם זה עדיף ומסתבר יותר, וּכְוָותֵיהּ עַבְדִינָן – וכמותו אנו עושים להלכה.
שנינו במשנה, 'המורדת על בעלה פוחתין לה מכתובתה שבעה דינרין בשבת. רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר, שִׁבְעָה טְרֶפְּעִיקִין'. מבררת הגמרא, כַּמָּה הוא שיעור טְרֶפְּעִיק. ומבארת, אָמַר רַב שֵׁשֶׁת, זהו כמטבע ששמו אִסְתִּירָא. וְכַמָּה הוא שיעור אִסְתִּירָא, פַּלְגָּא דְּזוּזָא – חצי זוז.
שנינו ביְרוּשַׁלְמִי (פ"ה ה"ח), הָכָא אִיתְּמַר – שנינו כאן, לגבי אשה המורדת על בעלה, שפוחתים לה שִׁבְעָה דינרים, או שבעה טרעפיקין, וְהָכָא אִיתְּמַר – ואילו לגבי בעל המורד באשתו שנינו שמוסיפים על כתובתה רק תְּלָת – שלשה דינרים או טרעפיקין, ועיקר החילוק ביניהם הוא כיון שצערו של האיש מרובה מצערה של האשה, אך עדיין קשה מדוע לא יוסיף הבעל על כתובתה כשהוא מורד מחצית מהסכום שפוחתים לה כשהיא מורדת, והיינו שלשה וחצי דינרים או טרעפיקים, ומדוע מוסיף הוא רק שלשה. ותירץ הירושלמי, אָמַר רַבִּי יוֹסֵי בְּרַבִּי חֲנִינָא, הִיא חַיֶּבֶת לוֹ שִׁבְעָה מלאכות, כמבואר במשנה לעיל [טוחנת, אופה, מכבסת, מבשלת, מניקה את בנה, מצעת לו המטה ועושה בצמר], ולכן כשהיא מורדת פּוֹחֵת לָהּ שִׁבְעָה, וְהוּא חַיָּב לָהּ שָׁלֹשׁ דברים, שהם שארה כסותה ועונתה, ולכן כשהוא מורד, מוֹסִיף לָהּ שָׁלֹשׁ. רַבִּי יוֹסֵי בְּרַבִּי חֲנִינָא לְטַעֲמֵיהּ – הלך בזה לשיטתו, דְּאָמַר בִּגְמָרָא דִּילָן – שאמר בגמרא שלנו, תלמוד בבלי, אַף המורדת מִמְּלָאכָה הַוְיָא מוֹרֶדֶת, ולכן יש שייכות בין המלאכות שהיא חייבת בהם לבין הסכום שפוחתים מכתובתה, אֲבָל גְּמָרָא דִּילָן, דִּסְבִירָא לָהּ – אבל למסקנת הגמרא שלנו, הסוברת דְּרק המורדת מִתַּשְׁמִישׁ הַוְיָא מוֹרֶדֶת, יָהֵיב לָהּ טַעֲמָא – נתנה הגמרא טעם אחר לענין זה, והיינו שהקנס על המרידה הוא כְּנֶגֶד שִׁבְעָה יְמֵי שַׁבָּת, וממילא יש חילוק בין האיש לאשה, אִיהִי – האשה המורדת, דְּמִפְחָת קָא פָּחֵית – שרק פוחתים לה מדמי הכתובה המגיעים לה, ואין נותנים לבעלה ממון, וְלֹא מֶחֱזֵי – וממילא אין הדבר נראה כִּשְׂכַר שַׁבָּת, יַהֲבִינָן לֵיהּ שְׂכַר שַׁבָּת – נותנים לו גם שכר עבור מרידתה ביום השבת, בכך שמפחיתים לו מכתובתה דינר אחד. וְאִיהוּ – אבל הבעל המורד על אשתו, דְאוֹסוֹפֵי קָא מוֹסְפָא – שמחייבים אותו להוסיף על כתובתה, וּמֶיחֱזֵי – ונראה הדבר כִּשְׂכַר שַׁבָּת, לֹא יַהֲבִינָן לָהּ – אין נותנים לה תוספת כשְׂכַר שַׁבָּת, על מרידתו ביום השבת, אֶלָּא מוֹסִיף לָהּ עַל כְּתוּבָּתָהּ רק שְׁלֹשָׁה דִּינָרִין בְּשַׁבָּת, דְּהֲוָה פַּלְגָּא דְּזוּזָא לְכָל יוֹמָא דְּשִׁיתָּא יוֹמָא דְשַׁבְּתָא – שזהו שיעור חצי זוז לכל אחד מששת ימי השבוע, וְשַׁבָּת גוּפֵיהּ לֵית לָהּ – ואילו על יום השבת בעצמו אינה מקבלת דבר.
