משנה
פרק זה עוסק בדין נכסים השייכים לאשה, מה הם הזכויות שיש לאשה ולבעל בפירות נכסים אלו: הָאִשָּׁה, שֶׁנָּפְלוּ לָהּ נְכָסִים בירושה או במתנה עַד שֶׁלֹּא תִּתְאָרֵס – קודם שהתקדשה לאיש, ואחר כך התקדשה, אך עדיין לא נישאת לו, אף שנחלקו בית שמאי ובית הלל באופן אחר, וכפי שיבואר להלן, הרי באופן זה מוֹדִים בֵּית שַׁמַּאי וּבֵית הִלֵּל שֶׁכל זמן שהיא מאורסת הרי היא מּוֹכֶרֶת וְנוֹתֶנֶת – רשאית למכור או לתת במתנה, וְקַיָּים – ומעשיה קיימים. נָפְלוּ לָהּ נְכָסִים מִשֶּׁנִּתְאָרְסָה – לאחר שהתקדשה, קודם שנישאת, בֵּית שַׁמַּאי אוֹמְרִים, כל זמן שהיא ארוסה, הרי זו תִּמְכֹּר – רשאית היא למכור את הנכסים, ובֵּית הִלֵּל אוֹמְרִים, לֹא תִּמְכֹּר, כיון שעתידה היא להנשא לו ותהיה לו זכות בנכסים אלו לענין אכילת פירותיהם, ולכן לכתחילה לא תמכור, אמנם אֵלּוּ וְאֵלּוּ – בית שמאי ובית הלל מוֹדִים, שֶׁאִם מָכְרָה וְנָתְנָה, הגם שלדעת בית הלל לא היתה רשאית לעשות כן, מכל מקום הדבר קַיָּים. אָמַר רַבִּי יְהוּדָה, אָמְרוּ לִפְנֵי רַבָּן גַּמְלִיאֵל, מדוע בעודה ארוסה יכולה היא למכור את הנכסים, והרי הוֹאִיל וְזָכָה בָּאִשָּׁה, שהיא מאורסת לו, מדוע לֹא יִזְכֶּה בַּנְּכָסִים, לענין זה שיש לו זכות באכילת פירותיהם, ומדוע אם מכרה או נתנה מעשיה קיימים. אָמַר לָהֶם רבן גמליאל, עַל הַחֲדָשִׁים – על נכסים שנפלו לה לאחר שנישאת, אָנוּ בּוֹשִׁים, מה ראו חכמים לומר שאם מכרה אותם יכול הבעל להוציאם מיד הלקוחות, אֶלָּא שֶׁאַתֶּם מְגַלְגְּלִין עָלֵינוּ גם אֶת הַיְשָׁנִים, לומר שגם נכסים שמכרה בעודה ארוסה יוכל הבעל להוציא מיד הלקוחות, אלא אין לנו להוסיף על מה שאמרו חכמים, ואם מכרה בעודה ארוסה, מכירתה קיימת.
גמרא
הגמרא מביאה ברייתא בענין זה של מכירת הנכסים על ידי הארוסה: תַּנְיָא – שנינו בברייתא, רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר, אָמְרוּ לִפְנֵי רַבָּן גַּמְלִיאֵל, הוֹאִיל וְהָאֲרוּסָה אִשְׁתּוֹ, וְהַנְּשׁוּאָה אִשְׁתּוֹ, אם כן יש לדמותן זו לזו, ולומר, מַה נְּשׁוּאָה, אם לאחר שנישאת מכרה נכסים שנפלו לרשותה בעודה מאורסת, מִכְרָהּ בָּטֵל, אַף אֲרוּסָה שמכרה נכסים אלו יהא מִכְרָהּ בָּטֵל. אָמַר לָהֶם רבן גמליאל, אַף הַנְּשׁוּאָה, אמנם לכתחילה לֹא תִּמְכֹּר נכסים שנפלו לרשותה בעודה מאורסת, וּמכל מקום אִם מָכְרָה וְנָתְנָה, קַיָּים. אָמְרוּ לוֹ, הוֹאִיל וְזָכָה בָּאִשָּׁה, שנשאה, מדוע לֹא יִזְכֶּה בַּנְּכָסִים, ומדוע אין מכרה בטל. אָמַר לָהֶן, עַל הַחֲדָשִׁים אָנוּ בּוֹשִׁין, שאם מכרה נכסים שנפלו לרשותה אחר שנישאת, מכרה בטל, אֶלָּא שֶׁאַתֶּם מְגַלְגְּלִין עָלֵינוּ אֶת הַיְשָׁנִים, לומר שגם אם מכרה אחר הנישואין את הנכסים שנפלו לה בעודה ארוסה יוציא הבעל מיד הלקוחות.
מביאה הגמרא את מסקנת ההלכה בנידון של משנתנו: רַב וּשְׁמוּאֵל דְּאָמְרֵי תַּרְוַיְיהוּ – אמרו שניהם דין זה, בֵּין שֶׁנָּפְלוּ לָהּ נְכָסִים עַד שֶׁלֹּא תִּתְאָרֵס, וּבֵין שֶׁנָּפְלוּ לָהּ הנכסים מִשֶּׁנִּתְאָרְסָה, וּבשני האופנים הללו מדובר שמכרה אחר שכבר נִשֵּׂאת, הַבַּעַל מוֹצִיא מִיַּד הַלָּקוֹחוֹת. דְּתַנְיָא בברייתא, רַבּוֹתֵינוּ חָזְרוּ וְנִמְנוּ – עמדו למנין ופסקו הלכה, שבֵּין שֶׁנָּפְלוּ לָהּ הנכסים עַד שֶׁלֹּא תִּתְאָרֵס, וּבֵין שֶׁנָּפְלוּ לָהּ מִשֶּׁנִּתְאָרְסָה, וְנִשֵּׂאת, ומכרה את הנכסים כעת, לאחר הנישואין, הַבַּעַל מוֹצִיא מִיַּד הַלָּקוֹחוֹת. פוסק הרי"ף, וְכֵן הִלְכְתָא – וכך היא ההלכה.
משנה
משנתנו ממשיכה לעסוק בדין אשה שמכרה נכסים שברשותה: נָפְלוּ לָהּ נכסים מִשֶּׁנִּשֵׂאת, שכבר זכה הבעל באכילת פירות הנכסים, אֵלּוּ וְאֵלּוּ – בית שמאי ובית הלל מוֹדִים שֶׁאִם מָכְרָה וְנָתְנָה נכסים אלו, הַבַּעַל מוֹצִיא מִיַּד הַלָּקוֹחוֹת. נפלו לה הנכסים בעודה מאורסת, עַד שֶׁלֹּא נִשֵּׂאת, וְנִשֵּׂאת, ומכרה אותם לאחר הנישואין, רַבָּן גַּמְלִיאֵל אוֹמֵר, אִם מָכְרָה וְנָתְנָה, קַיָּים. אָמַר רַבִּי חֲנַנְיָא בֶּן עֲקַבְיָא, אָמְרוּ לִפְנֵי רַבָּן גַּמְלִיאֵל, הוֹאִיל וְזָכָה בָּאִשָּׁה בשעה שנשאה, מדוע לֹא יִזְכֶּה בַּנְּכָסִים לגמרי, אף לענין זה שאם מכרה האשה אין מכרה קיים. אָמַר לָהֶם, בַּחֲדָשִׁים – בנכסים שנפלו לה לאחר הנישואין אָנוּ בּוֹשִׁים, שתקנו חכמים שמכרה בטל, וְאַתֶּם מְגַלְגְּלִים עָלֵינוּ אֶת הַיְשָׁנִים, לומר שגם נכסים שנפלו לרשותה קודם הנישואין ומכרתם לאחר הנישואין יהא מכרה בטל.
גמרא
שנינו במשנה, 'נפלו לה משנשאת, אלו ואלו מודים שאם מכרה ונתנה, הבעל מוציא מיד הלקוחות'. הגמרא מבררת את טעם הדין: לֵימָא תָּנִּינָא לָהּ לְתַקָּנַת אוּשָׁא – האם שנינו בדין זה שבמשנתנו את התקנה שתיקנו הסנהדרין בהיותם באושא [שזו אחת מעשר גלויות שגלתה סנהדרין], דְּאָמַר רַבִּי יוֹסֵי בְּרַבִּי חֲנִינָא, בְּאוּשָׁא הִתְקִינוּ, הָאִשָּׁה – אשת איש שֶׁמָּכְרָה בְּנִכְסֵי מְלוֹג [שהם נכסים שהקרן שייכת לה והבעל אוכל את הפירות] בְּחַיֵּי בַּעֲלָהּ, וּמֵתָה, הַבַּעַל מוֹצִיא את הנכסים מִיַּד הַלָּקוֹחוֹת, כיון שאחת הזכויות שיש לבעל בנכסים אלו היא לענין זה שאם מתה אשתו בחייו הוא יורשה, וסברה עתה הגמרא שזו כוונת המשנה באומרה ש'הבעל מוציא מיד הלקוחות'.
דוחה הגמרא, לֹא – אין הדין האמור במשנתנו שייך לתקנת אושא, אלא מַתְנִיתִין – משנתנו עוסקת בְּחַיֶּיהָ של האשה, וּלְפֵירוֹת, שהבעל מוציאם מיד הלקוחות, שזו אחת מזכויותיו בנכסי מלוג, [אבל את גוף הקרקע אינו מוציא מיד הלקוחות (רמב"ם)], ואילו תַּקָּנַת אוּשָׁא היא בְּגוּפָהּ שֶׁל קַרְקַע, שמוציאה מהלקוחות, וּלְאַחַר מִיתָה של אשתו, שזוכה בקרקע מדין ירושה.
