הגמרא מביאה ברייתא נוספת בענין גדרי חיוב מצוות צדקה: תָּנוּ רַבָּנָן בברייתא, נאמר בפסוק (דברים טו ח) 'כִּי פָתֹחַ תִּפְתַּח אֶת יָדְךָ לוֹ וְהַעֲבֵט תַּעֲבִיטֶנּוּ דֵּי מַחְסֹרוֹ אֲשֶׁר יֶחְסַר לוֹ', ויש לדרוש מלשון 'דֵּי מַחְסוֹרוֹ' שאַתָּה מְצוּוֶּה לְפַרְנְסוֹ ולתת לו מה שחסר לו, וְאֵין אַתָּה מְצוּוֶּה לְעַשְּׁרוֹ. 'אֲשֶׁר יֶחְסַר לוֹ', אֲפִלּוּ סוּס לִרְכֹּב עָלָיו, וְעֶבֶד לָרוּץ לְפָנָיו, שאם היה רגיל בכך קודם שירד מנכסיו, הרי זה נחשב כדבר החסר לו, ויש ליתן לו דברים אלו מקופה של צדקה, אָמְרוּ עָלָיו עַל הִלֵּל הַזָּקֵן, שֶׁשָּׂכַר לְעָנִי בֶּן טוֹבִים סוּס לִרְכֹּב עָלָיו וְעֶבֶד לָרוּץ לְפָנָיו, פַּעַם אַחַת לֹא מָצָא הלל הזקן עֶבֶד לָרוּץ לְפָנָיו, וְרָץ לְפָנָיו שְׁלֹשָׁה מִילִין.
דין נוסף, אדם שאֵין לוֹ ממון, וְאֵינוֹ רוֹצֶה לְהִתְפַּרְנֵס מקופה של צדקה, נוֹתְנִין לוֹ לְשֵׁם מַתָּנָה. וְאִם אֵינוֹ מְקַבֵּל בתורת מתנה, נוֹתְנִין לוֹ לְשֵׁם הַלְוָאָה, וְחוֹזְרִין וְנוֹתְנִין לוֹ את אותם מעות שבידו לְשֵׁם מַתָּנָה, שאין תובעים ממנו לפרוע את ההלואה, אלא אם פרע מרצונו מוטב, ואם לא פרע נשארים המעות בידו בתורת מתנה.
תָּנוּ רַבָּנָן בברייתא, נאמר בפסוק (דברים טו ח) 'כִּי פָתֹחַ תִּפְתַּח אֶת יָדְךָ לוֹ וְהַעֲבֵט תַּעֲבִיטֶנּוּ דֵּי מַחְסֹרוֹ אֲשֶׁר יֶחְסַר לוֹ', ולכאורה קשה, כיון שהפסוק עוסק במצוות צדקה, וכמו שנאמר בפסוק הקודם, 'כִּי יִהְיֶה בְךָ אֶבְיוֹן מֵאַחַד אַחֶיךָ בְּאַחַד שְׁעָרֶיךָ בְּאַרְצְךָ אֲשֶׁר ה' אֱלֹהֶיךָ נֹתֵן לָךְ לֹא תְאַמֵּץ אֶת לְבָבְךָ וְלֹא תִקְפֹּץ אֶת יָדְךָ מֵאָחִיךָ הָאֶבְיוֹן', מדוע הזכירה כאן התורה לשון עבוט, שזו הלואה [וכפי שתרגם כאן אונקלוס 'וְאוֹזָפָא תּוֹזְפִנֵהּ כְּמִסַת חוּסְרָנֵהּ דְיַחְסִיר לֵהּ'], ומבארת הברייתא, לשון 'הַעֲבֵט' האמורה כאן, זֶה מלמד על אדם שֶׁאֵין לוֹ ממון, וְאֵינוֹ רוֹצֶה לְהִתְפַּרְנֵס מן הצדקה, שנוֹתְנִין לוֹ לְשֵׁם הַלְוָאָה, וְחוֹזְרִין וְנוֹתְנִין לוֹ לְשֵׁם מַתָּנָה, שאין תובעים ממנו לפרוע הלואה זו. ומלשון 'תַּעֲבִיטֶנּוּ' האמורה כאן יש לדרוש, שזֶה אדם שֶׁיֵּשׁ לוֹ ממון משלו, וְאֵינוֹ רוֹצֶה לְהִתְפַּרְנֵס אֶלָּא מִן הַצְּדָקָה, שנוֹתְנִין לוֹ לְשֵׁם מַתָּנָה, כדי שיסכים לקבל ולא יגיע לידי סכנה מחמת קמצנותו, ואף שבאמת אינו רשאי להנות מהצדקה, אין גובים ממנו את הממון בחייו, מחשש שבפעם הבאה לא יסכים לקבל מהצדקה כיון שיידע שעתידים לגבות ממנו, ויבוא לידי סכנה, וְחוֹזְרִין וְנִפְרָעִים מִמֶּנּוּ את הממון שנתנו לו רק לְאַחַר מִיתָה, דִּבְרֵי רַבִּי יְהוּדָה. וַחֲכָמִים חולקים ואוֹמְרִים, מי שיֵשׁ לוֹ וְאֵינוֹ רוֹצֶה לְהִתְפַּרְנֵס, אֵין נִזְקָקִין לוֹ כלל, ואם ימות ברעב מחמת קמצנותו, ימות, אֶלָּא מָה אֲנִי מְקַיֵּם – כיצד נדרש כפל הלשון 'תַּעֲבִיטֶנּוּ', דִּבְּרָה תּוֹרָה כִּלְשׁוֹן בְּנֵי אָדָם, הכופלים את דבריהם, ואין בכך דרשה מיוחדת.
ברייתא נוספת בענין זה: תָּנֵי – שנה ברייתא זו חִיָּיא בַּר רַב מִדִּפְתִּי, רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ אוֹמֵר, כָּל הַמַּעֲלִים עֵינוֹ מִן הַצְּדָקָה – עושה עצמו כאילו אינו רואה את העניים המבקשים צדקה, הרי זה כְּאִילּוּ עוֹבֵד עֲבוֹדַת כּוֹכָבִים, ומבאר רבי יהושע מהיכן יש ללמוד זאת, כְּתִיב הָכָא – נאמר כאן, לגבי מצוות הלואה לעני הזקוק לכך (דברים טו ט) 'הִשָּׁמֶר לְךָ פֶּן יִהְיֶה דָבָר עִם לְבָבְךָ בְלִיַּעַל לֵאמֹר, קָרְבָה שְׁנַת הַשֶּׁבַע שְׁנַת הַשְּׁמִטָּה, וְרָעָה עֵינְךָ בְּאָחִיךָ הָאֶבְיוֹן, וְלֹא תִתֵּן לוֹ, וְקָרָא עָלֶיךָ אֶל ה' וְהָיָה בְךָ חֵטְא', וּכְתִיב הָתָם – ונאמר לגבי עיר הנדחת, שעבדו כל יושביה עבודה זרה (דברים יג יד) 'יָצְאוּ אֲנָשִׁים בְּנֵי בְּלִיַּעַל מִקִּרְבֶּךָ וַיַּדִּיחוּ אֶת יֹשְׁבֵי עִירָם לֵאמֹר נֵלְכָה וְנַעַבְדָה אֱלֹהִים אֲחֵרִים אֲשֶׁר לֹא יְדַעְתֶּם', מַה לְּהַלָּן – כשם שהפסוק שם עוסק בעֲבוֹדַת כּוֹכָבִים, אַף כָּאן, בפסוק האמור לגבי מצוות צדקה, נחשב עוונו של הנמנע מלתת צדקה כעֲבוֹדַת כּוֹכָבִים.
הגמרא מביאה עתה ברייתא לגבי הנהגתם של העניים המבקשים צדקה: תָּנוּ רַבָּנָן בברייתא, כָּל הַמְסַמֵּא אֶת עֵינָיו – עושה עצמו כעיור, וְהַמְקַפֵּחַ אֶת שׁוֹקוֹ – עושה עצמו כחיגר, שאינו יכול להלך, וְהַמַּצְבֶּה אֶת כְּרֵיסוֹ – מנפח את כרסו כאילו הוא חולה, ועושה כן כדי לִיטּוֹל צְדָקָה, שירחמו עליו, וּבאמת אֵינוֹ צָרִיךְ צדקה, אֵינוֹ נִפְטָר מִן הָעוֹלָם עַד שֶׁיָּבֹא לִידֵי כָּךָ, שיהיה בו מום זה.
תְּנָן הָתָם – שנינו במשנה במסכת פאה (פ"ח מ"ח), אֵין מְחַיְּיבִין [אוֹתוֹ] לְעָנִי לִמְכֹּר אֶת בֵּיתוֹ וְאֶת כְּלֵי תַּשְׁמִישׁוֹ, אלא רשאי ליטול ממון מן הצדקה אף על פי שיש לו בית וכלים שהוא יכול למוכרם. מקשה הגמרא, [וְלֹא] – וכי אין מחייבים אותו תחילה למכור את כליו קודם שיטול ממון מקופה של צדקה, וְהָא תַּנְיָא – והרי כך שנינו בברייתא, הָיָה העני מִשְׁתַּמֵּשׁ בִּכְלֵי זָהָב, לא יטול צדקה, אלא ימכור את כלי הזהב ויִשְׁתַּמֵּשׁ בִּכְלֵי כֶּסֶף. וכן אם היה רגיל להשתמש בִּכְלֵי כֶּסֶף, ימכרם ויִשְׁתַּמֵּשׁ בִּכְלֵי נְחשֶׁת, הרי שמחייבים אותו למכור את כליו קודם שיטול צדקה. מתרצת הגמרא, אָמַר רַבָּה בְּרֵיהּ [-בנו] דְּרַב הוּנָא, מה שאמרו בברייתא שעליו למכור תחילה את כליו ורק אחר כך יטול צדקה, היינו בְּמַחֲרֵישָׁה דְכַסְפָּא, ומביא הרי"ף, יֵשׁ שֶׁפֵּרְשׁוּ, שֶׁהִיא הַמְגָרֶדֶת שֶׁמְּגָרְדִין בָּהּ את הגוף בְּבֵית הַמֶּרְחָץ, שכיון שרוב בני אדם אינם עושים אותה מכסף, עליו למוכרה תחילה ולהתפרנס בדמיה, ורק אחר כך יוכל ליטול צדקה, אבל כלי סעודה, שדרך לעשותם מזהב ומכסף, אין מחייבים אותו למכור קודם שיטול מן הצדקה. תירוץ נוסף, רַב פָּפָּא אָמַר, לֹא קַשְׁיָא – אין זו קושיא, ואין סתירה בין המשנה לבין הברייתא, אלא כָּאן – במשנה, מדובר קֹדֶם שֶׁיָּבֹא לִידֵי גִּבּוּי, וכָּאן – בברייתא, מדובר לְאַחַר שֶׁיָּבֹא לִידֵי גִּבּוּי, ומבאר הרי"ף, פֵּרוּשׁ, כָּל זְמַן שֶׁאֵינוֹ נוֹטֵל צדקה אֶלָּא בְּצִנְעָה, אֵין מְחַיְּיבִין אוֹתוֹ לִמְכֹּר כְּלֵי תַּשְׁמִישׁוֹ, וכמבואר במשנה, אֲבָל אִם הֻצְרַךְ לִיטּוֹל מִן הַגִּבּוּי שֶׁל קֻפָּה, אֵין נוֹתְנִין [לוֹ] אֶלָּא לְאַחַר שֶׁיִּמְכֹּר את כלי ביתו היקרים.
