משנה
במשניות הקודמות התבאר דינה של האשה המוכרת נכסי מלוג, ומשנתנו מביאה את דעת רבי שמעון, הסובר שיש חילוק אחר בדינים אלו: רַבִּי שִׁמְעוֹן חוֹלֵק – מחלק לענין זה של מכירת הנכסים על ידי האשה, בֵּין נְכָסִים (ידועים לשאינן ידועים) [לִנְכָסִים], שאם היו אלו נְכָסִים הַיְדוּעִים לַבַּעַל [ובגמרא יבואר מה הם 'ידועים לבעל' לענין זה], לֹא תִּמְכֹּר כלל לאחר שנישאת, ואף שהיו ברשותה קודם האירוסין, וְאִם מָכְרָה וְנָתְנָה, בָּטֵל. וְאילו נכסים שֶׁאֵין יְדוּעִין לַבַּעַל, לכתחילה לֹא תִּמְכֹּר, וְאִם מָכְרָה וְנָתְנָה, קַיָּים.
גמרא
שנינו במשנה שלדעת רבי שמעון יש חילוק בין נכסים הידועים לבעל, לבין נכסים שאינם ידועים לו. מבררת הגמרא, אֵלּוּ הֵן נכסים 'יְדוּעִין', וְאֵלּוּ הֵן נכסים שֶׁ'אֵין יְדוּעִין'. אָמַר רַבִּי יוֹסֵי בְּרַבִּי חֲנִינָא, נכסים יְדוּעִים, היינו מְקַרְקְעֵי, שאין אפשרות להסתירם, ודעתו של הבעל עליהם, וכיון שנשאה על דעת שיש לה נכסים אלו [ואפילו אם ירשה אותם רק לאחר הנישואין, ידע שהיא עתידה ליורשם מקרוביה], מכרה בטל, ונכסים שֶׁאֵין יְדוּעִין היינו מִטַּלְטְלִי, שאפשר להסתירם, ולא על דעת כן נשאה, ולכן מכרה קיים. רַבִּי יוֹחָנָן אָמַר, אֵלּוּ וְאֵלּוּ – קרקעות ומטלטלין, יְדוּעִין הֵן, אֶלָּא אלו הם נכסים שֶׁאֵין יְדוּעִין, כָּל שֶׁיּוֹשֶׁבֶת האשה כָּאן, וְנָפְלוּ לָהּ נְכָסִים בִּמְדִינַת הַיָּם, ולא ידע עליהם הבעל ולא הכיר בהם, ומכרה אותם האשה קודם שנודע לו עליהם, באופן זה חלה מכירתה.
מביאה הגמרא מעשה בענין זה: הַהִיא אִתְּתָא – מעשה באשה שהיתה לה בת מנישואין ראשונים, וכשבאה להנשא בפעם השניה, דְּבַעְיָא דְּתַבְרְחִינְהוּ לְנִכְסַהּ מִגַּבְרָא – רצתה להבריח את נכסיה מבעלה השני, שאם תמות לא יירשנה, כְּתַבְתִּינְהוּ לִבְרַתַּהּ – וכתבה את הנכסים במתנה לבתה, לְסוֹף, אִנְּסִיבָא וִאִיגָּרְשָׁה – נישאה והתגרשה, וכשרצתה שתחזיר לה הבת את הנכסים טענה בתה שקיבלה את הנכסים במתנה אמיתית, ולא רצתה להחזירם לאמה. אֲתַאי לְקַמֵּיהּ – באה האשה לדין תורה לפניו דְּרַב נַחְמָן, ושם הוציאה הבת את שטר המתנה כדי להוכיח שהנכסים שלה. קַרְעֵיהּ רַב נַחְמָן לִשְׁטָרָא – קרע רב נחמן את אותו שטר מתנה, אָמַר בביאור מעשיו, חזקה היא דלָא שָׁבֵיק אִינִישׁ נַפְשֵׁיהּ וְיָהֵיב אֲפִילּוּ לִבְרַתֵּיהּ – אין אדם מניח את עצמו ללא נכסים ונותן את כל נכסיו במתנה לאדם אחר, ואפילו זו בתו.
מקשה הגמרא על פסק דין זה של רב נחמן, מֵיתִיבִי – קשה על כך ממה ששנינו בברייתא, אשה הבאה להנשא, הָרוֹצָה שֶׁתַּבְרִיחַ נְכָסֶיהָ מִבַּעֲלָהּ, כֵּיצַד הִיא עוֹשָׂה, כּוֹתֶבֶת שְׁטָר פַּסִים לְאַחֵר – כותבת לאדם אחר שטר פיוסים, כלומר, שמפייסת אותו בממון מועט שייכתב על שמו שטר מתנה, והוא יודע שאין השטר אמיתי אלא נעשה כדי להבריח את הנכסים מהבעל, ויחזירם לה לאחר זמן, דִּבְרֵי רַבִּי שִׁמְעוֹן [בֶּן גַּמְלִיאֵל]. וַחֲכָמִים חולקים ואוֹמְרִים, אם רָצָה מקבל המתנה, הרי הוא מְשַׂחֵק בָּהּ, וטוען שהיתה המתנה אמיתית, ואינה יכולה להוציא מידו את הנכסים, עַד שֶׁתִּכְתֹּב לוֹ בפירוש שתהא המתנה מֵהַיּוֹם וְלִכְשֶׁאֶרְצֶה, כלומר, תהא המתנה מהיום, אך רק בתנאי שבעתיד אתרצה בפירוש לכך שתחול המתנה, וממילא כל זמן שאינה אומרת בפירוש שהיא רוצה בכך אין הלה יכול לטעון שזכה באותה מתנה. ומדייקת מכך הגמרא, טַעֲמָא – הטעם שיכולה האשה להוציא את הנכסים מיד מקבל המתנה, הוא רק כיון דְּכָתְבָה לֵיהּ הָכֵי – שכתבה לו לשון זו, לכשארצה, שמוכח מכך שעדיין לא חלה המתנה לגמרי, הָא לָא כָּתְבָה לֵיהּ הָכֵי – אבל אם לא כתבה לו כן, אלא כתבה שטר מתנה רגיל, אף שהיתה כוונתה להבריח את הנכסים מיד בעלה, מכל מקום קַנִנְהוּ לוֹקֵחַ – קנה אותם מקבל המתנה לגמרי, וכיצד אם כן קרע רב נחמן את שטר המתנה של אותה אשה שכתבה את הנכסים לבתה, אף שלא כתבה שם 'לכשארצה', אלא כתבה שטר מתנה רגיל.
מתרצת הגמרא, אָמַר רַבִּי זֵירָא, לֹא קַשְׁיָא – אין קושיא מברייתא זו על דינו של רב נחמן, הָא – הדין של רב נחמן, שהמתנה בטילה אפילו כשלא כתבה 'לכשארצה', היינו בְּכוּלָּן – שנתנה בשטר מתנה זה את כל נכסיה, והָא – הדין האמור בברייתא, שרק אם כתבה 'לכשארצה' חלה המתנה, היינו בְּמִקְצָתָן – שנתנה רק חלק מנכסיה, ומבאר הרי"ף, אם היתה המתנה בְּמִקְצָתָן של הנכסים, אינה יכולה לטעון שהיתה כוונתה רק להבריחם מבעלה, עַד דְּכָתְבָה לֵיהּ הָכֵי – עד שתכתוב לשון 'לכשארצה', אֲבָל אם היתה המתנה בְּכוּלָּן, אֲפִילּוּ לֹא כָּתְבָה לֵיהּ הָכֵי – אפילו אם לא כתבה לשון 'לכשארצה' לָא קַנִנְהוּ – לא קנה אותם מקבל המתנה, כיון שבודאי אין אדם נותן לאחרים את כל נכסיו ואינו משאיר לעצמו כלום, ולכן קרע רב נחמן את אותו שטר מתנה, שהיו כתובים בו כל נכסיה. והיינו כִּדְגַרְסִינָן – כפי ששנינו במסכת בבא בתרא בְּפֶרֶק מִי שֶׁמֵּת (קנ:), חֲמִשָּׁה בני אדם הם, שאין דינם שונה משאר נותני מתנה, עַד שֶׁיִּכְתְּבוּ את כָּל נִכְסֵיהֶן, וַחֲדָא מִינַּיְיהוּ – ואחד מאותם חמשה זו הַמַּבְרַחַת נְכָסֶיהָ מִבַּעֲלָהּ, וכפי שהתבאר כאן, שרק אם כתבה את כל נכסיה במתנה לאחר, יכולה היא לטעון שעשתה כן כדי להבריח את הנכסים מבעלה, ואין המתנה חלה.
מקשה הגמרא, וְאִי לֹא קַנִנְהוּ לוֹקֵחַ – ובאופן שאין המקבל זוכה בנכסים, והיינו כשכתבה בשטר שתחול המתנה 'כשתרצה', ולא הספיקה לומר שרוצה שתחול המתנה, עד שמתה, ונמצא שלא חלה המתנה מעולם, אם כן נִקְנִינְהוּ בַּעַל – יזכה הבעל בנכסים מדין ירושת אשתו, ומה הועילה אותה אשה בהברחתה. מתרצת הגמרא, אָמַר אַבַּיֵּי, כיון שכתבה עליהם שטר מתנה, ובכל שעה היתה יכולה לומר שרוצה שתחול המתנה ויהיו שייכים למקבל, עֲשָׂאוּם – הרי נכסים אלו נחשבים כִּנְכָסִים שֶׁאֵין יְדוּעִין לַבַּעַל, כיון שאין דעתו סומכת על כך שיגיעו לרשותו, וְאַלִּיבָּא – וכשיטתו דְרַבִּי שִׁמְעוֹן במשנתנו, שנכסים שאינם ידועים לבעל אין הבעל זוכה בהם [ואף שרבי שמעון אמר את דינו לגבי אכילת פירות בחייה, וכאן הנידון הוא לגבי ירושת הקרקע עצמה לאחר מיתתה, יש לומר שלדעת רבי שמעון גם לגבי ירושתה יש לחלק בין נכסים ידועים לבין נכסים שאינם ידועים (מאירי)]. מסיק הרי"ף: וְשַׁמְעִינָן מִינָהּ דְּהִלְכְתָא כְּרַבִּי שִׁמְעוֹן – ויש ללמוד מדברי אביי, שהלכה כרבי שמעון בנידון זה, שאם לא היו הנכסים ידועים לבעל, ולא סמכה דעתו עליהם, אינו יורשם.
