אָמַר רַב, בעל הָאוֹמֵר לאשתו, אֵינִי זָן [במזונות] וְאֵינִי מְפַרְנֵס [במלבושים], יוֹצִיא בגט וְיִתֵּן לה כְּתוּבָּה. אֲזִיל [-הלך] רַבִּי אֶלְעָזָר, אָמְרָה לִשְׁמַעְתָּא קַמֵּיהּ דִּשְׁמוּאֵל – ואמר הלכה זו לפני שמואל, אָמַר שמואל, אַכְּסוּהָּ שְׂעָרֵי – האכילו שעורים לְאֶלְעָזָר, שזהו מאכל בהמה, על שאמר דבר שאין בו ממש, דכיון שכל תביעתה של האשה היא למזונות וכסות, עַד שֶׁכּוֹפִין אוֹתוֹ לְהוֹצִיא – במקום שיכפוהו לגרשה, יִכְפּוּהוּ לָזוּן ולפרנס אותה [אמנם גם לדעה זו, אם אי אפשר לכופו לזון, כגון שאין לו פרנסה ואינו רוצה לעבוד, כופים אותו לגרש]. פוסק הרי"ף: וְהִלְכְתָא – וההלכה היא כִּשְׁמוּאֵל, שכופים אותו לזון ולפרנס את אשתו, ולא לגרש. וְאַף עַל גַּב דְּאִיתְּמַר נַמִּי מִשּׁוּם דְּרַבִּי יוֹחָנָן כְּוָותֵיהּ דְּרַב – ועל אף שאמרו דין זה של רב גם בשם רבי יוחנן, הָא דַּחְיֵיהּ – הרי דחאו רַבִּי זֵירָא, וְאָמַר, עַל דָּא – על אמירת הלכה זו אַכְּסוּהּ שְׂעָרֵי לְאֶלְעָזָר בְּבָבֶל.
הגמרא מבארת עתה מתי כופים את הבעל לגרש את אשתו על אף שגם הבעל וגם האשה אינם רוצים בכך: אָמַר רַב יְהוּדָה, אָמַר רַב אַשִׁי, אֵין מְעַשִּׂין אֶלָּא לִפְסוּלוֹת – אין כופים את האדם לתת גט לאשתו, אלא באופן שהאשה פסולה ואסורה לו. והוסיף רב יהודה ואמר, כִּי אֲמַרִיתַהּ קַמֵּיהּ שְׁמוּאֵל – כשאמרתי דין זה לפני שמואל, אָמַר, כְּגוֹן אַלְמָנָה הנשואה לְכֹהֵן גָּדוֹל, או גְּרוּשָׁה וַחֲלוּצָה לְכֹהֵן הֶדְיוֹט, או מַמְזֶרֶת וּנְתִינָה לְיִשְׂרָאֵל, בַּת יִשְׂרָאֵל הנשואה לְמַמְזֵר וּלְנָתִין. אֲבָל נָשָׂא אִשָּׁה, וְשָׁהָה עִמָּהּ עֶשֶׂר שָׁנִים וְלֹא יָלְדָה, שלא קיים מצוות פריה ורביה, אֵין כּוֹפִין אוֹתוֹ לגרשה ולישא אחרת, לפי שאין כופים על מצוות פריה ורביה. וְרַב תַּחְלִיפָא בַּר אֲבִימִי אָמַר בשם שְׁמוּאֵל, אֲפִילּוּ נָשָׂא אִשָּׁה וְשָׁהָה עִמָּהּ עֶשֶׂר שָׁנִים וְלֹא יָלְדָה, כּוֹפִין אוֹתוֹ לְהוֹצִיא, ואף על גב שיכול הוא לישא אשה נוספת, הרי כל זמן שלא יגרש את הראשונה לא ימצא אשה שתסכים להנשא לו.
וְכוּלְהוּ – וכל אותם אנשים שכופים אותם לגרש, בֵּין הַנֵּי דְּרַבָּנָן – בין אותם שכופים אותם רק מדרבנן, דִּתְנַן בְּמַתְנִיתִין – ששנינו במשנתנו שֶׁכּוֹפִין אוֹתָן לְהוֹצִיא, וּבֵין הַנֵּי דְאוֹרַיְתָא – ובין אותם שמדאורייתא מחייבים אותם לגרש, כְּגוֹן אַלְמָנָה לְכֹהֵן גָּדוֹל, גְּרוּשָׁה וַחֲלוּצָה לְכֹהֵן הֶדְיוֹט, כּוּלְהוּ כָּיְיפִינַן לְהוּ בְּשׁוֹטִים – את כל אלו כופים במלקות עד שיגרשו, ולא בדיבור בלבד, דְּ'בִּדְבָרִים לֹא יִוָּסֶר עָבֶד', כלשון הפסוק במשלי (כט יט). וְכָל הַנֵּי דְּמִדְּרַבָּנָן – וכל אותם שכופים אותם להוציא מדרבנן, כמו בעל פוליפוס ובורסקי ודומיהם, האמורים במשנתנו, אִי אָמְרָה הֲוֵינָא בַּהֲדֵיהּ – אם האשה אומרת שרצונה להשאר עם בעלה ואינה רוצה כלל לצאת מרשותו, שַׁבְקִינָן לָהּ – מניחים אותה תחתיו, ואין כופים עליהם להתגרש, בַּר [-חוץ] מִמּוּכֶּה שְׁחִין, כיון שהתשמיש מסוכן לו ומגביר את מחלתו, וְחוץ ממִי שֶׁנָּשָׂא אִשָּׁה וְשָׁהָה עִמָּהּ עֶשֶׂר שָׁנִים וְלֹא יָלְדָה, שגם אם שניהם רוצים להשאר יחד מכל מקום כופים אותו לגרשה, כדי שיוכל לישא אשה אחרת ולקיים מצוות פריה ורביה. אמנם יש חילוק ביניהם, כי מוּכֶּה שְׁחִין, אִי אָמְרָה דָּיַירְנָא בַּהֲדֵיהּ בְּסָהֲדֵי – אם אומרת האשה שתדור עם בעלה באופן שיהיו עמם תמיד עדים וישמרו שלא יתייחד איתה, שַׁבְקִינָן לָהּ – מניחים לה להשאר תחתיו, כיון שבאופן זה אין כל חשש. וְאילו מִי שֶׁנָּשָׂא אִשָּׁה וְשָׁהָה עִמָּהּ עֶשֶׂר שָׁנִים וְלֹא יָלְדָה, אַף עַל גַּב דְּאָמְרָה דָּיַירְנָא בַּהֲדֵיהּ בְּסָהֲדֵי – אף אם אומרת שתדור איתו באופן שיהיו עמהם תמיד עדים שישמרו שלא יתייחדו, לָא שַׁבְקִינָן לָהּ – אין מניחים אותה להשאר נשואה לו, כיון שמחמת כן לא ימצא אשה אחרת שתינשא לו, אֶלָּא יוֹצִיא, וְיִתֵּן כְּתוּבָה. מוסיף הרי"ף ואומר, וְאשה זו שגירשה בעלה לאחר שלא ילדה לו במשך עשר שנים, מוּתֶּרֶת לִינָּשֵׂא לְאַחֵר, אַף עַל פִּי שֶׁאֵין לוֹ בָּנִים, ואינו צריך לחשוש שלא תלד לו, כִּדְגַרְסִינָן – כפי ששנינו במסכת יבמות בְּפֶרֶק הַבָּא עַל יְבִמְתּוֹ (סה.), תָּנוּ רַבָּנָן בברייתא, אשה שנִשֵּׂאת לְבעלה הרִאשׁוֹן, וְלֹא הָיוּ לוֹ בָּנִים, וחזרה ונישאת לְבעל שֵּׁנִי, וְלֹא הָיוּ לוֹ בָּנִים ממנה, לַשְּׁלִישִׁי לֹא תִּנָּשֵׂא אֶלָּא לְמִי שֶׁיֵּשׁ לוֹ בָּנִים, וְאִם נִשֵּׂאת בפעם השלישית לְמִי שֶׁאֵין לוֹ בָּנִים, הרי אלו נישואין האסורים מדרבנן, ולכן תֵּצֵא בגט בְּלֹא כְּתוּבָּה.
כפי שהתבאר לעיל, מוכה שחין חייב לגרש את אשתו, ואפילו אם אין היא רוצה בכך, כיון שעשויים להגיע לידי תשמיש, ודבר זה מסוכן במחלה זו. מביאה הגמרא ברייתא בענין זה: תַּנְיָא בברייתא, אָמַר רַבִּי יוֹסֵי, סָח לִי זָקֵן אֶחָד מֵאַנְשֵׁי יְרוּשָׁלַיִם, עֶשְׂרִים וְאַרְבָּעָה מִינֵי מוּכֵּי שְׁחִין הֵן, וּלגבי כוּלָּן אָמְרוּ חֲכָמִים שתַּשְׁמִישׁ הַמִּטָּה קָשֶׁה [-מסוכן] לָהֶם, וּלְבַעֲלֵי רַאֲתָן [-מין שחין שעניינו יבואר להלן] קָשֶׁה התשמיש יותר מִכּוּלָּן. מבררת הגמרא, מִמַּאי הֲוֵי – מהו הדבר הגורם למין שחין זה, דְּתַנְיָא בברייתא, אדם שהִקִּיז דָּם, ונחלש מכך, וְשִׁמֵּשׁ מטתו, הָוְיָין לוֹ בָּנִים נִכְפִּין – נולדים לו מאותה ביאה בנים החולים בחולי הנפילה. הִקִּיזוּ שְׁנֵיהֶם – האיש והאשה, ונחלשו שניהם, וְשִׁמְּשׁוּ, הָוְיָין – יוולדו לָהֶם בָּנִים בַּעֲלֵי רַאֲתָן.
מבארת עתה הגמרא כמה צריך להזהר משחין זה, מַכְרִיז רַבִּי יוֹחָנָן, הִזָּהֲרוּ מִזְּבוּבֵי בַּעֲלֵי רַאֲתָן, שהם מעבירים את המחלה לאנשים בריאים. רַבִּי זְעֵירָא לֹא הֲוָה יָתִיב בְּזִיקֵיהּ – לא היה יושב במקום שנושבת הרוח עליו ועל בעלי ראתן, כיון שגם הרוח עשויה להעביר מחלה זו לאנשים בריאים. רַבִּי אֶלְעָזָר לֹא הֲוָה עַיֵּיל בְּאָהֳלֵיהּ – לא היה נכנס לאהלו של בעל ראתן, כיון שהאויר שם עשוי להעביר את המחלה לאנשים בריאים. רַבִּי אַמִּי וְרַבִּי אַסִי לֹא אָכְלֵי מִבֵּיעֵי דְּהַהוּא מְבוֹאָה – לא היו אוכלים ביצים המגיעות ממבוי שמתגורר באחד מבתיו אדם החולה במחלה זו. אמנם, רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ בֶּן לֵוִי, מִיכְּרַךְ בְּהוּ – היה נכרך בהם ומושיבם אצלו וְעָסַק בַּתּוֹרָה, ואמר, הרי נאמר בפסוק על התורה (משלי ה יט) 'אַיֶּלֶת אֲהָבִים וְיַעֲלַת חֵן', והדברים קל וחומר, אם חן מעלה על לומדיה, וכי לא תגן עליהם, ולכן בשעה שעסק בתורה לא חשש ממחלה זו.
הַדְרָן עֲלָךְ הַמַּדִּיר אֶת אִשְׁתּוֹ
