שנינו במשנה, 'וַחֲכָמִים אוֹמְרִים, בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים, שיכול הבעל לטעון טענת מקח טעות, בְּמוּמִין שֶׁבַּסֵּתֶר'. אָמַר רַב נַחְמָן, וְנִכְפֶה – חולי שמחמתו נופל החולה לארץ בזמנים מסוימים, כְּמוּמִין שֶׁבַּסֵּתֶר דָּמִי – נחשב הוא כמום שבסתר, כיון שיכולה היא להזהר שלא לצאת בין הבריות באותם זמנים, ואין הדבר ידוע, וְהָנֵי מִילֵּי – ואמנם זהו רק בחולי כזה דִּקְבִיעַ לֵיהּ זְמַן – שיש לו זמן קבוע וידוע, שיכולה היא להזהר באותם זמנים שלא לצאת בין הבריות, אֲבָל אם לֹא קְבִיעַ לֵיהּ זְמַן – אם אין לה זמן קבוע, ואינה יכולה להזהר שלא יתפרסם הדבר, כְּמוּמִין שֶׁבְּגָלוּי דָּמֵי – הרי זה נחשב כמום גלוי, שבודאי ידע זאת הבעל, והתרצה בכך.
משנה
אחרי שהתבאר דין אשה שיש בה מומים, מבארת משנתנו את דין האיש שיש בו מומים: הָאִישׁ שֶׁנּוֹלְדוּ לוֹ מוּמִין לאחר הנישואין, והאשה רוצה שיגרשנה מחמת כן, אֵין כּוֹפִין אוֹתוֹ לְהוֹצִיא, אם אינו רוצה בכך. רַבָּן שִׁמְעוֹן בֶּן גַּמְלִיאֵל אוֹמֵר, בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים, שאין כופים אותו להוציא, בְּמוּמִין קְטַנִּים, אֲבָל בְּמוּמִין גְּדוֹלִים, כּוֹפִין אוֹתוֹ לְהוֹצִיא. ואֵלּוּ הֵן מוּמִין גְּדוֹלִים, פִּירֵשׁ רַבָּן שִׁמְעוֹן בֶּן גַּמְלִיאֵל, כגון שנִסְתַּמֵּא עֵינוֹ, נִקְטְעָה יָדוֹ, נִשְׁבְּרָה רַגְלוֹ.
גמרא
התבאר במשנה שנחלקו רבן שמעון בן גמליאל וחכמים בדין איש שנולדו בו מומים גדולים, האם כופים אותו לגרש, או לא, מבררת הגמרא את ההלכה: אִיתְּמַר – נאמרה מחלוקת זו בבית המדרש, אָמַר רַבִּי יַעֲקֹב בַּר אַבָּא, אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן, הֲלָכָה כְּרַבָּן שִׁמְעוֹן בֶּן גַּמְלִיאֵל, שאם נולדו בו מומים גדולים כופים אותו להוציא. וְרָבָא אָמַר בשם רַב נַחְמָן, הֲלָכָה כְּדִבְרֵי חֲכָמִים, שאפילו במומים גדולים אין כופים להוציא. פוסק הרי"ף, וַהֲלָכָה כְּרַב נַחְמָן, שפסק כדברי חכמים שלעולם אין כופים את הבעל להוציא מחמת מומים, דְּקַיְימָא לָן – כיון שמקובל בידינו כלל זה, שהֲלָכָה כְּרַב נַחְמָן בְּדִינֵי – במחלוקת שנוגעת לדין תורה שבין שני אנשים [ולא לאיסור והיתר].
משנה
משנתנו מביאה עתה את דינם של בני אדם מסוימים שמחמת טבעם או מחמת מלאכתם כופים אותם להוציא את נשותיהם בגט: וְאֵלּוּ שֶׁכּוֹפִין אוֹתָן לְהוֹצִיא, מוּכֶּה שְׁחִין, וּבַעַל פּוֹלִיפּוּס, וְהַמְקַמֵּץ, וְהַמְצָרֵף נְחֹשֶׁת, ובגמרא יבואר עניינם, וְהַבּוּרְסִי – מעבד עורות, שריחם רע, ובכל הדברים הללו כופים אותו להוציא, בֵּין שֶׁהָיוּ בָּם דברים אלו עַד שֶׁלֹּא [-קודם ש]נִשְּׂאוּ, וּבֵין אם מִשֶּׁנִּשְּׂאוּ נוֹלְדוּ. ומוסיפה המשנה, וְעַל כּוּלָּן – על כל הדברים הללו אָמַר רַבִּי מֵאִיר, אַף עַל פִּי שֶׁהִתְנָה עִמָּהּ לפני הנישואין שיש בו חסרון זה, או שהוא עוסק במלאכה זו, יְכוֹלָה הִיא שֶׁתֹּאמַר לאחר הנישואין סְבוּרָה הָיִיתִי שֶׁאֲנִי יְכוֹלָה לְקַבֵּל, וְעַכְשָׁו אני רואה שאֵין אֲנִי יְכוֹלָה לְקַבֵּל, וחייב לגרשה, אם רצונה בכך. וַחֲכָמִים אוֹמְרִים, אם התנה על כך לפני הנישואין, אינה יכולה לחזור בה, אלא מְקַבֶּלֶת הִיא עַל כָּרְחָהּ, כיון שהתרצתה לכך מתחילה, חוּץ מִמּוּכֶּה שְׁחִין, שאף אם ידעה לפני הנישואין שהוא מוכה שחין, והסכימה לכך, עליו להוציאה בגט, מִפְּנֵי שֶׁהִיא מְמַקְּתוֹ – כיון שהתשמיש מזיק למוכה שחין, וגורם להמק את בשרו. וּמַעֲשֶׂה בְּצִידוֹן, בְּבוּרְסִי שֶׁמֵּת ללא בנים, וְהָיָה לוֹ אָח בּוּרְסִי שהיה צריך לייבם את אשת אחיו המת או לפוטרה בחליצה, ואָמְרוּ חֲכָמִים, אף על פי שגם בעלה הראשון היה בורסי, יְכוֹלָה הִיא שֶׁתֹּאמַר, אמנם לְאָחִיךָ הָיִיתִי יְכוֹלָה לְקַבֵּל, אף על פי שזו היתה אומנותו, וְאילו לְךָ אֵינִי יְכוֹלָה לְקַבֵּל, ואין כופים אותה להתייבם, אלא כופים אותו לחלוץ לה.
גמרא
שנינו במשנה בכלל אותם שכופים אותם להוציא, 'בעל פוליפוס, המקמץ ומצרף נחושת'. מבארת הגמרא, מַאי – מהו בַּעַל פּוֹלִיפּוּס, אָמַר רַב יְהוּדָה, אָמַר שְׁמוּאֵל, זה שיש לו רֵיחַ הַחוֹטֶם. בְּמַתְנִיתָא תַּנָּא – בברייתא שנינו, זה שיש לו רֵיחַ הַפֶּה. ממשיכה הגמרא ומבארת, מַאי 'מְקַמֵּץ', אָמַר רַב (יְהוּדָה), זֶה הַמְקַמֵּץ [-אוסף] צוֹאַת כְּלָבִים, לצורך עיבוד עורות. מבארת הגמרא, מהו 'מְצָרֵף נְחשֶׁת', זֶה הַחוֹתֵך נְחֹשֶׁת מֵעִיקָּרוֹ – חוצב נחושת מהאדמה ומתיך אותה, שמתוך כך פניו וגופו מפוחמים תמיד, והוא מאוס.
עוד שנינו במשנה, 'וּמַעֲשֶׂה בְּצִידוֹן, בְּבוּרְסִי שֶׁמֵּת, והיה לו אח בורסי, ואמרו חכמים, יכולה היא שתאמר, לאחיך הייתי יכולה לקבל, ולך איני יכולה לקבל', ומחייבים אותו לחלוץ לה. מביא הרי"ף את המקור לדין זה, גַּרְסִינָן במסכת מכות, בפֶּרֶק אֵלּוּ הֵן הַלּוֹקִין (כג.), אָמַר רַב שֵׁשֶׁת, מִשּׁוּם רַבִּי אֶלְעָזָר בֶּן עֲזַרְיָה, מִנַיִן לִיבָמָה שֶׁנָּפְלָה לִפְנֵי יָבָם מוּכֶּה שְׁחִין, שֶׁאֵין חוֹסְמִים אוֹתָהּ – אין מכריחים אותה להתייבם לו, שֶׁנֶּאֱמַר (דברים כה ד) 'לֹא תַּחְסֹם שׁוֹר בְּדִישׁוֹ', וְסָמִיךְ לֵיהּ – ונסמך לו הפסוק (דברים כה ה) 'כִּי יֵשְׁבוּ אַחִים יַחְדָּו', העוסק בפרשת יבום.
