משנה
כפי שהתבאר במשנה לעיל, הנושא אשה ומצא בה מומים, אינה מקודשת, כיון שזהו מקח טעות. משנתנו עוסקת באופן שאין ידוע האם היו בה המומים קודם שקידשה או לא. המקדש את האשה, ונמצא שהָיוּ בָּהּ מוּמִין, וְעוֹדָהּ בְּבֵית אָבִיהָ, וכעת ממאן המקדש לישא אותה בטענה שאילו קידושי טעות, והאב טוען שנולדו בה המומים הללו לאחר הקידושין, וממילא עליו לשלם לה דמי כתובתה, אם רצונו לגרשה, הָאָב צָרִיךְ לְהָבִיא רְאָיָה שֶׁמִּשֶּׁנִּתְאָרְסָה [-לאחר שהתארסה] נוֹלְדוּ בָּהּ מוּמִין אֵלּוּ, וְנִסְתַּחַפָה שָׂדֵהוּ – והרי זה כאילו קנה קרקע ושטפה נהר והתקלקלה, ואף כאן לאחר שהתקדשה ונכנסה לרשותו נולדו בה המומים, ואין זה פוטרו מחיוב כתובתה. אבל אם נִכְנְסָה לִרְשׁוּת הַבַּעַל בנישואין, וכעת טוען הבעל שהיו בה המומים הללו כבר בשעה שהתקדשה לו, ורוצה להוציאה בלא כתובה, הַבַּעַל צָרִיךְ לְהָבִיא רְאָיָה לדבריו, שֶׁעַד שֶׁלֹּא נִתְאָרְסָה הָיוּ בָּהּ מוּמִין אֵלּוּ, וְהָיָה מִקָּחוֹ מִקַּח טָעוּת, דִּבְרֵי רַבִּי מֵאִיר. וַחֲכָמִים אוֹמְרִים, בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים – באיזה אופן יכול הבעל לטעון שאם היו בה המומים הללו קודם הקידושין היה מקחו מקח טעות, בְּמוּמִין שֶׁבַּסֵּתֶר, שיתכן שלא ידע עליהם, ונודע לו הדבר רק לאחר הנישואין, והרי זה מקח טעות, אֲבָל בְּמוּמִין שֶׁבְּגָלוּי, בודאי ראה אותם קודם הנישואין, והתרצה לכך, ולכן אֵינוֹ יָכוֹל לִטְעֹן לאחר זמן טענת מקח טעות. וְאִם יֵשׁ מֶרְחָץ בְּאוֹתָהּ הָעִיר, אֲפִילּוּ בְּמוּמִין שֶׁבַּסֵּתֶר אֵינוֹ יָכוֹל לִטְעֹן, מִפְּנֵי שֶׁבּוֹדֵק בִּקְרוֹבוֹתָיו, שרואות אותה במרחץ ואומרות לו אף על מומים שבסתר, ובודאי ידע את הדבר והתרצה בכך.
גמרא
הגמרא מביאה דין בדיני מקח וממכר הנלמד ממשנתנו: אָמַר שְׁמוּאֵל, הַמַּחֲלִיף פָּרָה בַּחֲמוֹר, ובקנין חליפין די במשיכת אחד הצדדים כדי שיזכה הצד השני בחפץ המוחלף בכל מקום שהוא, וּמָשַׁךְ בַּעַל הַחֲמוֹר אֶת הַפָּרָה, ועל ידי משיכת הפרה וקניינה זוכה השני בחמור בכל מקום שהוא, ובאותו זמן היה החמור במקום אחר, וְלֹא הִסְפִּיק בַּעַל הַפָּרָה לִמְשֹׁךְ לרשותו את הַחֲמוֹר עַד שֶׁמֵּת חֲמוֹרוֹ, ואין ידוע אם מת קודם משיכת הפרה, וממילא לא היה כאן מעשה קנין כלל, וחוזרת הפרה לבעליה ובעל החמור הפסיד, שמת חמורו, או שמת החמור לאחר משיכת הפרה, שכבר זכה בעל הפרה בחמור, ומת ברשותו, עַל בַּעַל הַחֲמוֹר לְהָבִיא רְאָיָה שֶׁהָיָה חֲמוֹרוֹ קַיָּים בִּשְׁעַת מְשִׁיכַת הַפָּרָה, וחל המקח, ואם אינו מביא ראיה נשארת הפרה ברשות בעליה הראשונים, מַאי טַעֲמָא – ומה הטעם לדין זה, כיון שכָּל מי שֶׁנּוֹלַד הסָפֵק בִּרְשׁוּתוֹ, עָלָיו לְהָבִיא רְאָיָה, והרי כאן עדיין לא משך בעל הפרה את החמור, ונחשב החמור כעומד ברשות בעליו הראשונים, ועליו להביא ראיה שלא מת קודם הקנין. וְתַנָּא תּוּנָא כַּלָּה – והתנא של משנתנו, העוסק בדין 'כלה', מסייע לדין זה, שהרי גם במשנתנו התבאר שאם נולד הספק כשהכלה בבית אביה, על האב להביא ראיה לדבריו. ואף שאין להוכיח מכך שעליו להביא ראיה כדי לתבוע את דמי הכתובה, כיון שלגביהם נחשב הוא כ'מוציא מחבירו', שעליו הראיה, הרי משמע מהמשנה שאם לא יביא ראיה יוכל הבעל לתבוע ממנו שיחזיר לו גם את דמי הקידושין, בטענה שהם מקח טעות, הגם שהאב מוחזק בהם. ואף כאן אם לא יביא בעל החמור ראיה שהיה חמורו קיים בשעת משיכת הפרה, יצטרך להחזיר את הפרה לבעליה הראשונים.
מקשה הגמרא על דין זה, מֵיתִיבִי – קשה על כך ממה ששנינו בברייתא בחולין, מַחַט שֶׁנִּמְצֵאת בגוף הבהמה, בְּעוֹבִי בֵּית הַכּוֹסוֹת, ו'בית הכוסות' הוא אחד מאבריה הפנימיים של הבהמה, שאם ניקב כולו מצד לצד הרי היא טריפה, ולכן אם נמצאה המחט תחובה רק מִצַּד אֶחָד, הרי הבהמה כְּשֵׁרָה, אך אם היא נראית מִשְּׁנֵי צְדָדִין, והיינו שזהו נקב מפולש, הרי היא טְרֵפָה, אמנם, הנקב מטריף את הבהמה רק אם נעשה בחייה, ולא אם נתחבה המחט לאחר שחיטתה, ומבארת הברייתא כיצד יודעים זאת, אם נִמְצָא עָלֶיהָ – על המחט קוֹרֶט דָּם, בְּיָדוּעַ שֶׁהִיא לִפְנֵי שְׁחִיטָה, ולכן הוציאה המחט דם, אך אם לֹא נִמְצָא עָלֶיהָ קוֹרֶט דָּם, בְּיָדוּעַ שֶׁהִיא נתחבה בגוף לְאַחַר שְׁחִיטָה [והיינו שבלעה אותה הבהמה בחייה, אך לא נתחבה בעובי בית הכוסות אלא לאחר שחיטתה], ואינה טריפה. כעת מבררת הברייתא את הדין באופן שהבהמה טריפה, ומכרה בעליה לטבח סמוך לשחיטתה, ואין ידוע האם נעשתה טריפה בעודה ברשות המוכר, ונמצא שזהו מקח טעות, או שהוטרפה ברשות הלוקח, וההפסד שלו, הוּגְלַד פִּי הַמַּכָּה – אם מקום כניסת המחט לעובי בית הכוסות העלה גלד, בְּיָדוּעַ שֶׁהִיא – שנתחבה המחט שְׁלֹשָׁה יָמִים קוֹדֶם שְׁחִיטָה, שזהו שיעור הזמן שבו מעלה מכה פנימית גלד, ואם נמכרה בתוך אותם שלשה ימים, הרי שהמכירה היתה לאחר שכבר הוטרפה, והרי זה מקח טעות. אך אם לֹא הוּגְלַד פִּי הַמַּכָּה, אין דרך לדעת מתי בדיוק הוטרפה הבהמה, והַמּוֹצִיא מֵחֲבֵרוֹ עָלָיו הָרְאָיָה, ואם כבר שילם הטבח לבעל הבהמה את דמיה, ובא כעת לתבוע מהמוכר את הדמים מחמת שנמצאה טריפה, עליו להביא ראיה שאכן הוטרפה בעודה ברשות המוכר. ומדייקת מכך הגמרא, וּמשמע מכך, דאִי לָא יָהֵיב טַבָּח דָּמֵי – אם עדיין לא שילם הטבח למוכר את דמי הבהמה, והתעורר כעת ספק מתי הוטרפה הבהמה, בַּעַל הַבְּהֵמָה בָּעֵי לְאַיְתּוּיֵי רְאָיָה וּמַפִּיק – על בעל הבהמה להביא ראיה שבשעה שמכרה היתה הבהמה בריאה, ורק אז יכול הוא להוציא את המעות מיד הטבח, וקשה על כך, אַמַּאי – מדוע צריך בעל הבהמה להביא ראיה, והלא סְפֵיקָא בִּרְשׁוּת טַבָּח אִתְיְילִיד – הרי נולד הספק ברשות הטבח, והתבאר בדברי שמואל בביאור משנתנו, שמי שנולד הספק ברשותו, עליו להביא ראיה.
וּפָרִיק – ותירצה הגמרא, שמדובר בברייתא באופן דְּיָהִיב טַבְּחָא דָּמֵי – שנתן הטבח דמים, ונמצא שהוא הבא להוציא את המעות מיד בעל הבהמה, ולכן עליו להביא ראיה. ומבררת הגמרא, וּמַאי פְּסָקָא – כיצד ניתן לפסוק ולומר שהברייתא מדברת רק באופן זה, שהטבח כבר שילם לעל הבהמה. ומבארת, אַסְּתָמָא דְּמִילְּתָא – סתמות הדבר היא כן, כַּמָּה דְּלָא יָהֵיב אִינִישׁ זוּזֵי לֹא יָהֵיב לֵיהּ חֵיוָתָא – כל זמן שאין הטבח נותן מעות תמורת הבהמה, אין המוכר נותן לו את הבהמה, וכיון שבברייתא היתה הבהמה ברשות הטבח, ששחטה, בודאי כבר שילם את דמיה למוכר.
מברר הרי"ף את ההלכה בנידון זה: אִיכָּא מַאן דְּאָמַר דְּלֵיתָא הָא דִּשְׁמוּאֵל – יש מי שאומר שאין הלכה כדברי שמואל בנידון זה, שמי שנולד הספק ברשותו עליו להביא ראיה, וטעמו הוא כיון דְּהָא אוֹתְבִינַן עֲלֵיהּ – שהרי הקשינו על דבריו מהברייתא בחולין, וְאַף עַל גַּב דְּפָרִיק – והגם שתירצה זאת הגמרא, הַהוּא פֵּירוּקָא שִׁנּוּיָא בְּעָלְמָא הוּא – אין זה אלא תירוץ בעלמא, ליישב את דברי שמואל, וְלָא סַמְכִינָן עֲלֵיהּ – אך אין סומכים על תירוץ זה למעשה, לפסוק הלכה כדברי שמואל, אֶלָּא בֵּין שֶׁנּוֹלַד סָפֵק בִּרְשׁוּתוֹ, בֵּין שֶׁלֹּא נוֹלַד סָפֵק בִּרְשׁוּתוֹ, הַמּוֹצִיא מֵחֲבֵרוֹ עָלָיו הָרְאָיָה, וְאִי לֹא יָהֵיב טַבָּח דָּמֵי – ואם עדיין לא שילם הטבח למוכר את דמי הבהמה, אף על פי שהספק נולד ברשותו, בַּעַל בְּהֵמָה בָּעֵי לְאַיְתּוּיֵי רְאָיָה – בעל הבהמה צריך להביא ראיה לדבריו כדי להוציא את המעות מיד הטבח. וְאִיכָּא מַאן דְּאָמַר – אמנם יש מי שאומר, הַאי מַתְנִיתִין דְכַלָּה כֵּיוָן דִּמְסַיַּיע לֵיהּ לִשְׁמוּאֵל – כיון שמשנתנו, לגבי כלה שנמצאו בה מומים, מסייעת לדברי שמואל, וכפי שהתבאר לעיל, מִמֵּילָא שַׁמְעִינָן דְּהַאי פֵּירוּקָא דִּשְׁמוּאֵל דַּוְקָא הוּא – ממילא מוכח שתירוץ הגמרא על דברי שמואל הוא בדווקא, וְלָאו שִׁנּוּיָא בְּעַלְמָא הוּא – ואין זה תירוץ בעלמא, אלא שההלכה היא כך, דְּאִי לֹא תֵּימָא הָכֵי – שהרי אם לא תתרץ כן, קַשְׁיָא הִלְכְתָא אַהִלְכְתָא – תהיה סתירה בין ההלכות, שמצד אחד אנו פוסקים כמשנתנו לגבי כלה, ומאידך פוסקים את הדין האמור בברייתא בחולין לגבי טבח, הִילְכָּךְ הֲלָכָה כִּשְׁמוּאֵל – וכיון שכך יש לפסוק הלכה כדברי שמואל, מאחר ואין קושיא מהברייתא על דבריו.
