הגמרא מביאה דין נוסף בענין אכילת פירות של נכסי מלוג: אָמַר רָבָא, אָמַר רַב נַחְמָן, הִכְנִיסָה לוֹ האשה לבעלה בנכסי מלוג עֵז לַחֲלָבָהּ, וְרָחֵל לְגִיזָּתָהּ, וְתַרְנְגֹלֶת לְבֵיצָתָהּ, וְדֶקֶל לְפֵירוֹתָיו, הרי הבעל אוֹכֵל וְהוֹלֵךְ – נוטל תמיד את פירות הקרן, עַד שֶׁתִּכְלֶה הַקֶּרֶן. ומבאר הרי"ף את החידוש בדין זה, פֵּרוּשׁ, אֲפִילּוּ אם אותו בעל חיים עצמו לא היה שייך לאשה כלל, אלא לאדם אחר, ולֹא הָיָה לָהּ זכות באותם בעלי חיים אֶלָּא החָלָב של העז, וְגִזָּה של הרחל, וּבֵיצָה של התרנגולת בִּלְבַד, וְכֵן לֹא הָיוּ לָהּ בַּדֶּקֶל זכויות בגוף כלל אֶלָּא רק בפֵּירוֹתָיו בִּלְבַד, מכל מקום הבעל אוכל פירות אלו [והיינו כיון שהוא סובר כחנניה שבברייתא לעיל, שאין חוששים למיתה באופן שתפסיד האשה את הנכסים, וכיון שאם ימות הבעל בחיי האשה ותהיה הבהמה עדיין קיימת תחזור לרשות האשה גם לענין פירותיה, אין זה נחשב שהבעל נוטל את הקרן, אלא רק את הפירות, ואף אם לבסוף תכלה הקרן בחיי האשה (רמב"ן)].
דין נוסף: אָמַר רַב נַחְמָן, עַיְּילָא לֵיהּ גְּלִימָא – הכניסה האשה לבעלה גלימה כנכסי מלוג, פֵּירָא הֲוֵי – הרי השימוש בה נחשב כפירות, וּמְכַסֵּי בַּהּ [וְאָזֵיל] – והבעל הולך ומשתמש בגלימה זו, עַד דְּבָלֵי – ואפילו עד שתבלה הגלימה לגמרי.
שנינו במשנה, לגבי אשה שהכניסה לבעלה פֵּירוֹת הַתְּלוּשִׁין מִן הַקַּרְקַע וכו', והובאו במשנה שלש דעות בדין זה, דעת רבי מאיר, דעת חכמים, ודעת רבי שמעון. פוסק הרי"ף: וְקַיְּימָא לָן – ואנו פוסקים הלכה במחלוקת זו כְּרַבִּי שִׁמְעוֹן, הסובר שהפירות המחוברים לקרקע, בכניסתה לרשות בעלה הרי הם שלו, וביציאתה מרשותו הם שלה, ופירות התלושים מהקרקע בכניסתה לרשות בעלה הם שלה, וביציאתה מרשותו הם שלו.
משנה
משנתנו ממשיכה בבירור אופן הנהגת הבעל והאשה בנכסי מלוג: נָפְלוּ לָהּ – ירשה האשה עֲבָדִים וּשְׁפָחוֹת זְקֵנִים, שאין בהם תועלת גדולה, יִמָּכְרוּ, וְיִלָּקַח בָּהֶן קַרְקַע, וְהוּא – הבעל אוֹכֵל את פֵּירוֹת הקרקע. רַבָּן שִׁמְעוֹן בֶּן גַּמְלִיאֵל חולק ואוֹמֵר, לֹא תִּמְכֹּר – רשאית היא לעכב ולמנוע את בעלה מלמכור עבדים ושפחות אלו, מִשּׁוּם שְׁבַח בֵּית אָבִיהָ, ששבח הוא למשפחתה שאותם עבדים ושפחות יישארו ברשות האשה, ולא יימכרו. נָפְלוּ לָהּ בירושה זֵיתִים וּגְפָנִים זְקֵנִים, שאין פירותיהם מרובים, יִמָּכְרוּ לְעֵצִים – יימכרו לאחרים בתורת עצים להסקה וכדומה [כי אינם שווים כעצים לפירות], וְיִלָּקַח בָּהֶן קַרְקַע, וְהוּא אוֹכֵל פֵּירוֹת. רַבָּן שִׁמְעוֹן בֶּן גַּמְלִיאֵל אוֹמֵר, לֹא תִּמְכֹּר – רשאית היא למנוע את מכירת העצים הללו, מִשּׁוּם שְׁבַח בֵּית אָבִיהָ, שזהו כבודם, שישארו עצים אלו ברשות בני המשפחה, ורק אם היא מסכימה לכך יכול הבעל למכור את העצים.
גמרא
שנינו במשנה שנחלקו חכמים ורבן שמעון בן גמליאל בדין מכירת נכסי מלוג במקום שיש שבח בית אביה של האשה. אָמַר רַב כַּהֲנָא, אָמַר רַב, מַחֲלוֹקֶת זו שבמשנתנו, היא רק בְּשָׂדֶה שֶׁאֵינָהּ שֶׁלָּהּ – שאין הקרקע עצמה שייכת לאשה, וכגון שקנה אביה עצים לבד והורישם לה, דְּרַבָּנָן סָבְרֵי – שחכמים סוברים, כֵּיוָן דְּלֵית לָהּ קַרְקַע – כיון שאין לה קרקע, תִּמְכֹּר – אינה יכולה לעכב את בעלה מלמכור עצים אלו, מִשּׁוּם דְּקָא כָּלְיָא קַרְנָא – כיון שכאשר ימותו העצים תכלה הקרן לגמרי, ובאופן שהקרן מתכלה אין שבח בית אביה [אמנם רבן שמעון בן גמליאל סובר שגם באופן זה, כל זמן שהעצים קיימים שייך שבח בית אביה], אֲבָל בַּשָּׂדֶה שֶׁלָּהּ, שירשה מאביה את הקרקע עם האילנות, גם חכמים מודים שלֹא תִּמְכֹּר אפילו את האילנות, כיון שגם לאחר שימותו האילנות תישאר הקרקע, ובאופן זה חוששים מִשּׁוּם שְׁבַח בֵּית אָבִיהָ.
שנינו ביְרוּשַׁלְמִי (הלכה ו), מַתְנִיתִין – משנתנו, האומרת שלדעת חכמים יש למכור את העצים הזקנים, היינו בְּאופן שֶׁאֵין עוֹשִׂין כְּדֵי טִפּוּלָהּ – שאין פירות העצים הללו שווים כערך הדמים שצריכים להשקיע בטיפול בהם, ובאופן כזה אין חוששים לשבח בית אביה, אֲבָל אִם עוֹשִׂין העצים פירות בשווי הטיפול בהם, לֹא תִּמְכֹּר – אינה צריכה למכור אם אינה רוצה בכך, לפי שֶׁעֲדַיִן שְׁבַח בֵּית אָבִיהָ קַיָּים.
