הגמרא ממשיכה לדון בענין 'נכסי מלוג', ומבררת איזה חלק מהנכסים נחשב קרן, השייך לאשה, ואיזה חלק נחשב 'פירות', השייך לאיש: תַּנְיָא – שנינו בברייתא, וְלַד בֶּהֱמַת מְלוֹג, הרי הוא שייך לַבַּעַל, לפי שהבהמה עצמה נחשבת 'קרן', וולדותיה נחשבים פירות, ושייכים לבעל. וְלַד שִׁפְחַת מְלוֹג, הרי הוא שייך לָאִשָּׁה, חֲנַנְיָה חולק ואוֹמֵר, עָשׂוּ את דינו של וְלַד שִׁפְחַת מְלוֹג, כְּדין וְלַד בֶּהֱמַת מְלוֹג, דְּשָׁקִיל לֵיהּ בַּעַל – שהבעל נוטל אותו, כדין פירות נכסי מלוג.
מבררת הגמרא, מַאי טַעֲמָא דְּרַבָּנָן – מה טעמם של חכמים בברייתא, הסוברים שרק ולד בהמת מלוג שייך לבעל, ואילו ולד שפחת מלוג אינו שייך לבעל, ומבארת, קָא סָבְרֵי חָיְישִׁינַן לְמִיתָה – סוברים הם שאנו חוששים למיתת הבהמה או השפחה, ולכן אי אפשר להחשיב את הבהמה עצמה או השפחה עצמה כ'קרן', הִלְכָּךְ – ולכן יש חילוק ביניהם, (ולד) בֶּהֱמַת מְלוֹג, דְּאִי מִיתָא אִיכָּא עוֹרָהּ – שגם אם תמות הבהמה הרי עדיין עורה קיים, וְלֹא כָּלְיָא קַרְנָא – והרי זה נחשב שהקרן קיימת גם לאחר מיתת הבהמה, הֲוֵי וְלָדָהּ לַבַּעַל – ניתן להחשיב את הולד כ'פירות', והרי הוא שייך לבעל, אבל (ולד) שִׁפְחַת מְלוֹג, דְּאִי מִיתָא כָּלְיָא קַרְנָא – אם תמות השפחה הרי כלתה הקרן לגמרי, שהרי לאחר מיתתה אין בה כל שימוש, ממילא לא ניתן להחשיב את השפחה לבדה כ'קרן', אלא הולדות שלה הם חלק מהקרן, ולכן הֲוֵי וְלָדָהּ לָאִשָּׁה – שייך ולד השפחה לאשה, כדין קרן של נכסי מלוג. ממשיכה הגמרא ומבארת, וַחֲנַנְיָא סָבַר, לֹא חָיְישִׁינַן לְמִיתָה – אין חוששים למיתת הבהמה או השפחה באופן שיגרום הפסד לאשה, שהרי יתכן שתמות האשה לפני השפחה או הבהמה, וכן יתכן שתמות האשה בחיי בעלה [ורק אם תמות הבהמה או השפחה בחיי האשה, וימות הבעל בחיי אשתו, אז יש נפקא מינה מכך שהולד נחשב כפירות ושייך לבעל], ולכן בין הבהמה ובין השפחה נחשבות הן כקרן, וולדותיהן כפירות, ולכן לא רק ולד הבהמה שייך לבעל אֶלָּא אֲפִילּוּ וְלַד שִׁפְחַת מְלוֹג, דְּבַעַל [הֲוֵי].
מבררת הגמרא את ההלכה במחלוקת זו: אָמַר רַב הוּנָא בַּר חִיָּיא, אָמַר שְׁמוּאֵל, הֲלָכָה כַּחֲנַנְיָה, שבין בבהמת מלוג ובין בשפחת מלוג, הולדות לבעל.
אָמַר רָבָא, וּמוֹדֶה חֲנַנְיָה לחכמים, שֶׁאף על פי שולדות השפחה לבעל, מכל מקום אִם נִתְגָּרְשָׁה האשה, אף אם אין הבעל רוצה למכור את ולדות השפחה, הרי היא נוֹתֶנֶת לבעל דָּמִים בעל כרחו תמורת אותן ולדות, וְנוֹטַלְתָּן, מִשּׁוּם שְׁבַח בֵּית אָבִיהָ – כיון ששבח הוא לבית אביה שיהיו ולדות שפחותיהם ברשות המשפחה, ולא ישארו ברשות הבעל.
דין נוסף בענין ולד בהמת מלוג: אָמַר רַבִּי זֵירָא, אָמַר רַבִּי יַנַּאי, וְאָמְרֵי לָהּ – ויש אומרים מימרא זו כך, אָמַר רַבִּי זֵירָא, אָמַר רַבִּי אוֹשַׁעְיָא, אָמַר רַבִּי יַנַּאי, הַגּוֹנֵב וְלַד בֶּהֱמַת נִכְסֵי מְלוֹג, אף שהולד עצמו שייך לבעל לדברי הכל, מכל מקום הגנב מְשַׁלֵּם תַּשְׁלוּמֵי כֵּפֶל לָאִשָּׁה, לְדִבְרֵי הַכֹּל, מַאי טַעֲמָא – ומה הטעם לדין זה, פֵּירָא תַּקִּינוּ לֵיהּ רַבָּנָן – תקנו לו חכמים רק את הפירות עצמן, והם הולדות, פֵּירָא דְּפֵירָא לָא תַּקִּינוּ לֵיהּ רַבָּנָן – אך לא תקנו לו חכמים את פירי הפירות, והיינו תשלום הכפל של הולדות. מוסיף הרי"ף, וְאִי קַשְׁיָא לָךְ – ואם יקשה לך על דין זה מהָא דִּתְנַן – ממה ששנינו במשנה להלן (פרק תשיעי), לגבי מי שסילק עצמו מזכויותיו בנכסי אשתו, רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר, לְעוֹלָם הוּא אוֹכֵל [פֵּירֵי] פֵּירוֹת וְכוּ', וְתָּנוּ רַבָּנָן – ושנינו בברייתא בביאור דברי רבי יהודה, אֵלּוּ הֵן 'פֵּירוֹת' וְאֵלּוּ הֵן 'פֵּירֵי פֵּירוֹת', הִכְנִיסָה לוֹ קַרְקַע, וְעָשְׂתָה הקרקע פֵּירוֹת, הֲרֵי הֵן פֵּירוֹת. מָכַר את הפֵּירוֹת וְלָקַח [-וקנה] בָּהֶן קַרְקַע, וְעָשָׂה פֵּירוֹת, הֵן הֵן פֵּירֵי פֵּירוֹת [ונחלקו שם חכמים בדינו של אדם המסלק עצמו מפירות נכסי אשתו, שהפירות הראשונים ודאי אינם שייכים לו, ולדעת חכמים גם פירי פירות אינו אוכל, ואילו לדעת רבי יהודה הפירות של הפירות שייכים לו, ולכן הפירות שגדלו בקרקע השניה, שנקנתה מפירות הקרקע הראשונה, שייכים לו], דְּאַלְמָא – ועל כל פנים מוכח משם שבאופן רגיל, שלא סילק עצמו מנכסי אשתו, לדברי הכל יֵשׁ לַבַּעַל פֵּירֵי פֵּירוֹת, וְהָכָא אַמְרִינָן – ואילו הגמרא כאן אמרה שרק פֵּירָא תַּקִּינוּ לֵיהּ רַבָּנָן, פֵּירָא דְּפֵירָא לֹא תַּקִּינוּ לֵיהּ רַבָּנָן. מתרץ הרי"ף, לֹא קַשְׁיָא – אין זו קושיא, כיון שאמנם בדרך כלל יש לבעל זכות גם בפירי פירות נכסי האשה, אך זהו רק באופן שהפירות הראשונים כבר כלו, ושָׁאנִי הָכָא – שונה הדבר כאן, דְּקָא שָׁקִיל לֵיהּ לְפֵירָא גוּפֵיהּ – שנוטל הבעל את הפירות עצמם, שהרי ולד הבהמה נשאר ברשותו [ואף שנגנב, הרי משלם לו הגנב את הקרן], וּמִשּׁוּם הֲכִי לָא שָׁקֵיל לֵיהּ לְכֵפֶל – ולכן אינו נוטל גם את הכפל, דְּהֲוָה לֵיהּ פֵּירָא דְּפֵירָא – שהרי אילו הם פירי פירות במקום שהפירות עצמם קיימים ברשותו, ודבר זה לא תקנו לו חכמים, אֲבָל הֵיכָא דְזַבִּין לֵיהּ לְפֵירֵי – אבל במקום שנמכרו הפירות עצמם, וְזָבַן בְּהוּ אַרְעָא – וקנה בהם קרקע, שזהו האופן שעוסקת בו המשנה להלן בפרק תשיעי, אִי לָא שָׁקֵיל (ליה) לְפֵירָא – אם נאמר שאין הבעל נוטל את הפירות של הקרקע השניה, אִשְׁתַּכַּח דְּלֹא שָׁקִיל – נמצא שאין הבעל נוטל לֹא פֵּירָא – לא את הפירות עצמם, שהרי קנו בהם קרקע, והיא שייכת לאשה, מאחר והבעל הסתלק מפירות הנכסים, וְלֹא פֵּירָא דְּפֵירָא – ואף לא פירי פירות, שהרי אנו אומרים שלא יטול את הפירות של הקרקע השניה, ואין מסתבר לומר כן, שהרי לא הסתלק מפירי הפירות, אלא רק מהפירות עצמן, הִילְכָּךְ שָׁקֵיל לְהוּ פֵּירָא דְּפֵירָא – ולכן באופן זה נוטל הבעל את פירי הפירות, והיינו הפירות שגדלו בקרקע השניה, דִּבְמָקוֹם פֵּירָא קַיְימֵי – כיון שהם עומדים במקום הפירות הראשונים, שהסתלק מהם. ואין זה דומה לנידון של סוגייתנו, שקיימים בעין גם הפירות וגם פירי הפירות, והיינו גם הקרן של הולד וגם הכפל, שבאופן זה אינו זוכה בפירי פירות, אלא הכפל ניתן לאשה.
