הגמרא ממשיכה לדון בענין אב המצוה לפני מותו לשמור את נכסיו עבור בניו, כיצד נוהגים בהם: תַּנְיָא בברייתא, אדם הָאוֹמֵר לפני מותו, תְּנוּ לְבָנַי שֶׁקֶל בְּשַׁבָּת, כלומר, שמשליש את כל ממון הירושה ביד שליש שישמור עבורם את הממון עד שיגדלו, ומצווה עליוו לתת לילדיו בכל שבוע שקל אחד, שהוא חצי סלע, וְהֵם רְאוּיִם לָתֵת לָהֶם סֶלַע – ולפי מחיר המזונות באותו זמן זקוקים הם לסלעע בשבוע, נוֹתְנִין לָהֶן סֶלַע, כיון שאנו אומדים את דעתו, שאם היה יודע שיתייקרו המזונות בודאי היה מצווה לתת להם סלע בשבוע. וְאִם אָמַר האב בפירוש, אַל תִּתְּנוּ [לָהֶן] אֶלָּא שֶׁקֶל בשבוע, הרי משמעות דבריו היא שבכל מקרה לא יתנו להם יותר משקל, ולכן גם אםם הם צריכים סלע בשבוע, אֵין נוֹתְנִין לָהֶן אֶלָּא שֶׁקֶל. וְאִם אָמַר האב בנוסף לכך, שאִם מֵתוּ בניו לא יירשו אותם יורשיהם, אלא יִרְשׁוּ אֲחֵרִים תַּחְתֵּיהֶן [שיש בכח האדם להוריש את ממונו לאדם מסוים, ולהתנות שלאחר מיתת אותו אדם יעבור הממון ליד אדם אחר, ולאא ליד יורשי הראשון], בֵּין שֶׁאָמַר תְּנוּ להם שקל, ובֵין שֶׁאָמַר אַל תִּתְּנוּ להם אלא שקל, אֵין נוֹתְנִין לָהֶן אֶלָּא שֶׁקֶל, כיון שמכך שהתנהה שלאחר מיתת בניו תעבור הירושה לאדם אחר, בודאי הקפיד שלא יתנו להם אלא שקל, כדי שתישאר חלק מהירושה ליורש השני.
מבררת הגמרא את ההלכה, אָמַר רַב חִסְדָּא, אָמַר מַר עוּקְבָא, הִלְכְתָא – כך היא ההלכה, באופן שלא אמר שיירשו בני אדם אחרים לאחר מיתת בניו, אלא רק קצב סכום מסוים לבניו בקטנותם, ולאחר שיגדלו יירשו את הכל לגמרי, בֵּין שֶׁאָמַר תְּנוּ שקל לבני, ובֵין שֶׁאָמַר אַל תִּתְּנוּ להם אלא שקל, נוֹתְנִין לָהֶן כָּל צָרְכָּן.
תמהה על כך הגמרא, וְהָא קַיְּימָא לָן – והרי מקובל בידינו שהֲלָכָה כְּרַבִּי מֵאִיר, דְּאָמַר, מִצְוָה לְקַיֵּם דִּבְרֵי הַמֵּת, ואם כן, באופן שאמר שלא יתנו להם אלא שקל, כיצד נותנים להם סלע. מתרצת הגמרא, הַנֵּי מִילֵּי – דין זה נאמר רק בְּמִילֵּי אַחֲרָנְיָיתָא – בדינים אחרים,, אֲבָל בְּהָא – אבל בנידון זה, שמצווה כמה לתת לבניו, מֵינָח נִיחָא לֵיהּ – בודאי נח לו שיתפרנסו ברווח, וְהַאי דְּאָמַר הָכִי – והטעם שאמרר כן, שיתנו להם רק שקל, לְזָרוֹזִינְהוּ הוּא דְּעָבַד – אמר כן רק כדי לזרזם ולגרום להם שלא לבזבז את ממון הירושה, אלא שיצטרכוו לטרוח עבור מזונותיהם.
הגמרא מביאה נידון נוסף לגבי קטנים היורשים את אביהם: תְּנָן הָתָם – שנינו שם, במסכת גיטין (נט.), הַפָּעוֹטוֹת, שהם בני שמונה או בן תשע, מִקָּחָן מִקָּח וּמִמְכָּרָן מִמְכָּר, בְּמִטַּלְטְלִין, שאם קנו או מכרו מטלטלין, אף על פי שמעיקר דין התורה אין במעשיהם כלום, תקנוו חכמים שיחולו מעשיהם, כדי שיוכלו להתפרנס ולכלכל את עצמם [אך אין היורש יכול למכור את קרקעות אביו עד שיהיה בן עשריםם שנה]. ואָמַר רַפְרָם, לֹא שָׁנוּ דין זה, אֶלָּא באופן שֶׁאֵין לָהֶם אַפּוֹטְרוֹפּוֹס, ואם לא יוכלו למכור ולקנות, לא יוכלו להתקיים, אֲבָל באופןן שיֵשׁ לָהֶם אַפּוֹטְרוֹפּוֹס, שמינהו אביהם קודם מותו, או שמינוהו בית דין לאחר מיתת האב, אֵין מִקָּחָן מִקָּח, וְאֵין מִמְכָּרָן מִמְכָּר, כיוןן שהאפוטורופוס דואג לכל צרכיהם. מִמַּאי – ומהיכן למד רפרם את דבריו, שמעיקר הדין אין מעשי הפעוטות מועילים, אלא רק תקנתת חכמים היא זו במקום שאין להם אפוטרופוס, מִדְּקָתָּנֵי – מכך ששנינו במשנתנו, לגבי האב שהשליש מעות עבור בתו, שאֵין מַעֲשֵׂה קְטַנָּה כְּלוּם, וְלֹא קָתָּנֵי [גַּבֵּי קְטַנָּה] ש'יַעֲשֶׂה שָׁלִישׁ מַה שֶּׁהוּשְׁלַשׁ בְּיָדוֹ', כִּדְקָתָּנֵי בִּגְדוֹלָה, ומכך ששינתה המשנה את לשונה ביןן גדולה לבין קטנה, הוסיפה המשנה ללמד דין נוסף, שְׁמַע מִינָהּ – ויש ללמוד מכך שאֵין מַעֲשֵׂה קְטַנָּה כְּלוּם, בֵּין בִּמְקוֹם שיש שָׁלִישׁ האחראי על הממון שלה, ובֵין בִּמְקוֹם אַפּוֹטְרוֹפּוֹס, וְכֵן הִלְכְתָא – וכך היא ההלכה.
הַדְרָן עֲלָךְ מְצִיאַת אִשָּׁה
