שנינו במשנה, 'המדיר את אשתו מליהנות לו, עד שלשים יום, יעמיד פרנס'. אָמַר רַב, לֹא שָׁנוּ אֶלָּא בִּמְפָרֵשׁ, שאמר שיהיה הנדר לשלשים יום בלבד, כיון שבאופן זה יודעת היא שלאחר שלשים יום יתבטל הנדר, אֲבָל בְּאופן שהדירה סְתָם, ללא פירוט זמן, אין ממתינים לו שלשים יום, אלא יוֹצִיא לְאַלְתַּר [-מיד] וְיִתֵּן כְּתוּבָּה. וּשְׁמוּאֵל אָמַר, אֲפִלּוּ בְּאופן שהדירה סְתָם, נַמִּי [-גם כן] לֹא יוֹצִיא עד שיעברו שלשים יום, שֶׁמָּא באותם ימים יִמְצָא פֶּתַח לְנִדְרוֹ.
מקשה הגמרא על דברי שמואל, תְּנָן – שנינו בהמשך משנתנו, הַמַּדִּיר אֶת אִשְׁתּוֹ שֶׁלֹּא תִטְעוֹם אֶחָד מִכָּל הַפֵּרוֹת, [וכיון שלא יתכן שיאסור עליה את הנאת הפרי הזה, שהרי אין אדם יכול להדיר אדם אחר הנאה מדבר שאינו שייך לו], הבינה הגמרא שמדובר באופן שאמר לה שאם תטעם מין מסוים של פירות תיאסר בהנאת כל נכסיו, והדין באופן זה שיוֹצִיא מיד וְיִתֵּן כְּתוּבָּה, ולכאורה קשה, מדוע אין ממתינים כאן שלשים יום, כמו ברישא, ובִּשְׁלָמָא – מובן הדבר לְדעת רַב, כיון שכָּאן, בסיפא, לגבי המדיר את אשתו שלא תטעם אחד מכל מיני הפירות, מדובר בְּאופן שהדירה סְתָם, ולא פירש שיהיה הנדר רק לשלשים יום, ולכן עליו לגרשה מיד, ואילו כָּאן, ברישא, לגבי המדירה הנאה שלשים יום, מדובר בִּמְפָרֵשׁ שיהא הנדר רק לשלשים יום, ולכן אינו צריך להוציא. אבל לִשְׁמוּאֵל, המפרש את הרישא גם באופן שהדירה סתם, ומכל מקום אמרה המשנה שאינו מוציא עד שלשים יום, קַשְׁיָא – קשה מהסיפא, בה מבואר שעליו להוציא מיד.
מתרצת הגמרא, הָכָא בְּמַאי עַסְקִינָן – כאן, בסיפא, באיזה אופן מדובר, אין מדובר באופן שהוא זה שהדיר אותה הנאה מנכסיו אם תטעם מאותו פרי, אלא באופן שֶׁנָּדְרָה הִיא – האשה, שלא תהנה מאותו פרי, וְקִיֵּם לָהּ אִיהוּ – והבעל קיים את נדרה, וְקָסָבַר הַאי תַּנָּא – וסובר התנא של משנתנו ש'הוּא נָתַן אֶצְבַּע בֵּין שִׁינֶּיהָ', כלומר, הוא שגרם לה בשתיקתו שיחול הנדר, וכיון שאין לנדר זה תקנה [בשונה מהרישא, שיכולה להתפרנס על ידי פרנס], יכולה היא לומר שאינה רוצה בבעל המקיים את נדריה, ולכן עליו לגרשה לאלתר. פוסק הרי"ף, וְהִלְכְתָא כִּשְׁמוּאֵל – וההלכה כדברי שמואל, שגם אם הדירה סתם, ולא פירש זמן, אינו חייב להוציאה עד שיעברו שלשים יום.
משנה
הַמַּדִּיר אֶת אִשְׁתּוֹ שֶׁלֹּא תֵּלֵךְ לְבֵית אָבִיהָ, והיינו באופן שהיא נדרה שייאסר עליה תשמיש הבעל אם תלך לבית אביה, שבאופן זה נחשב הנדר כדבר שבינו לבינה ויכול הבעל להפירו, והוא לא הפירו אלא קיים את נדרה, בִּזְמַן שֶׁהֵן [-הוריה] עִמָּהּ בָּעִיר, אם היה הנדר לחֹדֶשׁ אֶחָד, יְקַיֵּים. שְׁנַיִם אך אם נדרה על כך למשך שני חודשים או יותר, והוא קיים את הנדר, יוֹצִיא וְיִתֵּן כְּתוּבָּה. וּבִזְמַן שֶׁהֵן בְּעִיר אַחֶרֶת, אם היה הנדר לרֶגֶל [-חג] אֶחָד, יְקַיֵּים. שְׁנַיִם – אם היה הנדר שלא תלך לבית אביה שני רגלים, יוֹצִיא וְיִתֵּן כְּתוּבָּה.
הַמַּדִּיר אֶת אִשְׁתּוֹ שֶׁלֹּא תֵּלֵךְ לְבֵית הָאֵבֶל וּלְבֵית הַמִּשְׁתֶּה, וגם כאן מדובר כשהיא נדרה ותלתה את הדבר בתשמיש, והוא קיים את נדרה, יוֹצִיא וְיִתֵּן כְּתוּבָּה, מִפְּנֵי שֶׁנּוֹעֵל דֶּלֶת בְּפָנֶיהָ [בגמרא יבואר מה כוונת המשנה ב'נעילת דלת' זו]. וְאִם הָיָה טוֹעֵן שהוא מונע ממנה ללכת לבית האבל או לבית המשתה מִשּׁוּם דָּבָר אַחֵר [ובגמרא יבואר מהו אותו 'דבר אחר'], רַשַּׁאי.
נדרה האשה נדר שיש בו עינוי נפש, ואָמַר לָהּ הבעל שיהיה הנדר מופר לה רק עַל מְנָת שֶׁתֹּאמְרִי לְאִישׁ פְּלוֹנִי מַה שֶׁאָמַרְתְּ לִי, אוֹ מַה שֶּׁאָמַרְתִּי לִיךְ, אוֹ שהתנה את הפרת הנדר בכך שֶׁתְּהֵא מְמַלְּאָה וּמְעָרָה לְאַשְׁפָּה, ובגמרא יבוארו דברים אלו, יוֹצִיא וְיִתֵּן כְּתוּבָּה.
גמרא
שנינו במשנה, 'המדיר את אשתו שלא תלך לבית האבל ולבית המשתה, יוציא ויתן כתובה, מפני שנועל דלת בפניה'. מקשה הגמרא, בִּשְׁלָמָא לְבֵית הַמִּשְׁתֶּה – מובן דין זה לגבי האופן שאוסר עליה ללכת לבית המשתה, אִיכָּא נָעַל בְּפָנֶיהָ – יש בכך משום נעילת דלת של שמחה, שאינה יכולה ללכת ולשמוח בבית המשתה, אֶלָּא באופן שמונע ממנה ללכת לְבֵית הָאֵבֶל, מַאי נָעַל [בְּפָנֶיהָ] אִיכָּא – מהי נעילת הדלת שיש בכך, והרי זהו מקום של צער ואבילות. מתרצת הגמרא, תַּנָּא – שנינו בברייתא בביאור דין זה, שחוששת היא שמא לְמָחָר הִיא מֵתָה, וְאֵין כָּל בְּרִיָּה סוֹפְדָהּ – לא יהיה מי שיספידנה, כיון שבחייה לא השתתפה באבילותם של אחרים. וְאִיכָּא דְּאָמְרֵי – ויש אומרים שחששה הוא שלאחר שתמות אֵין כָּל בְּרִיָּה סוֹפְנָהּ – לא יהיה מי שיעסוק בקבורתה.
מביאה הגמרא ברייתא בענין זה: תַּנְיָא בברייתא, הָיָה רַבִּי מֵאִיר אוֹמֵר, מַאי דִּכְתִיב – מה פירוש הפסוק בקהלת (ז ב) 'טוֹב לָלֶכֶת אֶל בֵּית אֵבֶל וְגוֹ' מִלֶּכֶת אֶל בֵּית מִשְׁתֶּה בַּאֲשֶׁר הוּא סוֹף כָּל הָאָדָם [וְהַחַי יִתֵּן אֶל לִבּוֹ'], מַאי – מה כוונת הפסוק באומרו 'וְהַחַי יִתֵּן אֶל לִבּוֹ', אלו הם דְּבָרִים שֶׁל מִיתָה, דְּיַסְפֵּד יִסְפְּדוּנֵיהּ – מי שיספיד אחרים, אף אותו יספידו לאחר מותו. דְיִקְבּוּר יִקְבְּרוּנֵיהּ – מי שיעסוק בקבורתם של אחרים, גם בקבורתו יטרחו. דִילַוֵּוי יְלַוּוּנֵיהּ – מי שילווה אחרים לקבורה, ילוו גם אותו. דְּיִטְעוּן יִטְעֲנוּנֵיהּ – וכן מי שטוען על כתפיו את מיטת המת, יטענוהו לאחר מיתתו לקברו.
שנינו במשנה לגבי בעל המונע את אשתו מללכת לבית האבל ולבית המשתה, 'וְאִם הָיָה טוֹעֵן מִשּׁוּם דָּבָר אַחֵר, רַשַּׁאי'. מבררת הגמרא, מַאי – מה הוא אותו 'דָּבָר אַחֵר', ומבארת, אָמַר רַב יְהוּדָה, אָמַר שְׁמוּאֵל, שטוען שאין רצונו שתלך למקומות אלו מֵחֲמַת בְּנֵי אָדָם פְּרוּצִין הַמְצוּיִין שָׁם, שאז מתקבלת טענתו, ורשאי אף להדירה שלא תלך לשם. מוסיפה הגמרא תנאי בענין זה, אָמַר רַב אַשִּׁי, לֹא אֲמָרָן – לא אמרנו דין זה, שיכול למונעה מללכת למקומות אלו בטענה שיש בהם בני אדם פרוצים, אֶלָּא באופן דְאִתְחַזּוּק – שהוחזקו אותם מקומות בכך שיש בהם בני אדם פרוצים, אֲבָל לֹא אִתְחַזּוּק – אך אם לא הוחזקו אותם מקומות בכך, לֹא כָּל כְּמִינֵּיהּ לְאַחֲזוֹקֵי אִינְשֵׁי בִּפְרִיצֵי – אין לו כל נאמנות להחזיק בני אדם כפרוצים.
