משנה
הַמַּשְׁלִישׁ מָעוֹת לְבִתּוֹ – אדם שקודם מותו נתן לשליש סכום מסוים לצורך בתו, כדי שיקנה לה בו קרקע או נדוניה לכשתנשא, וְהִיא אוֹמֶרֶת לאחר שהתקדשה, נֶאֱמָן בַּעֲלִי עָלַי שלא יטול את הממון לעצמו, אלא ישמור עבורי את הממון ויקנה לי קרקע כשארצה [ותהיה קרקע זו כנכסי מלוג, שהקרן שייכת לאשה, והבעל אוכל את הפירות], ולכן אומרת היא לשליש שיתן את המעות כמות שהם לבעלה, אין שומעים לה, אלא יַעֲשֶׂה שָׁלִישׁ מַה שֶּׁהוּשְׁלַשׁ בְּיָדוֹ, והיינו שיקנה במעות אלו קרקע, שתהיה שייכת לה, דִּבְרֵי רַבִּי מֵאִיר. אָמַר רַבִּי יוֹסֵי, מה התועלת בכך שלא יתן לה השליש את המעות עצמם, וְכִי אֵינָהּ אֶלָּא שָׂדֶה – והרי אפילו אם כבר קיים השליש את ציווי המת, וקנה עבורה שדה, וְכעת הִיא רוֹצָה לְמָכְרָהּ, הֲרֵי הִיא מְכוּרָה מֵעַכְשָׁו, שהרי השדה שייכת לה לגמרי, וכיון שאין כל תועלת בקניית השדה על ידי השליש, אם כן מה איכפת לנו לעשות כדבריה ולתת את המעות לבעלה, כרצונה. בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים, בִּגְדוֹלָה, אֲבָל בִּקְטַנָּה, אֵין מַעֲשֵׂה קְטַנָּה כְּלוּם. ובגמרא יבואר במה נחלקו רבי מאיר ורבי יוסי, ומי הוא האומר את סיום המשנה 'במה דברים אמורים'.
גמרא
הגמרא מביאה ברייתא בענין זה: תָּנוּ רַבָּנָן בברייתא, הַמַּשְׁלִישׁ מָעוֹת לַחֲתָנוֹ – הנותן מעות לאדם שלישי עבור חתנו, לִיקַּח בָּהֶן שָׂדֶה לְבִתּוֹ, וְהִיא אוֹמֶרֶת יִנָּתְנוּ המעות לְבַעֲלִי, אם אמרה כן מִן הַנִּשּׂוּאִין – לאחר שנישאת, הָרְשׁוּת בְּיָדָהּ, כיון שגם האב לא התכוון שיהיו המעות ביד השליש אלא עד שתינשא, שהרי אחרי הנישואין בכל מקרה הבעל זוכה בפירות הקרקע, אך אם אמרה כן מִן הָאֵירוּסִין, אין שומעים לה, אלא יַעֲשֶׂה השָׁלִישׁ מַה שֶּׁהוּשְׁלַשׁ בְּיָדוֹ, והיינו שיקנה לה שדה, דִּבְרֵי רַבִּי מֵאִיר. רַבִּי יוֹסֵי אוֹמֵר, אם היתה הבת גְּדוֹלָה, בֵּין מִן הָאֵירוּסִין בֵּין מִן הַנִּשּׂוּאִין, הָרְשׁוּת בְּיָדָהּ, ואם היתה הבת קְטַנָּה, בֵּין אם אמרה כן מִן הָאֵירוּסִין, ובֵין מִן הַנִּשּׂוּאִין, אין שומעים לה, אלא יַעֲשֶׂה שָׁלִישׁ מַה שֶּׁהוּשְׁלַשׁ בְּיָדוֹ. מבררת הגמרא, מַאי בֵּינַיְהוּ – באיזה מקרה נחלקו איפוא רבי מאיר ורבי יוסי, שהרי בקטנה מודה רבי יוסי לרבי מאיר שאין שומעים לה, ובנשואה מודה רבי מאיר לרבי יוסי ששומעים לה, ומשיבה, אִיכָּא בֵּינַיְהוּ – מחלוקתם היא בגְּדוֹלָה מִן הָאֵירוּסִין, דְּרַבִּי מֵאִיר סָבַר, אַף עַל גַּב דִּגְדוֹלָה הִיא, ובידה למכור את השדה לאחר שתקבלנה מהשליש, מכל מקום אין שומעים לה, לפי שמִצְוָה לְקַיֵּם דִּבְרֵי הַמֵּת, שציוה דוקא לקנות בה קרקע, ולְפִיכָךְ יַעֲשֶׂה שָׁלִישׁ מַה שֶּׁהוּשְׁלַשׁ בְּיָדוֹ. וְאילו רַבִּי יוֹסֵי סָבַר, כֵּיוָן דִּגְדוֹלָה הִיא, הָרְשׁוּת בְּיָדָהּ. וּלפי זה, הַאי דְּקָתָּנֵי בְּמַתְנִיתִין – מה ששנינו בסיום משנתנו, 'בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים [בִּגְדוֹלָה', אי אפשר לפרש זאת כהמשך לדברי רבי יוסי, שהרי אין בכך כל תוספת על דבריו, שכבר אמר בפירוש שהטעם הוא כיון שיכולה היא למכור אפילו את השדה עצמה, וסברא זו שייכת רק בגדולה, ולא בקטנה, שאינה יכולה למכור את הקרקע, אלא דעת רַבִּי מֵאִיר הִיא], וְחַסּוֹרֵי מִיחַסְּרָא – ומשנתנו חסירה היא, וְהָכִי קָתָּנֵי – וכך יש לשנותה, המשליש מעות לבתו, והיא אומרת נאמן עלי בעלי, יַעֲשֶׂה שָׁלִישׁ מַה שֶּׁהוּשְׁלַשׁ בְּיָדוֹ, דִּבְרֵי רַבִּי מֵאִיר. בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים, מִן הָאֵירוּסִין, אֲבָל מִן הַנִּשּׂוּאִין, הָרְשׁוּת בְּיָדָהּ. בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים שמן הנישואין הרשות בידה, בִּגְדוֹלָה, אֲבָל בִּקְטַנָּה אין שומעים לה, לפי שאֵין מַעֲשֵׂה קְטַנָּה כְּלוּם.
מבררת הגמרא את ההלכה בנידון זה: אִיתְּמַר – נאמרה מימרא זו בבית המדרש, אָמַר רַב יְהוּדָה, אָמַר שְׁמוּאֵל, הֲלָכָה כְּרַבִּי יוֹסֵי, שאם היתה גדולה, אף על פי שהיא רק מאורסת ולא נשואה, שומעים לה. וְרָבָא אָמַר בשם רַב נַחְמָן, הֲלָכָה כְּרַבִּי מֵאִיר שמן האירוסין אין שומעים לה, ואפילו היתה גדולה. ופוסק הרי"ף: וְקַיְּימָא לָן כְּרַב נַחְמָן בְּדִינֵי – ומקובל בידינו שהלכה כרב נחמן בדיני ממונות, ולכן אף כאן יש לפסוק הלכה כדבריו.
